חדושי הרא"ה על כתובות פו.

גופה אמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל. רב חננאל ז"ל פי' הטעם משום דיכול למימר עיינית בחושבנאי ולא פש לי גביה ולא מידי. ואי קאמר רבינו חננאל ז"ל דקאמר הכי בהדיא הא לית' דא"כ מאי ומחלו. ותו למה לי דינא דגרמי בין למאן דדאין בין למאן דלא דאין איכא למימר דמשלם לי' כמה דיהיב ליה ותו לא דהא מכירה בטעות הות. ותו דא"כ אפי' מכנסת שטר חוב לבעלה נמי. ותו דהא וודאי לא מהימן למימר הכי במקום שחב לאחרים כדאית' לעיל. אלא וודאי לית' להאי טעמא. אבל כיון דק"ל דאיתא להא דשמואל וודאי מתוך שבידו למחול נאמן לומר פרעתי ושם צריכא תלמוד ועוד יתבאר בע"ה:

אמר אמימר מאין דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא פי' ככל הכתוב בו ואם לא היה שוה כל כך משל' מה שהו' שוה וזה הכלל הזה מדין מזיק הוא חייב ולעול' משלם כמה שהזיקו ומאן דלא דאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי נייר בעלמא מן הדין אף ע"פ שכל זמן שנפט' הלוה מוציאו ממנו על כרחו כדמוכח התם בגיטין בההיא דאמרינן היו מוחזקין בטבלה שהיא שלה. מכל מקום הרי שהיה משתמש בו עד שיפרענו והלה מפסידו ממנו. ומיהו לאו אהא קאי דהכא ניירא גופיה דמפסיד מינה דקא מיחייב לי' להדורה ללוה גרמא נמי הוא אלא בעלמא ואשורף שטרותיו של חבירו קאי והכי קאמר מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה בהיזק שטר דמי שטרא מעליא בשורפו ומאן דלא דאין מגבי ביה דמי ניירא בעלמא בשורפו:

אמר אמימר משמי' דרב חמא האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה ובעל חוב כו' איכא מרבוותא ז"ל דפירשו לה בששניהם שוין שיוצאין ביום אחד וקיימא לן בעלמא שודא דדייני וכיון דכן היינו שוד' דדייני דהכא דיהבינן לה לבעל חוב:

והרב אלפסי ז"ל כתב דליתיה להאי פירושא משום דסבירא לי' דההיא דשני שטרו' דלקמן לא מיתוקמא בשטרי הלואה. ופירשו דהכא במאי עסקינן בלוה ואחר כך קנה דקיימא לן יחלוקו וכיון דאלו קדם אחד מהם ותפס אין מוציאין מידו או במטלטלין בזמן הזה דליכא דין קדימה אם קדם ותפס אין מוציאי' מידו וכיון דהכי הוא מתפשינן ליה אנן. ותמיהא מילתא כיון דמדינא חולקין אע"פ שקדם אחד מהן ותפש אמאי אין מוציאין מידו. ומסתבר דהיינו טעמיה משום דכיון דאמרי' בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה. אפי' למאן דאמר מה שגבה לא גבה. הני מילי בעל חוב מאוחר אבל בשוין דכולי עלמא דבהא מה שגבה גבה. ולא נהיר דהא קיימא לן בעל חוב גובה חצי שבח משו' טעמא דלוה ולוה ואח"כ קנה דקיי"ל יחלוקו. ואמאי והא איכא למימר דכיון דהוי כגופ' דארעא ובעל חוב גבי לה לא חשבינן לה תפישה. מיהו בר מהא ליתיה דהא טעמא דפלוגתא דבעל חוב מאוחר שקדם וגבה אי אמרי' מה שגבה גבה או לא בשיעבודא אי הוי דאורייתא או דרבנן. דמאן דסבר מה שגבה גבה סבירא לי' נמי שיעבודא דרבנן ומ"ד מה שגב' לא גבה דסבר שיעבוד' דאורייתא ולדידי' ה"ה נמי בלוה ולוה ואחר כך קנה דקיי"ל דחולקין דאם קדם ותפס מוציאין מידו אלא וודאי עיקר פירושא במטלטלין וכן בזמן הזה שאין בהם דין קדימה. או אם שטרותיהן שוין. אי אית' לפר"ח ז"ל דסבר דההיא דשני שטרות היוצאין ביום אחד מיירי בשטרי הלוא' ולפנינו יתבא' עוד בעה"י:

אמר לי' רב כהנא לרב פפא לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אמר לא בעינא למעבד מצוה פי' הרב אדוני ר' אהרן ז"ל פריע' בעל חוב מצוה דלית לי' שיעבודא דאורייתא אלא מצוה בעלמא. ופירש"י ז"ל דהיינו מצוה שיהא הן שלך צדק. וליתיה להאי פירושא דהא התם בבבא מציעא מוקמי' לי' להאי קרא שלא ידבר אחת בפה ואחת בלב. והכא ליכא למימ' הכי דהכא בשעת הלוא' פיו ולבו שוין לפורעו אלא דבתר הכי אימלך אמלוכי. אבל הנכון פריעת בעל חוב מצוה מדכתיב והאיש אשר אתה נוש' בו יוציא אליך העבוט החוצה. ומאן דאית לי' שיעבודא דאורייתא מוקים לה להאי קרא למימרא דשמעינן מיני' דבעל חוב בזיבורית. ובוודאי רב כהנא מפשט פשיט' לי' דאפי' לרב פפא נחתינן לנכסי'. אבל רב כהנא לא קאמר אלא מאי טעמא והא הוא דקשיא לי' כיון דליכא אלא מצוה כל היכא דקאמ' דלא בעינ' למעבד מצוה אמאי נחתינן לנכסי'. ומהדרי' תנינא במה דברים אמורים במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה עשה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו, והכא נמי בדין הוא דאיכא למכפיי' בהכי ומיהו עד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו. ובנזקין דכתי' באורייתא מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם לומר שכך מצותו לשלם ממיטב. וזהו הנכון מפי רבינו נ"ר: