חדושי הרא"ה על כתובות עו:

ותנא תונא כלה הי כלה אינימ' כלה בבית אבי' כלו' דאמרי' דעל האב להביא ראי' לפי שנולד הספק בעיקר קניית הבעל והיא ממונו של אב בוודאי. מי דמי התם מייתי אב ראי' ומפיק כתוב' מבעל. וכיון דכן דינא הוא דליתי ראי' כדקיימא לן בעלמא המע"ה. אבל הכא בעל החמור מוקים שכבר הפרה ברשותו. אמר ר' אבא כלה בבית חמיה פי' דמייתי בעל ראי' ואע"ג דמוקים לה כתובה ברשותי'. הכא נמי בעל החמור מייתי ראי' ואע"ג דמוקים. ואכתי לא דמי הכא בעל מייתי ראי' ומרע לי' לחזקת האב דמסיע' לי' כדאמרינן לעיל. הכא בעל החמור מייתי ראי' ומוקים ואע"ג דמסייע' לי' חזקה דהעמד הגוף על חזקתו ועכשו מת לאחר משיכת הפרה והוא הדין דמצי למימר לי' כלה בבית חמי' היינו טעמא משום דהוה לי' ברי ושמא ובכי האי גוונא אזלינן בתר חזקה וכדרב אשי ואפשר דהכי נמי קאמר ומרע לי' לחזקת אב ואיכא נמי ברי ולא חייש לפרושי'. ואיברא דאכתי איכא טעמא אחריתי דלא דמי דאלו לפום האי טעמא דפרישנא לרב יהודה כלה בבית חמיה על האב היה ראוי להביא ראי' שהרי נולד הספק בעקר הקני' והיה ממונו של אב בוודאי:

אלא דאקשי ליה כטעמא דאידך קושי' ולא אתי השתא למימר אלא דאשכחן דמייתי ראי' ואע"ג דמוקים:

ומשני רב נחמן בר יצחק בכלה בבי' אביה ולקידושין פי' שנולד הספק בעיקר הקני' והיה ממונו של אב בוודאי ומייתי ראי' ואע"ג דקא מוקים. וכי תימא ומנא לי' דכי מייתי אב ראיה משום קידושין הוא דלמא משום כתובה יש לומר מכל מקום בהכי סגי לן מדקתני על האב להביא ראי' בין לכתובה בין לקידושין ואם לא הביא ראי' כתובה לית לה וקידושין הדרי ולקידושין אמאי צרי' לאיתוי ראי' והא קא מוקים אלא כדאמרן לפי שנולד הספק בעיקר הקני' והוא ממונו וודאי. ומכאן אתה דן לבעל החמור שעליו להביא ראי'. ומותבינן עלי' מחט מדקתני המוצי' מחברו עליו הראי' ואי דיהיב טבח דמי בעי לאתויי ראי' ומפיק ואמאי בעל בהמה ניתי ראי' ונוקים שהרי הוא כבעל החמור שהרי אף כאן נולד הספק בעקר הקני' והוא ממונו של בעל בהמה וודאי. ואתא רמי בר יחזקאל ואמר דלאו הכי כללא דמלתא. אלא כל שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראי'. כלומר כל שנולד ספק בביתו עליו להביא ראי' וזהו בעל החמור שנולד הספק בביתו שהרי נמצא החמור מת בביתו. ובעקר האי דינא וודאי לא פליג דהא קא מודה נמי דעל בעל החמור להביא ראי' אלא בטעמא דמלתא ונפקא לן מינה להא דהכא דאלו להאי כללא דרמי על הטבח להביא ראי' לפי שנולד הספק בביתו. א"כ להיכא דמת החמור בביתו של בעל הפרה דעליו להביא ראי':

ותנא תונא כלה בבית אביה ולקידושין כדמעיקרא דאע"ג דמוקים עליו להביא ראיה לפי שנולד הספק בביתו. אבל כלה בבית חמיה אע"פ שנולד הספק בבית הבעל לאו מהאי טעמא הוא דהא איכא טעמא אחרינ' משום דאיכא טענת ברי וחזקה דגופה וכדרב אשי. והיינו דאפי' לכללא קמא דרב יהודה כלה בבית חמי' ניחא לי' דכלה בבית חמיה לעולם דינא הוא דעל הבעל להביא ראיה. וקיימא לן כשמואל אליבא דרמי. ומיהו דווקא בששניהם באין בטענת ספק. אבל אלו היה בא בעל החמור בטענת ברי על בעל הפרה להביא ראיה. משום דהוה לי' בעל החמור ברי וחזקה דגופ' דאיכא לאוקומי' אחזקי' ונימא דהשתא הוא דמאית. והוא הדין נמי טבח היכא דהוי ברי דעל בעל בהמה להביא ראיה. דכיון דהוי ברי וממונא ברשותי' הדרינן לכללא דקיימא לן המוציא מחברו עליו הראיה. וזהו הפירוש הנכון. וכן פירש' הרב אדוני זק' ר' זרחיה הלוי בעל המאור ז"ל: