חדושי הרא"ה על כתובות סח:

טעמא דקטנה הא גדולה ויתר' פירש הא גדולה נערה דבת מחילה ואע"פ שלא בגרה. אבל ליכא לפרושי הא גדולה בוגרת דאם כן מאי קושי' דהא ר' לא אמר אלא בגר או נישואין אבל בוגרת ונשאת לא אמר אנא ודאי הא גדולה נערה קא אמרי':

לא קשיא הא דמחאי הא דלא מחאי הכי נמי מסתברא כו' עד הא דלא מיתזני מינייהו. ולענין הלכתא קיי"ל דאי לא מיתזני מינייהו בגרה או נשאת צריכה למחות אבל היכא דמיתזנא מינייהו אינה צריכה למחות. אלא בבגרות ונישואין. אבל באחד מהם אינה צריכה למחות. ומיהו היכא דלא מיתזנא מינייהו ובגרה ומיחת נראין דברי' שהיא צריכא למחות שנית בנישואי'. ואם לא עשה כן מחל' מכיון שדינ' שתפסיד באחד מהם כלומר בבגרות או בנישואין בלא מחאה. תדע דהא ניזונת שלא הפסידה בבגרות בלבד ודינה כאלו מיחת ואעפ"י כן אלו נשאת ולא מיחת הפסידה. ומיהו בגרות ונישואין שמפסידין בכל מקום בלא מחאה לא אמרו אלא נישואין אחר בגרות. אבל לא בגרות אחר נישואין שאין אחר נישואין כלום שכבר זכה בהם הבעל. ומידו היא זוכה אחר כך והרי הוא כחוב דעלמא. ואפי' נתאלמנה כשהיא קטנה שכל זמן שלא מיאנה הרי היא כאשת איש לכל דברי':

תניא האומר אל יזונו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו אל יתפרנסו מנכסיו שומעין לו שהפרנסה אינה כתנאי כתובה. פי' דמזונות הבת הרי הן תנאי כתובה ותנאי ב"ד ולאו כל כמיני' למעקרי' אבל פרנסה אינה תנאי כתובה אלא דבר הראוי ואפי' בדעתו הן שמין לה וכיון דגליא דעתי' דלא ניחא לי' למיתן לה כלל לא יהבינן לה. ואיכא דגרסי איפכא ומפרשי דמזונות דלא חייל חיובייהו עלי' אלא אחר מיתה כיון דאתני עלייהו מחיים שומעי' לו. אבל פרנסה דאפי' מחיים איתה לאו כל כמיני'. וליכא דפרנסה מחיים לא הוי חובה אלא מצוה וקיימא לן נמי דבעלת חוב דאחי הויא אלמא עיקר חיובא לאחרמיתה. ותו במזוני דאינון תנאי ב"ד וודאי ליכא למימר דכל כמיני' למיעקרי':

ורבי' האיי גאון ז"ל גורס כן ופירשה במתנה עם אשתו בשעת נישואין ובמזוני הוא דשמעינן לי' דזכותה הוא והרי היא יכולה למחלו. אבל לא בפרנסה דמצוה דידי' הוא ולאו מידי דזכותה דמיתלי כלל במחילה דידי' ותפוש לשון ראשון: