חדושי הרא"ה על כתובות סו.

גמ' ה"ג כי אתא רבין אמר בהעדפה כו' אמר רב פפא ומציאת' כהעדפה שעל ידי הדחק דמי. ואיכא נוסחי דכתי' בהו והא כי אתא רבין ומפרק רב פפא ומציאת' כהעדפה שעל ידי הדחק דמי. ולא נהירא דמעיקרא מאי סבר כי משמע לי' דמציאתה כהעדפה שלא על ידי הדחק דמי ומאי טעמי' דרב פפא דאמר כהעדפה שעל ידי הדחק דמי:

ה"ג בגדו לית לי' זילותא אשתו אית לה זילותא פי' בגדו לית ליה זילותא לבגד ואע"ג דגופי' מיתזיל מחמתי' כיון דבגד גופי' לאו בר בשת הוא לא מיחייב דהא איהו לבגד בייש. אבל אשתו אית לה זילותא ובת בשת היא. ואכתי קשיא לן איהו אמאי שקיל בבשת דידה ומאי שנא מעני בן טובים. ומהדרי' התם לאו גופי' אשתו גופי' הוא:

הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו אמרו חכמים יכול הוא שיאמ' לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן. ואע"פ שנשתעבד לאחיו בקנין אינו חייב לזה מפני זה הטעם. ואם רצ' ליתן לו הרי זה כפסו' עמו מתחל'. אבל אם מת לאחר שנשאת ודאי הוא חייב ליתן מה שפסק שכבר זכה בהם הבעל אבל האחין חולקין בהם היבם שאינו זוכה בראוי כבמוחזק. פסק' להכניס לו אלף דינרין הוא פוסק כנגדן חמשה עשר מנה וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש. פירש"י ז"ל לפי שדרך הנועדים במזמועי חתן וכלה שהן שמין את הבגדים שהיא מכנסת לו יתר מכדי דמיהן חומש. ושום במנה ושוה מנה שאם אמרה לו שתכניס לו שום במנה ומה שהכניסה לו הרי הוא שוה מנה אפי' בשוק שנמצא שלא הוסיפו השמאין יתר מן הראוי אין לו אלא מנה שהרי הכניסה לו כמה שאמרה. הילכך הא דאמרי' הוא פוסק פחות חומש לא אתיא אלא מסתמא דסתמא דמילתא הכי שיעורא והכי אורחייהו דשמאין דמוספי חומש. אבל כל היכא דחזינן דשווי טפי אינו פוחת אלא לפי דמיו. ומיהו הא איכ' למשמע מינה שאם אמרה להכניס לו שום מנה אינה חייבת לו להכניס אלא פחות חומש ועליו לקבל בכך. אבל אמרה לו שום במנה כלומר שתכנוס לו שום כדי שיכתוב לה בכתובתה מנה נותנת לו שלשים ואחד סלעים ודינר יתר חומש כדי שיהו דמיהן הראויין מנה:

מה שחתן פוסק הוא פוסק פחות חומש. כלומר אם שמו אותה בבית החתן לאחר שנשאת ומשל החתן שמין אותה פוסק פחות חומש שאף הן שמין אותה יתר מכדי דמיהן חומש. אבל בירושלמי אמרו מה ראו לומר בכספים אחד ומחצה ובשום פחות חומש. אמר ר' יוסי בר' חנינא שמו דעת' של אשה שרוצ' לבלות כליה ולפחות חומש. שמו דעתו של איש שרוצה לישא וליתן בכספים ולעשותן באחד ומחצה. פי' שמן הדין בין באלו בין באלו כלומר בין בכספים בין בכלים ראוי לעשות דבר הנכון ויעמדו לאחריות כתובת'. ולפיכך תקנו חכמים בכספים שישא ויתן בהם והוא שיוסיף. ותקני בכלים שישתמשו בהן בתוך הבית והוא שתפחות היא חומש ומקבל אחריותן עליו. וסברא דגמרא דילן נמי הכי משמע מדקאמרי' הכניס' לו זהב שמין אותו והרי הוא בשווי' לומר שסתמו לעשות מהן תכשיטין ואינו רשאי לשאת ולתת בו. וכן אינו פוחת חומש לפי שהזהב אינו פוחת בתשמיש שמשתמשין בו. ומדאמרינן נמי מאי לאו בכלים של כסף דפחתי. לא בכלי' של זהב דלא פחתי אלמא דטעמ' דהוא פוחת חומש לפי שהן פוחתין בתשמישין. ולפום האי שיטת' אית לן לפרושי שום במנה ושוה מנ' שאמר' לו לשון זה אין לו אלא מנה משום דמשמעות' דהאי לישנ' הוא שתכניס לו שום כדי שיכתוב לה בכתובת' מנה ויהא שוה השום מנה אין לו אלא מנה שכבר התנת עמו אי אמר' לי' שום במנה סתם נותנת לו שלושים ואחד דינר:

מה שחתן פוסק הוא פוסק פחות חומש פר"ח ז"ל שאם הוא הכניס לה שום משלו שהוא חוזר ומקבלתן עליו אף בזה פוסק פחות חומש שבכולן אינו רשאי למכור בהם. וכן אמרו ביבמות ואף באלו שמו דעת' שרוצה לבלותן ולפחות חומש: