חדושי הרא"ה על כתובות עא.

לא שאנו אלא במפרש אבל בסתם יוציא לאלתר ויתן כתובה ושמואל אמר אפי' בסתם לא יוציא שמא ימצא פתח לנדרו. פי' במפרש כל שנתן זמן לנדרו ואפי' זמן מרובה כיון שנתן זמן אין כופין אותו כל שלשים יום אלא ניזונת ע"י פרנס. אבל בסתם יוציא לאלתר ויתן כתובה כלומר שכיון שלא נתן זמן לנדרו אלא שנדר לעולם אין ממתינין לו כלל שכיון שכן שוב אין דעתה סובלתו דסבר' מסנא הוא דסני. ושמואל אמר אפילו בסתם לא יוציא שמא ימצא פתח לנדרו דאפי' בסתם תנן דשלשים יום יעמיד פרנס. ובירושלמי אמרי' אית תניי תני שלשים ואית תניי תני עד שלשים:

מאן דתני שלשים מסייע לי' לרב ומאן דתני עד שלשים מסייע לי' לשמואל, פי' מאן דאמר שלשים מסייע לי' לרב דקאמר במפרש דאלו דתנינן שלשים מוכח דבמפרש עסקינן. ומיהו שלשים דתני במתני' לאו דווקא לענין זמן הנדר שהוא נודר דהוא הדין אפי' טובא נמי כיון שנתן זמן כלל לנדרו כדפרי' לעיל אלא לענין לומר שאינו רשאי להעמידה על ידי פרנס אלא עד כאן. ומאן דתני עד שלשים מסייע לי' לשמואל למימרא דלא מפק' מיני' דאידך. והוא הדין נמי דלא מפקא מיני' דרב. ורש"י ז"ל פירש בע"א וזהו הנכון:

ה"ג צריכא דאי אתמר בההיא בההיא קאמר רב משום דלא אפשר בפרנס אבל בהא דאפשר בפרנס אימא מודה לי' לשמואל צריכ'. ואי איתמר בההיא בההיא אמר שמואל משום דצערא דתרווייהו הוא אבל בהא דצערא דידה לחוד הוא אימא מודה לי' לרב צריכ'. ופירושא דאע"ג דאיתמרא ההיא דלעיל איצטריכא הא דהכא בין לרב בין לשמואל. והוא הדין דאע"ג דאיתמרא הא דהכא צריכ' ההיא דלעיל בין לרב בין לשמואל כדמוכח בהדיא טעמא דאתמר עלה לעיל אמתניתן דהמדיר:

תנן המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל מיני פירות יוציא ויתן כתובה. פי' שהדירה מנכסיו אם תטעום אחד מכל מיני פירות דבלאו הכי וודאי לא יכול למיסרינהו עלה. בשלמא לרב כאן בסתם כאן במפרש דמתני' שהדירה מנכסיו סתם אם תטעום אחד מכל מיני פירות ולהכי יוציא לאלתר ויתן כתובה. אלא לשמואל קשיא דהא קאמר שמואל דאפי' בסתם לא יוציא. ומהדרי' הכא במאי עסקינן כגון שנדרה היא וקיים לה איהו וקסבר ר' מאיר הוא נותן אצבע בין שיני'. פירש"י ז"ל וכיון שנדר' היא תו ליכא למימר בהא תמתין שמא תמצא פתח לנדרה שהרי היא רוצה לצאת דלא אמרינן וודאי יוציא ויתן אלא מדעתה. וכיון דכן דאיהי בעיא מיפק הא וודאי לא משכח' פתח לנדרה. וקשיא לן דהא אמרינן לקמן ותתקשט ותיאסר אי לב"ש שתי שבתות אי לב"ה שבת אחת. ולא אתינן עלה מהאי טעמא ומהאי טעמא נמי דקא אתינן עלה דקאמרי' הני מילי כי אדרה איהו דסבר' מרתח רתח עלאי והשתא מיתבא דעתי'. אבל היכא דנדרה היא ושתיק לה איהו סבר' מסנא הוא דסני לי ליכא לפרש הכא דהא אכתי לא קים לן ההוא טעמא ומסברא נמי ליתי' להאי טעמא דאמר רבי' ז"ל דכיון דאיהי בעיא למיפק לא משכחא פתח לנדרה דאכתי איכא למימר תמתין שמא תמלך בה ותמצא פתח לנדרה. ותו דהא קיימא לן דנשאלין על ההיקם וכיון דכן אכתי איכא למימר תמתין שמא ימצא פתח להקמתו ויפר לה. אבל הפי' הנכון דכיון שנדרה היא וקיים לה הוא ליכא למימר תמתין שאין אומרים כן אלא במזונות שהדירה הוא דאיפשר בפרנס. אי נמי בתשמיש משום טעמא דגמרי' מנדה או מיולדת. אבל בשנדרה באחד ממיני פירו' דלא אפשר לה בפרנס וודאי יוציא לאלתר ויתן כתובה. ובירושלמי אמרי' המדיר את אשתו שלא תטעום ויש אדם מדיר את אשתו מחיי בשאמר לה אם תאכלי מחפץ פלוני תהא אסורה. ותאכל מאותו חפץ ותהא אסורה מנכסיו והיינו רישא דפרקא אלא בשנדרה אשתו ושמע בעלה ולא היפר לה. כלומר אכתי אמאי יוציא לאלתר והלא אפי' אכלה מאותו חפץ והיא אסורה מנכסיו אינו דין שיוציא לאלתר כדתנינן ברישא דפרקא המדיר את אשתו מליהנות לה עד שלשים יום יעמיד פרנס:

ומוקמינן לה בשנדרה אשתו ושמע בעלה ולא היפר לה כדאמרינן הכא בשנדרה היא וקיים לה הוא. והשתא דמוקמינן לה למתני' לרב בסתם דווקא סיפא דקתני הדירה שלא תתקשט באחד מכל המינין הכי נמי מיתוקמא לרב בסתם וקאמר דאם הדירה מנכסיו סתם אם תתקשט באחד מכל המינין יוציא לאלתר ויתן כתובה. ר' יוסי אומר בעניות שלא נתן קצבה לאיסור הקישוט בעשירות שלשים יום. אבל לעולם איסור הנאת נכסיו שאסר עלי' סתם היא שלא נתן בה קצבה ולשמואל מפרשינן לה כפשטא שאסרה הנאת קישוט עליה ולקמן מפרשינן טעמא. אמאי יוציא דכיון דנדרה היא וקיים לה איהו סברה דמסנא הוא דסני לה. ולפום דשמעינן לה כפשטה קשיא לן לקמן בעל היכי מצי מיפר דהא שמעינן לי' לר' יוסי שאין הבעל מיפר בקישוט. וכי תימא אמאי לא אוקמה כגון שנדרה היא וקיים לה איהו וכגון דאסרה עליה הנאת בשר ויין אם תתקשט באחד מכל המינין דהשתא נמי אם היתה מתקשטת מיתסרא לה ולא אפשר לה בפרנס ולפיכך יוציא. יש לומר דעדיפא לן מאי דתריצנא לה כגון דתלנהו לקישוטי' בתשמיש דאמרה הנאת תשמישך עלי קונם אם אתקשט ואשמעינן דאף על גב דבעלמא במדיר את אשתו מתשמיש ימתין שבת אחת הכא יוציא לאלתר כיון דנדרה היא וקיים לה איהו. וכי תימא דהא דמדיר את אשתו מכל מיני פירות דפרישנא בנדרה היא כיון דכן כי מפקינן לה מאי אהני והא אכתי מיתסרא. יש לומר דאמר' לא בעינ' גברא דמקיי' לי נדרי והא דמותבינן מדתנן האשה שנדרה בנזיר כו'. ר' יוסי ורבי אלעזר אומר הוא נותן אצבע בין שיניה לפיכך אם רצ' הבע' להפר יפר ואם אמר אי איפשי באשה נדרנית יוציא ויתן כתובה. הא דקתני ואם אמר אי איפשי באשה נדרנית לאו דווקא דבלאו הכי נמי בוודאי כפינן לי' להוציא וליתן כתובה. אלא איידי דאמר ר' מאיר ור' יהודה ואם אמר אי איפשי באשה נדרנית תצא בלא כתובה אמרי לה נמי ר' יוסי ור' אלעזר לומר שאינו יכול לומר כן ואלו רוצה לגרשה נותן לה כתובתה. ואלו היתה היא גם כן. מבקש גט אע"פ שהוא אינו רוצה כופין אותו להוציא וליתן כתוב'. מיהו הא דאמרי' דיכול למימר אי איפשי באשה נדרנית דווקא בנדרי עינוי נפש שיכול לומר שאינו רוצה להפר. ואעפ"י כן כיון שנדרה בדברים שיש בהם עינוי נפש דין הוא שתצא בלא כתובה. תדע דהא במתני' אמרי' הנודרת ואינה מקיימת דווקא אינה מקיימת אבל המקיימת לא ובוודאי אפי' למאן דאמר הוא נותן אצבע בין שיניה דווקא בנדרים שיכול להפר אבל בנדרים שאינו יכול להפר בוודאי ליכא למימר. ואפ"ה תנן דווק' בשאינה מקיימת אבל מקיימת בוודאי לא הפסידה כתובתה והיינו מהאי טעמא דאמרן. והכי משמע מההיא מתניתא דאמרי' לקמן וכן היא שנדרה שלא תשאל ושלא תשאיל נפה וכברה ריחיים ותנור ושלא תארוג בגדים נאים לבנה תצא בלא כתובה מפני שמציאתו שם רע בשכנותיו דווקא בהני נדרים מהאי טעמא אבל בנדרים אחרים לא וכן עיקר. ה"ג בנוסחי וסבר ר' יהודה היא נתנה והא תנן רבי יהודה אומר בישראל חדש אחד יקיים. ומשמע דקס"ד השתא דכולה מתני' בשנדרה היא וקיים לה הוא והיינו דמקשינן מינה ואע"ג דאמסקנא לא קיימא דהא אמרינן דהיכא דנדרה איהי ושתיק לה סבר' מסנא הוא דסני לי. ואע"ג דבמדירה מתשמיש בעלמא תמתין לב"ה שבת אחת ולב"ש שתי שבתות הכא יוצא לאלתר. והוא הדין נמי למדירה מנכסיו דאע"ג דמדינ' איכא למימר דתמתין שלשים יום ע"י פרנס כיון דנדרה היא ושתיק להאיהו סבר' מסנא סני לי ויוציא לאלתר. איכא למימר דהכא אכתי לא קים לן האי טעמא ולא מהני לן נמי מידי דאכתי תיקשי לן מאידך דתנן ר' יהודה אומר בישראל יום אחד יקיים. אבל רבינו שלמה ז"ל גריס הכי ר' יהודה אומר בישראל יום אחד יקיים והא וודאי אתיא בנדרה היא כדמוקמינן מתני' דהמדיר את אשתו בשנדרה היא והוא הדין לסיפא ומתני' כולה. וסבר ר' יוסי בעניות שלא נתן קיצבה אלמא בעל מצי מיפר ורמינהו אלו נדרים שהבעל מיפר נדרי' שיש בהם עינוי נפש אם ארחץ אם לא ארחץ. ריש פירק' הוא בנדרים. וצ"ת דהתם לא תנן לה בהאי לישנא דמייתי לה הכא דמפרשינן לה התם במסכת נדרים אם ארחץ דקאמרה קונם הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ היכי תעבד תרחוץ תיתסר הנאת רחיצה עליה לעולם ולא תרחוץ איכא ניוול כלומר ואיכא משום עינוי נפש. אם לא ארחץ דקא אמרה שבועה שלא ארחץ ולהכי מפרשינן לה בשבועה דבנדר ליכא למימר דאין הנדרי' חלין על דבר שאין בו ממש. וקמ"ל דבעל מיפר בין נדרים בין שבועו'. וקשיא לן האי אלו נדרים נדרים ושבועות מיבעי לי'. ומהדרינן תני אלו נדרים ושבועות. ואף על גב דהתם מפרשינן מעיקרא אם ארחץ דקאמרה הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ. ובתר הכי כי אתינן לפרושי אם לא ארחץ אמרינן דקאמרה הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ ושבועה שלא ארחץ. לאו למימרא דכולה פירושא דאם לא ארחץ. אלא דלבתר הכי דאשכחן פירושא דאם לא ארחץ הדרינן פירושא דכולה דאם ארחץ ואם לא ארחץ. והיינו דקאמרינן בסוף בפירוש' הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ והיינו אם ארחץ ושבועה שלא ארחץ היינו פירושא דלא ארחץ וה"נ אם אתקשט:

אמ' ר"י אין אלו נדרי עינוי נפש אלו הן נדרי עינוי נפש שלא אוכל בש' ושלא אשת יין ושלא אתקשט בבגדי צבעונין. ובמסכת נדרים יש לנו שטה אחרת נכונה בזה. וסוגיין דהכא לא דייקא ואתיא כחד לישנא דהתם בנדרים דר' יוסי אית לה דרחיצה לעולם לא הויא עינוי נפש והוא לישנא מציעאה דפרישנא דה"ק הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ ור' יוסי סבר לא תירחוץ לעולם. ודלא כלישנא בתרא דפרשי' דרבי יוסי לא קאמר אלא ברחיצה דחד יומא בלחוד. והוא מן הסוגיות המתחלפות בתלמוד: