חדושי הרא"ה על כתובות עט:

פירא דפירי לא תקינו לי' רבנן פי' לאו פיר' דפירא דהא קיימא לן דבעל אוכל אפי' פירי פירות. אלא דתרתי פירי בחד זימנא לא תקון לי' רבנן. כדאמרינן התם בבבא קמא טובת הנאה לאשה ואין הבעל אוכל פירות. ומפרשי' לה מהאי טעמא משום דתרתי פירי לא תקון לי' רבנן. והיינו תרתי פירי בחד זימנא שהרי הוא אוכל פירות מנכסי' ואין לומר שיאכל פירו' אחרים מטובת הנאה שעומדת במקום נכסי' ואע"פ שהוא אוכל בזה ולדות וגיזה וחלב חד פירא חשבינן להו. ולא חשבינן תרתי פירי בחד זימנא אלא האי דאתי לי' מעלמא ובהאי לית לי' לבעל מידי. וכן הגונב בהמת מלוג משלם תשלומי כפל לאשה מהאי טעמא והא ניחא לן טפי מינה נמי דהא כי קס"ד דבהמת מלוג לאשה פשיט' לן דתשלומי כפל לאשה דמשמע לן וודאי האי טעמא דתרתי פירי בחד זימנא לא תקינו לי' רבנן אלא השתא דאתי לאוקומה אליבא דמאן דאמר דולד בהמת מלוג לבעל תמיהא לי' היכי אפשר הא מילת' דוולד בהמת מלוג דבעל ותשלומי כפל לאשה. ומהדרי' דאפי' הכי לא תקון לי' רבנן אלא חד פירא ולא תרתי פירי:

בשלמא רבנן לא חיישי למית' כו' עד ומודה חנני' שאם נתגרש' נותנת דמים ונוטלתן מפני שבח בית אבי'. נראין דברים שישנן עדיין אבל וודאי רשאי הבעל למכרן בשלו קודם לכן ולא אמרו אלא שאם ישנן בשעת גירושין שהיא נותנת דמים ונוטלתן מפני שבח בית אביה:

אמר רבא אמר רב נחמן הכניסה לו עז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגול' לביצתה ודקל לפירותיו אוכל והולך עד שתכלה הקרן. רבינו שלמה ז"ל פירש דברים כפשטן שהגוף העז והרחל שלו ותמ' רבא מאי אתא לאשמועינן דהא אפי' רבנן מודו בהא משום דאיכא עורה. ותו מאי עד שתכלה הקרן דהא לא כליא קרנא ותו דהא קיימא לן כחנניא דאפי' בשפח' דכליא קרנא אמרי' פירא דבעל. אלא עיקר פירושא הכי הכניסה לו עז לחלבה שלא היה גופ' קנוי' אלא לחלבה וכן רחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה ודקל לפירותיו אוכל והולך עד שתכל' הקרן ואתיא כחנני' דלא חייש למיתה הלכך רואין כאלו זו קיימת לעולם ולא מכלי' קרנא:

אמר רב נחמן עיילי לי' גלימא פירא הוי מכסי לה ואזיל עד דבאלו והיינו נמי אליבא דחנני' דלדידי' מפרש לן רב נחמן דלא איכפת לן אלא בשכילוי הקרן ניכר באכילתו לשעתו כגון פירו' דעלמא שהרי על כל פירי ופירי שיהא אוכל ניכר כילוי הקרן לאלתר. אבל בשאין כילוי הקרן ניכר באכילתו לאלתר כגון גלימ' שאין כילוי' ניכר בתשמישה לשעתה אוכל והולך עד שתכלה הקרן. כמאן כי האי תנא דתניא המלח והחול הרי זה פירות. פי' לפי שקרן שלהם קיים לעולם. מחפור' של צריף ר' מאיר אומר קרן וחכמים אומרים פירות פירש ר"מ אומר קרן דהא אפשר דמיכלי' לגמרי וחשיב לי' כפירו' דעלמא דלא שני לי' בין שכילוי הקרן ניכר לשעתו לאלתר בין שאינו ניכר. וחכמים אומרים פירות מזה הטעם לפי שאינו דומה לפירות אחרים דעלמא שכל אחד חלוק זה מזה וכילוי באכילתו ניכר לשעתו. אבל הכא אין כילוי ניכר לשעתו אלא אחר זמן כעין גלימא והלכתא כרבנן:

ר' שמעון אומר מקום שיפה כח ר"ש היינו ת"ק מחוברין בשע' יציאה איכא בינייהו. פירש דר' שמעון אזיל לעולם בתר גמר פירא והיינו דבכניסת' מחוברין שלו וביציאתה שלה. ורבנן סברי דכיון דעיקר קרנא קיי' כולה פירי תקון רבנן לבעל. הלכך בכניסתה מחוברין שלו וביציאתה שמין אותן כמה הן יפין בפירות וכמה הן יפין בלא פירות והמותר לבעל. אבל בסיפא גבי יבם אמרי' פירות המחוברין לקרקע שלה. משום דשאני התם דאלו גופא ופירא דידי' הוי אלא ששעבוד כתובתה של זו על כל הנכסים. וכיון דהוו מחוברין לקרקע שהן כקרקע הרי שיעבוד' עליהן וכן פירש"י ז"ל:

אלא אי איתמר הכי אתמר אמר רב כהנא אמר רב מחלוקת בשדה שאינה שלה אבל בשדה שלה דברי הכל לא תמכור מפני שבח בית אביה. כלומר מחלוקת בשדה שאינה שלה דמיכליא קרנא דומיא דעבדים ושפחות דמיכליא קרנא ובהני אמרי רבנן ימכרו ודווקא כשהן זקנים ופירשו בירושלמי כשאין עושין כדי טפולן. ומסתברא דבהא אפי' חנני' דלא חייש למיתה מודה כיון דזקנים ואין עושין כדי טיפולן דעבד' נהים כריסי' לא שוי למריה ולמרתי' למאי מתבעי. אבל ילדים לא. ואפי' רבנן דחיישי למיתה דלא שמעינן להו לרבנן דאמרי מהאי טעמא אלא דכי איכ' ולדות קיימי ולדו' בחריקא'. אבל היכא דליכא ולדות לא שמעי' להו דאמרי לזבנינהו מהאי טעמא אלא מעשה ידיהן לבעל דאי לא תימא הכי אלא דחיישת למיתה אפילו בילדיםאם כן אפי' כי איכא ולדות נמי ניחוש למיתה דכולהו אפי' יש לו ולדות הרב' דכיון דחוששין למיתה לא שני לן בהו ונימא לזבנינהו ולמזבן בהו קרקע אלא וודאי דכולי האי לא חיישינן אלא דכי איכא ולדות דליקיימו בחריקאי וכן עיק' מורי נ"ר: