חדושי הרא"ה על כתובות פה.

אבימי ברי' דר' אבוהו מסקי ביה זוזא בי חוזאי כו' עד מיגו דיכלי למימר לא היו דברים מעולם יכיל למימר סיטראי נינהו. קשיא לן ומאי שנא הכא מנסכא דר' אבא הכא נמי נימא הוה ליה מחוייב שבועה ומתוך שאינו יכול לישב' משלם דהא איכא האי דהוי חד סהדא ויש לומר דהכא מאי טעמא מהימנ' לן מגו דיכלי למימר לא היו דברים מעולם ואלו קא אמרי הכי לדידן השתא דתקון רבנן שבועת היסת משוו לי' להאי בעל דבר דהא אית לי' לאישתבועי כדאמרינן התם בשמעתא דהן הן שלוחיו הן הן עדיו. והשתא נמי מהימני אטו האי מיגו. אי נמי איכא למימר דהכא ליכא שבועה כלל דהכא מאי הוי עד אחד מעידה שהיא פרועה. ונקטינן משמ' דגאונים ז"ל דלא איתמר אלא בשהלה טוען בברי וכאן אבימי בריה דרבי אבהו לא היה טוען ברי שהרי לא היה בשעת פירעון. וכל דכן דכיון דקיימא לן דבין כך ובין כך נאמן דהיה ליה בעל דבר:

ההיא איתתא דאפקידו גבה מלוגמ' דשטרי אתו יורשי' וקא תבעי לי' מינה אמר' להו מחיים תפיסנא אתיא לקמיה דרב נחמן אמר לה אית לך סהדי דתבעוה מינך מחיים ולא יהבתיה נהילייהו. פי' האי איתתא בתורת משכון הוה תפסה להו וכיון דפקדון כל היכא דאיתיה ברשותיה דמריה אית' לא חשיב' תפיסה אלא כי תבעוה מינה ועכביה. אמרה לי' לא אם כן האי תפיסה דלאחר מיתה ותפיסה דלאחר מיתה לא כלום הוא. ופי' הרב אלפסי ז"ל דהאי דראה דהשת' אפקינהו קמן בבי דינא אבל ליכא עידי פקדון הילכך ליכא אלא מגו דלקותין הן בידי. וליכא למיקשי אמאי לא ררימנ' מהאי מיגו השתא דקאמרה מחיים תפיסנא לי' דאלו בעי' אמרה הכי דלקוחין הן בידה. דכיון דקיימא לן דאין אותיות נקנית אלא בכתיבה ומסירה אינו נאמן אלא אם כן מביא ראיה על הכתיבה. וכן אינו נאמן לומר אגב קרקע זכיתי בהן או במתנת שכיב מרע נתנן לי אלא אם כן מביא ראיה. דבשלמא למאן דאמר דבמסירה מקנו תו לא בעי ראיה דתפיסתה דהשתא היינו ראייתה כשאר מטלטלין. אבל למאן דאמר בכתיבה ומסירה לעולם הוא צריך להביא ראיה על הכתיבה. וראיה מההיא דאמרינן התם בבבא בתרא דלמאן דבעי כתיבה ומסירה שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת אין מוציאין שטר חוב על אחרים. ובסנהדרין אמרינן ההיא אתת דאפקה שטרי מתותי יד' אמרה ידענ' ביה בהאי שטר' דפריע' הוא הימנוה רב נחמן ואמרי' כמאן כר' דאמר אותיות נקנית במסירה ומהדרי' אפילו תימא רבנן ומגו דאי בעי קלתה. אלמא דווקא מהאי מיגו אבל מיגו דלקוחין הן בידי לא מהימנא וכי תימא אכתי ניהמני' מגו דאי בעי אמר' לקוחין הן בידי גבי גופא דניירא השתא נמי ניהמני' דתפס' להו בתורת משכון מחיים. איכא למימר דשטרי חוב הוו. ומדינא דניירא דלוה הוא ולאו דמלו' הילכך ליכא למימר לקוח הוא בידי דהא לאו דידהו הוא. אי נמי אפשר דכיון דקיימא לן דאין אותיות ניקנית אלא בכתיבה ומסירה וצריך להביא ראיה על הכתיבה א"כ אין גוף הנייר ניקנ' אלא בכתיבה ומסירה וצרי' להביא ראיה אי נמי אפשר דליכא להימנוה משום האי מיגו דאלו אמרה לקוחין הן בידי לא מהני להכי דאפי' אית' דמיקני לה גופיה דנייר אמרי' לה לאחויי לה לזכותה בבי דינא כשם שאם יודע לו עדות שחייב להעיד לו. אבל אפשר כשאמר' דבתורת משכון תפסה להו לא אמרי' לה לאחויי להו דהיינו משכנתא דלא מחויא להו:

ודווקא דראה וליכא עדים. אבל איכא עדים ולא ראה מיגו דיכיל למימר להו בבי דינא החזרתים לך ובינה לבינה מודעא להו מהימנ' למימ' דבתור' משכון תפסה להו. ואי בעית אימא דהכא במאי עסקי' דאיכא עדים וראה ואתי' לה שפיר. ההיא אתתא דאיחייבא שבועה בי דינא דרבא כו' עד כגון אבא מר ברי דקים לי בגויה קרענא שטרא אפומיה קרענא קס"ד אלא אימא מרענ' שטרא אפומיה למימרא דלא מגבי בדיבוריה. אע"ג דאמרי' עליה התם בבבא מציעא דמהדרי' לי אבדת' בטביעת עין, והא דאמרי' אפכ' רבא אשכנגד' כגון שהיה הלה ראוי שישבע ויטול ואפכא רבא אשכנגד' שיהא נשבע ונפטור כדאמרי' ומשום קים לי בגוי' לא מפקינ' ממונ' אלא דמוקמי' בחזק' המוחזק מ"א נ"ר:

ההיא איתתא דאיחייב' שבוע' בי דינא דרב ביבי בר אביי אמר להו ההוא בעל דין תיתי ותשתבע במאתן. אפשר שהיה לו דרך לשם. אי נמי דקאמר לו מלוה. אבל אי אמ' לוה מסתבר' לן דלאו כל כמיני' א"נ כתבו לי זכואתאי דכי משתבענ' יהבו לי אמר להו רב ביבי בר אביי כתובו לה והילכתא כוותיה דלמחזי כשקרא לא חיישי':