חדושי הרא"ה על כתובות עז.

מתני' האיש שנולדו בו מומין כו' והלכת' כרבנן כדפסיק רבא משמיה דרב נחמן:

אמר רב יהודה אמר רב אסי אין מעשין אלא לפסולות כגון אלמנה לכהן גדול גרוש' וחלוצה לכהן הדיוט כו' עד דיירנא בהדי' בסהדי לא שבקינן לי'. איכא דקשיא לי' והא איכא שניות. ובירושלמי אשכחן לה להא קושיא. ומפרקינן כגון אמר שמואל. כלומר הא דאמרינן אלמנה לכהן גדול לאו דווקא. אלא כגון אלמנה שביאתה באיסור. והוא הדין לשניות שאף הן ביאתן באיסור. ואפי' להא דאמרי' בשלמא לרב אסי דרבנן קתני דאורייתא לא קתני. ואלו שניות לא קתני אע"ג דרבנן נינהו. יש לומר דלא קרינן השתא דרבנן אלא הנהו דכפינן להו משום תקנתא דרבנן וליכא איסור בביאתן מה שאין כן בשניות. ומיהו קשיא לן ההוא דאמרי' ביבמות הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו לחלוץ. ואיכא למימר דלא איירי ביבם:

ובירושלמי מקשינן אהא דשמואל והא תנינן המדיר כלומר דכופין ואע"ג דלאו פסולות. ומהדרינן שמענו שמוצי' שמענו שכופין כלומר כל היכא דלא תני כופין ממש אלא יוציא ויתן כתובה כי ההיא דהמדיר לאו למימרא דכפינן לי' בגופי' אלא שמוציאין ממנו כתובה ונותנין לה ומבקשין ממנו ליתן גט וקשיא לן מאי שנא מההיא דהנודרת הנאה מיבמה דכפינן לי'. ויש לומר שאני התם שכיון שנדרה הנאה בחיי בעלה ממנו ולא נתכונ' לכך רואין כאלו אין כאן מתחל' אלא מצות חליצה ואי איפשר לעגנה לעולם לפיכך כופין. אי נמי בחליצה הקלו. ולפום האי סברא הא דאמר רב יוציא ויתן כתובה לאו כפי' דגט קאמר אלא ליתן כתובה ואח"כ מבקשי' ליתן גט:

אבל בירושלמי בגיטין פרק שני אמרו ר' ירמי' בעא מר' אבהו האומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו או לא. אמר ליה עדיין את לזו מפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לא כל שכן אלמא דכפי' ממש קא אמרי'. ואיכא למימר דוודאי כל היכא דאמרינן כופין כפיה ממש קאמר. אבל היכא דאמרינן יוציא איכא למשמע כפיה ממש ליתן גט. ואיכא למשמע דלאו כפיה על הגט אלא ליתן כתובה ומבקשין ליתן גט. והכי פשט' דמילתא דרב מדמהדר לי' שמואל עד שכופין אותו להוציא יכפהו לזון. אע"ג דלאו היכריחא הוא דאפשר דהכי קאמר עד שכופין אותו בענין זה להוציא יכפוהו לזון. ומיהו הכי קים לן פירושא כירושלמי ורב קים לי' בדשמואל מאי קאמר והיינו דמהדר לי' הכי. וראי' להאי סברא מהא דאמר' ביבמות שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה לו אינו רשאי ליבטל אלא יוציא ויתן כתובה. ואם איתה דכל יוציא כופין משמע תיקשי לי' לרב יהודה משמי' דשמואל דקאמר בהא אין כופין אותו. וכי תימא ולרב תחליפא נמי דאית לי' כופין אמאי לא תני כופין. הא ליתא כדאמרן דהיכ' דאמרי' יוציא איכ' למימר כופין ליתן גט ואיכ' למימר דלאו כופין אלא על הכתובה ומבקשין על הגט. והיינו דניחא לתרווייהו דרב תחליפא מפרש לה בכפי' ממש על הגט ורב יהודה ליתן כתובה וכתובה דאית לה משום דאיהו הוא דלא זכה ליבנות הימנה. ומיהו מסתמא כל היכא דלא קאמר אלא יוציא אית לן למימר דלא כפינן אגיטא אלא ליתן כתובה. ולרב דאמר לעיל האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה האי דלא תני לי' במתני'. משום דהא תנא לי' המדיר ואמר לך רב דכל דכן הא דאפשר בפרנס. אי נמי כדאיתה בירושלמי דכל דכן הוא דמפני ריח הפה כופין כל שכן מפני חיי נפש. וקיימא לן כשמואל, ר' יהושע בן לוי מיכרך בהו ועסיק בתורה אמר אילת אהבים ויעלת חן אם חן מעלה על לומדיה אגוני לא מגניא כו':