חדושי הרא"ה על כתובות צא:

ההוא גברא דהוו ליה תרי אפדני זבינהו חדא בחמש מאה וחדא בחמש מאה. פי' לחד גברא הוא דזבניהו אתא בעל חוב טרפא לחדא מינייהו פי' ומקמי דליגבי' ניהליה בי דינא וליכתבו לי' אהאי דטריף מעיקרא שטר אחלטת הדר אתא קא טריף לה לאידך א"ל אי שויה לך אלפא זוזי לחיי ואי לא שקל אלפא זוזי ואיסתלק סבר רמי בר חמא היינו מתני' אם אמרו כו' פי' ה"נ לא כל כמיניה דמעלי לה ניהליה. א"ל רבא התם אית להו פסידא ליתמי אבל הכא מאי פסידא אית לי' אלפא יהב ואלפא קא שקיל הלכך דינא קאמר לי' והשתא דאתינן להכי לרמי בר חמא לוקח לא מצי' מסלק לי' לבעל חוב בזוזי ולרבא וודאי מצי לסלוקי בזוזי דהא מצי לעלוי עליה וכיון דכן יכיל למימ' לי' אי ניחא לך למשקל טפח ואפי' אצבע באלפי זוזי לחיי ואי לא שקול אלפי זוזא ואיסתלק. והיינו דאמרי' בבבא מציעא הניחא למאן דאמר אי אית לי' זוזי ללוקח מסלק לי' לבעל חוב בזוזי שפיר. אלא למ"ד אי אית לי' זוזי ללוקח לא מצי לסלוקי בזוזי מאי איכא למימר. והיינו הא דהכא דרמי בר חמא ורבא. ואידך עובדא נמי הכי איתי' כדפרי' לי' להאי. ודווקא כדאמרן אבל היכ' דהא אגבוי' ניהלי' בי דינא לחד מקמי דאתי למטרף אידך תו לא מצי לעלויי' עלי' קמא. והוא הדין נמי בדשויי' ניהליה אפותיקי לחד מינייהו ואינו צריך לומר בשד' של שנים. וזהו הנכון:

אבל אמרו לי' הני חמשין זוזי דמי קטינא סלוקי סלקוה. פי' והוא הדין לבעל חוב מאוחר שבא לחזור עליו דכי היכי דהאי לא מצי הדר עלי' הך נמי לא מצי הדר עלי' דחשבינן לה כאילו אגבויה ניהלי' והדר זבנוה מיני' דהוי לי' נכסי דקנו יתמי ולבעל חוב לא משתעבדי. וכן הוא בירוש' דאמרי' התם אמר ר' יוסה הדא אמרה ההין דיזיף מן תרין בני נש אתא תנינא אמר לי' קום פישרי אמר לי' ולית סופי דקדמי' שמע ואתי מי טריף יכיל הוא מימור לי' קום פישרי ואין טרף טרף פשר מן השני חזקה הראשון בא וטורף פשר מן הראשון. א"ר פנחס אתא עובדא קומי ר' ירמי' אמ' פשר פשר כלומר אם התפשר עם הראשון אין בעל חוב יכול לחזור ולטרוף ממנו ומקשי' א"ר יוסה ולא כתב דאקנה לא אתיא אלא ביורש. ומיהו צ"ת דהתם אתינן לאוקומה אפי' מיני' דידי' ובדכתב לי' אפותיקי:

ההוא גברא דזבנה לכתובתה דאימי' בטוב' הנאה פי' שמת אביו והניח קרקע שהוא מיוחד לכתובתה דשויי' נהלי' אפותיקי ואתא האי גברא ברי' זבני' סתמא ומסתמא וודאי אחריות טעות סופר הוא נמצא שחייב עלי' באחריו' ולא שייר במכירתו כלום אלא שאם תערער אמו ותבוא להוציא שדה זו מידו שלא יהא חייב לו באחריות. שכיבה אימי' ולא ערער' ואתא איהו וקא מערער סבר רמי בר חמא למימר איהו מקו' אימי' קאי כלו' ומאח' שהוא חייב לו בכל אחריות בר מאימי' איהו מקום אימי' לגמרי קאי וכי היכי דמאימי' לא מיחייב מיני' נמי דאתי מחמת אימי' לא מיחייב לי' אמר רבא נהי דאחריו' דאימי' לא קביל עליה אחריות דידי' מי לא קביל עלי'. כלומ' דכיון דמסתמא היה חייב בכל אחריות ולא הוציא מן הכלל אלא אמו אין במשמע אלא אם תבא אמו לערער בחייה אבל הוא עצמו כאיניש דעלמא דמי: