חדושי הרא"ה על כתובות סד.

והשתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר דתפיסה לא שקלינן מינה דלא תפיסה לא יהבינן לה ומשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא. פי' דתפיס' אחר שנתגרשה לא שקלינן מינה. אבל קודם לכן אם קדמה ותפסה הרי הבעל יכול להוציאמידה קודם שתתגרש שהרי יש לו לאכול פירותי'. והא דאמרי' דמשהינן לה תריסר ירחי אגיטא. ליכא לפרושי לה במורדת גמורה ואליבא דמתני' ולמימרא דמשהינן לה תריסר ירחי אגיטא אחר שכלת' כל כתובתה לפי חשבון פחת שבעה דינרין בכל שבת ואלו חזרה בה בתוכן לא הפסידה כלום. דאם כן מה הועילו חכמים בתקנתן הרי הרשות בידה לצער אותו כרצונה והוא שתחזור בה בתוך י"ב חדשים אלו אחר שכלתה כל כתובתה ולא הפסידה כלום. אלא לפום פירושא דרש"י ז"ל דמוקים ליה להאי עובד' דמאיס עלאי מפרש לה נמי במאיס עלאי דבהא איידי דהפסידה כל כתובתה לאלתר תקון לה רבנן דמשהינן לה תריסר ירחי ואלו הדרה בה לא פסדא כלום. וכי תימא אכתי לדידן נמי מה אהנו לן רבנן כל יומא ויומא הדרה בהכי. יש לומר דבמורדת גמורה כיון דאמרה דבהכי ניחא לה לצעוריה אע"ג דבעיא לי' איכא למיח' דלמא כל יומא ויומא נמי הדרה לצעוריה. אבל בהא דאמרה דמאיס עלאי אלו הדרה בה דאזל מינה מאיסותא תו ליכא למיחש עלה דכיון דאזל מינה מאיסותא לאו מלתא דעבידא דאתי הוא. וכי תימא נחוש להערמה דלמא בעיא לי' ובעיא לציעורי' ואמרה דמאיס עלה משום דיכלה למיהד' בה בהני תריסר ירחי. איכא למימר אנן לא בתווני דליב' יתבינן. וכל אינש ואיניש לפום מימרי' הוא דקא דינינן לי'. ותו כולהו אינשי לאו דינא גמירי וכל דכן נשי. ומיהו לפום שטתא דילן דמוקמינן לי' להאי עובדא במורדת גמורה ואליבא דרבותינו דבתר ד' שבתות הפסידה כל כתובתה דכיון דפסדה כל כתובת' אחר ארבע שבתות לאלתר נתנו לה זמן שנים עשר חדש שלא יוכל לגרש' ולפוטר' בולא כלום. ודקא קשיא לן אם כן מאי אהנו לן רבנן כל יומא ויומא נמי הדרא לצעוריה. יש לומר דכי משהינן לה תריסר ירחי לאו למימרא דאלו הדרה בה לא הפסידה כלום אלא לומר שלא הפסידה כל כתובתה ואינו יכול לגרשה ולפוטרה בולא כלום אלא הפסידה לפי חשבון פחת שבעה דינרין בכל שבת ואם לא חזרה בה בתוך י"ב חדש הרי הפסיד' כל כתובתה. וכן נראה שאם נתגרשה מדעתה ואחר כן באה לבית דין שהפסידה הכל והוא שיהא אחר ארבע שבתות לא אמרו אלא שאם בא לגרש' על כרח' לא כל הימנו לפוטר' בולא כלום עד אחר י"ב חדש:

ברם צריך את למילף היכא דהדר' בה מגו הני תריסר ירחי. והוא הדין אליבא דמתני' היכא דהדרה בה מקמי דפחת' כל כתובת' אלא מקצת' מה תהא עלי' שהרי לקיימא אינו רשאי דקא קיימא לן כרבי מאיר דאמר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנ' הרי זה בעילתו בעילת זנות. וכיון דכן מצי מעגנה לעולם או דילמא אמרה לי' או כנוס או פטור. ומסתברא דהא מלתא פשיטא הוא דמצי מעגנ' לעולם שהרי מעשי' הרעים גרמו לה והיא נתנה אצבע בין שיני' תמן אמרו כפא דחק נגרא בגוי' נישרף חרדלא. אי נמי גירא' בגירי' מיקטל מדויל ידי' משתלם. ולענין מתנ' שנתן להבעל יש מן הגאונים ז"ל שהם סבורים שאפילו בזו שלא הפסידה נכסי מלוג הקיימין ואפי' נכסי צאן ברזל בשתפשה מתנת' הפסיד' ואפי' תפשה כדאמרי' לעיל דלא אקני לה אלא אדעת' למיקם קמי' אדעתא למשקל ולמיפק לא אקנו לה ולית' דההוא טעמא לא אתמר אלא בלבושא וכיסווא דלא אקני לה אלא איידי דמחייב לה ולאו מדעת' דנפשי'. וכיון דכן השתא דלא מיחייב לה שמין לה דהא לאו למתנ' גמור' הות. אבל במתנ' גמור' אדרב' אמרינן אי לאו דעבד' לי' נייח נפש' לא הוה יהיב לה מתנה. אטו מאן דיהיב מתנ' לחברי' ולבתר הכי אינם בהדי' ולא מיתבא דעתי' מיני' מי איכא למימר דתיהדר מתנתי' דאדעתא דהכי לא אקני לי' הא וודאי מילתא פשיטא הוא דלית'. ותו דהא דאמרי' לעיל תוספת כתוב' ככתוב' למאי נפקא מינ' למורדת. ואם אית למ' לי למיתי עלה מהאי טעמא השתא מתנ' דבתר הכי פסדא תוספ' מיבעיא אלא וודאי דווקא תוספת מהאי טעמא דדינא ככתובת' אבל מתנ' דעלמא לא. אבל לדידן אתיא שפיר ההיא דלעיל דאף על גב דאליבא דמתניתין לא צריכא למימר דאפילו במתנה דעלמא נמי אמרי' דפחתינן לה מינה כ"ש תוספת. איצטריכא לה למימר אליבא דרבותינו דפסדה כל כתובתה אחר ד' שבתות לאלתר דאע"ג דמתנה דעלמא או דבעל לא פסדה דאפי' נכסי מלוג לא פסד' תוספ' פסדה דתוספת כתובה ככתובה ומיהו הא דאמרי' דתפישה לא שקלינן מינה דלא תפישה לא יהבינן לה הני מילי במטלטלין שיש בהן דין תפישה. אבל בקרקעות אם נכסי צאן ברזל הם הבעל נוטל כל השבח כול' שהשביחו ואפי' יוקרא וזולא ונוטל כל המותר על הסך שקבלן עליו. ובגוף הקרקעות נראה שבחזקת שניהם עומדין ויחלוקו כדאמרי' בבבא בתרא בנפל הבית עליו ועל אשתו ואין ידוע אי זה מת ראשון והללו באין לירש והללו באין לירש ובעינן עלה בגמרא בנכסי צאן ברזל היכי עבדינן. ותני אבוה דר' אפוטוריקי יחלוקו והלכה כדבריו. וכן כתבו הגאונים ז"ל. וכן דעת רבינו נ"ר. ואם נכסי מלוג הם אעפ"י ששנינו הבעל שהוציא הוצאת על נכסי אשתו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל. אמרו הגאונים ז"ל שאין כן במורדת ולא במאיס עלאי אבל נוטל במה שהוציא בהן כיורד לתוך שדה חבירו ונטעה ברשות שהוא נוטל כשתלי אותה העיר. ובוודאי אפי' למה ששנינו במטלטלין שתפשה דלא שקלינן מינה אינו מדינ' תפישה כמו שכתבנו במקומן במסכת נזיקין בפרק שנים אוחזין בס"ד אלא הכרע' היתה לדונם כן מן הספק נראה שהמורדת לא הפסיד' אלא מה ששנינו בה בפי' זהו שבע' דינרין בכל שב' ושבת או כרבותי' אבל דבר אחר לא הפסידה ממה שחייב לה בעלה כגון מזונותיה ורפואתה ופרקונה לא הפסידה כלום. אבל רשאי ליטול מזונותיה כנגד שבעה דינרין בכל שבת ואם לא ספקו לו משלמין לו מכתובתה לשבעה דינרין. ואם נתאלמנה דינה כאשה דעלמא. אבל אחר שכלתה כל כתובתה נראין דברים ג"כ שהפסידה כל תנאי כתובה. ותמה ממה שאמרו בירושלמי שהפסידה מזונותיה והא איכא מאן דאמר מזונות דאורייתא ואם כן מאי טעם הפסידה ואנו אין לנו אלא מה ששנו במשנתינו ואלו אשה שנשבי' אחר שכלתה כל כתובתה ואין שם נכסי מלוג הרי הדבר פשוט שאינו פודה. ואם יש שם נכסי מלוג והרי הוא אוכל פירות ומן הדין אינ' מפסדת מהם כלום אליבא דרבותינו כיון דמפסדת כל כתובתה אחר ד' שבתות לאלתר והרי היא צריכה לפדות. נראין דברים שמעכבין על ידו שלא לאכול פירות מכאן ולהבא. אבל פירות שאכל נראה דאפי' אליבא דרבותינו מה שאכל אכל. והוי יודע דבכולה סוגיין לא אמרינן אלא אי כפינן לה או לא כפינן לה אי נמי כפינן לי' שלא לגרשה ולפוטר' בולא כלום לאלתר או לא כפינן לי'. אבל לכופו ליתן גט על כרחו זה הדבר פשוט שאין כופין אותו לעולם ובפירוש שנינו במסכ' נדרים שלש נשים יוצאת ונוטלת כתובה האומרת טמא' אני לך השמים בני לבינך נטולה אני מן היהודים חזרו לומ' שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה אלא האומרת כו' נטולה אני מן היהודי' יפר חלקו ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים והא התם דאתי' מחמת טענה ואסרה נפשה אכולי עלמא חיישי' לשמא עיניה נתנה באחר כל דכן בעלמא וכ"ת התם הוא דיהבינן לה כתובה ולפום הכי הוה חיישי' להכי אבל הכא דפסדה כתובה לא. הא ליתא דאם כן במשנה אחרונה לימרו יוצאות בלא כתובה ובהכי סגיא לן. ותו כיון דחיישי' לשמא נתנה עיני' באחר כי פסדה כתובה מאי אהני לן וכי אין אשה עשויה ליתן עיניה באחר ולהפסיד מנה מאתים. ותו דהא דאמרינן התם הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו לחלוץ ואם מתחילה נתכוונה לכך מבקשין ממנו. והא התם דמאיס עלה דאפילו מחיים נדרה מיניה ואפילו הכי אמרינן דלא כפינן לי' וכי תימא התם מבקשים ליתן כתובה ולפוטרה שנינו ומשום כתובה הוא דקאמר מבקשין. הא ליתא דהא איכא מאן דאמר דאין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם והילכך כתובה ליכא שומרת יבם דפסדה לה לעולם הילכך אחליצה גופ' הוא דקאמר דמבקשין. ותו תנן לקמן בהדיא ואלו שכופין אותן להוציא. ומפרשינן לה בגמרא דקאמרה לא הוינא בהדי' והיינו מאיס עלאי ואפילו הכי דווקא בהני הוא דכופין אבל אחריני לעולם אין כופין דאם כן הוה להו למיתני נמי ואפילו תימא דהא מפסדה כתובה. והני לא מפסדן מכל מקום הוה להו למיתני לה ומדקתני ואלו אלמא דווקא הני ותו ליכא דהא מתני' דהתם לא קתני אלא כפיה ואלו כתובה לא קתני. ותו דאמרינן בפרק הניזקין וכי תימא כי היכי דתקון לה רבנן כתובה מיניה ליתקנו לי' כתובה מינה אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו. ותו דאמרינן נמיבירושלמי בריש פרק אעפ"י רוצה הוא ליתן כמה כדי שלא תחזור בה ויכולה היא ולא כן תני האיש אינו מוציא אלא לרצונו. מעיקה לי' והוא מגר' לה. אלמא לעולם לית לה תקנתא דמגרש לה אלא בהכי ולעולם אין כופין אלא או לפסולות או לבעלי מומין. ותו גרסינן בירושלמי בפ' אלמנה ניזונת אמר שמואל אין מעשין אלא לפסולות כגון אלמנה לכהן גדול והוינן בה המדיר את אשתו כו' יוציא ויתן כתובה. ומפרקי' שמענו שמוציא שמענו שכופין פ' אתמהה למימרא דהא לא קשיא דאף על גב דתנן התם יוציא ויתן כתובה לאו למימרא דכופין אותו לגירושין עצמו ליתן גט על כרחו אלא מוציאין ממנו כתובתה ומבקשים על הגט. וזה כלל גדול כל מקום שלא אמרו חכמים כפיה אלא יוציא ויתן כתובה שאין כופין על הגט אלא להוציא הכתובה מידו ומבקשים על הגט והרי דברים קל וחומר אם המדיר את אשתו אין כופין אותו. והוא הדין למדירה מתשמיש שאף בה לא הזכירו כפיה אלא יוציא ויתן כתובה. כל שכן במורדת אע"ג דאמרה מאיס עלה דהשתא כי הוי איהו מורד אין כופין לא מיבעיא תו למורדת. וזה כלל גדול בדין האיש אינו מוציא לעול' אלא לרצונו. ולענין הלכתא ופסק' דשמעת' אסכימו רבוואת' ז"ל למפסק הלכתא כרב הונ' דאמ' מורדת מתשמיש אבל ממלאכ' לא הויא מורדת. וסוגיין כוותי' מדאמרי' היכי דמי מורדת ופירשו מרד תשמי' דאמרי' בעינן לי' ומצערנא לי' אלמא מורדת סתמא מתשמי' משמע מדלא אמרי' היכי דמי מורדת מתשמיש. ותו מדבעא נמי רב חייא בר יוסף לשמואל נדה בת תשמיש הוא ולא משמע לי' דממלאכה קאמר. ואיהו נמי דבעא מינה לקמן מה בין מורד למורדת אמר לו צא ולמד משוק של זונות ולא אהדר לי' טעמא אלא מורדת משתמיש. ותו דהא קיימא לן כשמואל דאמר באומר איני זן ואיני מפרנס דעד שכופין אותו להוציא. כפוהו לזון ואין כופין להוציא וליתן כתובה. וכיון דקאמר דב"ד כופין אותו במזונות ויורדי' לנכסיו וזנין אותה וודאי פשיטא מילתא דלא עבדינן לי' פחת ולא כפיה אחרת כלל. והשתא אפי' בחיי נפש שלה אמרינן דאין כופין אותו בכפיה אחרת. כ"ש הוא במלאכות שלה הילכך וודאי שמואל אית לי' דלא הוי מורדת ממלאכה אלא מתשמיש ובדין הוא דכלינן למקשי מינה לר' יוסי בר חנינא דאמר מורדת ממלאכה אלא דלא רמינן גברא אגברא ולא מקשינן לי' מדרב אלא איידי דאית לתירוצא כדמפרקינן ולאו לאימלוכי בעי וכן הלכה:

אמר רב טובי' בר קיסנא אמר שמואל כותבין אגרת כו' עד לא קשיא כאן דתבע הוא כאן דתבעה היא דאמ' רב תחליפ' בר אבימי אמר שמואל תבע הוא נזקקין לו תבעה היא אין נזקקין לה פירוש ומתניתא בשתבע הוא ולפיכך נזקקין לו. וההיא דשמואל בשתבעה היא והוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם דהא דומי' דארוס' קתני ובארוס' וודאי כשכותבין עליו אגר' מרד דווק' בשאינו רוצ' לא לפטו' ולא לכנו' שאלו היה רוצה בא' מהן וודאי פשיט' הו' דתו אין כותבין עליו אגר' מרד ואפ"ה אינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם אין נזקקין לו דקס"ד השתא דכל שתבעה היא אין נזקקין לה:

והוינן בה במאי אוקימנ' להא דשמואל בשבעה היא האי כותבין אגרת מרד על אריסה לארוסה מיבעי לי' והוא הדין לאידך דמיבעי לי' נמי למימר דאין כותבין אגרת מרד לשומרת יבם:

מ"ש שומרת יבם דלא אמרי לה זילי דלא מיפקדת. ארוסה נמי אמרי' לה זילי דלא מיפקדת. ומהכא משמע דליכא למימר ארוס שעביד לי' נפש' ולא שומרת יבם אלא וודאי תרווייהו חד דינ' אית להו מדלא מפלגי' בהו השתא כלל ומקשינן מהא אהא ואף על גב דתנן במתני' וכן המורד על אשתו דאלמא כי היכי דאיהי הויא מורדת איהו נמי הוי מורד מתשמיש ולא אמרי' לה זילי דלא מיפקדת שניא מתני' דאיחייב בעונה. ומיהו אכתי קשיא מהא דאמרינן התם הנודרת הנאה מיבמ' בחיי בעלה כופין אותו לחלוץ ולא אמרינן לה זילי דלא מיפקדת. ואיכא למימר דהוא הדין דיכיל לאקשויי מינה ואמסקנא הא ליתי' להאי טעמא אי נמי אפשר דשאני התם במקום נדר דכיון דקיימא לן דתו לית לה תקנתא אי אפשר לעגנה לעולם ולא נהיר דהכא נמי הא פרישנא דאיהי לא בעי לא לחלוץ ולא ליבם והרי הוא מעגנה וליכא למימר במקו' נדר שאני דמאי שנא אלא כדפריש':

אלא בבאה מחמת טענה כו' כלומר אלא ארוסה מאי טעמא נזקקין לה דהא וודאי הכא הוא דינא כדאמרינן כותבין אגרת מרד לארוסה דאתיא מחמ' טענה דאמרה בעינ' חוטרא לידא ומרא לקבורה. ולאו דווקא דהא בעיא איהי למיטען. אלא כלומר דאיכא האי טעמא ואפי' היו לה בנים שאינה יודעת אי זה כשר הכי נמי בבאה מחמת טענה דכיון דפרישנא דהוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם לאו כל מיניה דמעגין לה ולעולם לא שני לן בין ארוסה לשומרת יבם והשתא דאתינן להכי מסקנא דדחי לי' האי פירוקא תו ליכא לפרושי לההיא דשמואל כדפרישנא תבעה היא והוא אין רוצה לא לחלוץ ולא ליבם. דבהא וודאי כופין אותו דומיא דארוסה דחשבינן לי' וודאי מורד בשאינו רוצה לא לפטור ולא לכנוס אלא דשמואל הכי קאמר תבעה היא ליבם והוא אינו רוצה אלא לחלוץ אין נזקקין לו דבדידי' תלא רחמנא וברשותיה הוא ואי בעי חליץ ואי בעי מיבם וכיון דכן תו ליכא לאוקומי לההיא דשמואל דאמר כותבין כו' בשתבעה היא ליבם והוא רוצה לחלוץ דאם כן אפי' בארוס נמי דכוות' שתבע' היא לכנוס והוא רוצה לפטור אין נזקקין לו אלא אודי ואידי תבע הוא ולא קשיא כאן לחלוץ כאן ליבם דאמר ר' פדת אמר ר"י תבע ליבם אין נזקקין לו תבע לחלוץ נזקקין לו פי' תבע ליבם והיא רוצ' לחלוץ אין נזקקין לי תבע לחלוץ נזקקין לו פי' אפילו היא רוצה ליבם נזקקין לו. ומתנית' בשתבע לחלוץ ודשמואל מיירי בשתבע ליבם ואידך דשמואל הכי קאמר תבע הוא כלומר לחלוץ נזקקין לו תבעה היא כלומר לחלוץ אין נזקקין לה כשהוא רוצה ליבם שאין כופין אותו לחלוץ לעולם כשרוצה ליבם. ופרכינן מאי שנא ליבם דלא דאמרי' לי' זיל נסי' אתת' אחריתי לחלוץ נמי נימא לי' זיל נסיב אתת' אחריתי והוא הדין דהוה יכ"ל לאשקייי מאי שנא שומרת יבם מארוס' באריס' נמי נימא זיל נסיב איתתא אחריתי דהא פרישנא לעיל דלא שני לן בינייהו. אלא דכי קאמר הכי למאי כי' הוה לי' לאסוקי וודאי לכדאסקינ' השתא למימרא דהאי טעמא לית' בארוסה דליכא למימר זיל נסיב אתתי אחריתי דיכול למימר ההיא הוא דקא בעינא דלא משכחנ' אתת' אחריתי דמיתבא דעתאי מינה. ואפי' היה לו אשה אנן לא אמרי' לי' איידי דקא בעית הא זיל נסיב אחריתי בתרי קאי ולאו משום אינסובי איתתא בלחוד:

ונקטינן מינה דליתיה להאי טעמא נמי בשומרת יבם דיכיל למימ' בשומר' יבם נמי אחריתי לא יהבו לי דקא מיתב דעתאי מינה דלא מפלגינן בהו כלל כדאמרינן נמי השתא. וכיון דכן הכי עדיפא לי' למקשי דנקט עיקר טעמ' דמילתא דהיינו אחריתי לא יהבי לי דהוה לי' למנקט נמי אלו אקשי לי' מאריסה ואלים אלומי לקושי' מינה ובה. ומעיקרא נמי אקשי לי' בק"ו דהשתא ליבם דקא בעי לי' אמרי' דליזיל לנסוב אתתא אחריתי כל דכן לחלוץ דהא סוף סוף הא לא בעי לה להך. וכיון דכן מאי איכפת לי' תו ליזיל לנסוב אחריתי אלא דאפי' לחלוץ ליתיה להאי טעמא דאע"ג דלא בעי לה גרמ' לי' דאיהו בעי למנסב אתת' ולא משכח אחריתי משום דאגידה בה ואפי' מהאי טעמא כותבין עליה אגרת מרד והשתא הא דאיהו סוף סוף לא בעי לי' משום גרמ' דמפסדא מיניה אחריתי חשבינן לה מורדת כל דכן ליבם דקא בעי לה ואיהי מעכב' דהוי דינא דחשבינן לה מורדת דליכא למימר זיל נסיב אתתא אחריתי דיכול למימ' אחריתי לא יהבו לי דמיתבא דעתאי מינה בר מהך ובוודאי דקל וחומ' הוא כדפי'. ולא גרסינן הכא נמי כמה דאגיד' בי אחריתי לא יהבו לי דהא פרישנא תבע ליבם והיא רוצה לחלץ והילכך הא לא אגידה ביה שהרי רוצה לפטרו ואפילו אתית לפרושי תבע ליבם והיא אינה רוצה לא לחלוץ ולא ליבם דהשתא איכא למימר ה"נ כמה דאגידה בי אחריתי לא יהבי לי אכתי תיקשי לן אמאי לא מתרץ לה דה"ק תבע ליבם והיא רוצ' לחלוץ והיינו טעמא דרוצה לחלוץ והיא רוצ' ליבם נזקקין לו דבדידיה תלא רחמנא והוא הרי אינו רוצה ליבם. וכי תימא אכתי מה איכפת לי' אי לא בעיא לחלוץ ליזיל לינסב אחריתי כמה דאגידה ביה אחריתי לא יהבו לי'. אבל תבע ליבם והיא רוצה לחלוץ אין נזקקין לו דכל כמה דלא נשאת לא משתעבד' לי' ואמרי' לי' זיל נסיב איתתא אחריתי וליכא למימר כמה דאגיד'בי' אחריתי לא יהבו לי' שהרי רוצה לחלוץ ולפטרו. אלא וודאי לא גרסינן אלא ה"נ לימא זיל נסיב אתתא אחריתי והכי איתה בכולהו סופרי וכדפרי' דבתבע לחלוץ הוא דאיכא למימר כמה דאגיד' בי דהא סוף סוף איהו לא בעי לה אלא דגרמ' לי' דלא משכח אחריתי אבל הכא איהי הוא דקא בעי וקאמר דאיכפת לי' משום דלא משפחש אחריתי דמיתבא דעתי' מינה דאלו הוה משכח אחריתי דמיתבא דעתי' מינה כי הא וודאי לא איכפת לי' מינה. ומיהו איהו הוא דמהימן והיינו דשבקי לארוסה גופה דלא אקשי מינה כלומר מאי שנא שומרת יבם מארוסה ונקט עיקר טעמא דהוה קאמר אלו הוה מקשי מארוסה דהיינו טעמא דאחריתי לא יהבו לי דהכי וודאי הוה קאמר מאי שנא שומרת יבם דלא אמרינן לי' זיל נסיב אתת' אחריתי ארוס' נמי נימא לי' זיל נסיב אתתא אחריתי אלא דאמר אחריתי לא יהבו לי ה"נ אחריתי לא יהבו לי ולהכי שבקה ונקט עיקר טעמא דהוה לי' למנקט נמי כי הוה מקשי מינה ואלים לי' אלימי נמי לאקשי מיבמ' כדאמרן. ומיהו הא נמי לאו טעמא דצריכה להתברר היא דאפי' משכח אחריתי יכול למימר לא משכחנ' דמהגנא לי ומיתבא דעתאי מינ' ואפילו אי נסיב אתתא ואפילו כמה נשי נמי לא נפקא לן מינה מידי דאכתי אחריתי קא בעי. אלא דאנן הוה אמרינן לי' מאי איכפת לך מהא זיל נסיב אחריתי דעלמא בתריקא' אי לאו דיכול למימר לא משכחנ' אחריתי דמהגנ' לי ומיתבא דעתאי מינה כדפריש':

אלא אידי ואידי שתבע ליבם ולא קשיא כו' עד דתנן מצות יבום קודמת כו' פירוש דמתניתא כמשנה ראשונה דסבר דמצות יבום קודמת ומשום הכי נזקקין לו. אבל ההיא דשמואל כמשנה אחרונה דאמרינן מצות חליצה קודמת והיינו דקאמר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם. ור"י נמי דמשום ה"ק תבע ליבם אין נזקקין לו תבע לחלוץ נזקקין לו. אבל אליבא דמשנה ראשונה דתבע לחלוץ אין נזקקין לו תבע ליבם נזקקין לו. וכי תימא אם כן למה לי הך תירוצא לישני לי' כפירוקא קמא כאן לחלוץ כאן ליבם. מתניתא ליבם ומשום הכי נזקקין לו אבל לשמואל לחלוץ אין נזקקין לו וכולהו כמשנה ראשונה. אי נמי לימא אידי ואידי שתבע לחלוץ ומתניתא כמשנה אחרונה לפום הכי נזקקין לו ודשמואל כמשנה ראשונה דוודאי עדיפא לן דאתי' הא דשמואל כמשנה ראשונה דהוא אליבא דהילכתא איכא למימר דשמואל לחלוץ לא מצית אמרת דהא דומיא דארוסה אמר ואי לחלוץ מאי שנא שומרת יבם. אפי' ארוסה נמי דכוות' שהוא תובע ניתן גט לפוטרה אין כותבין עליו אגרת מרד. אלא וודאי דשמואל לא מיתוקמ' אלא בשתבע ליבם. ומיהו וודאי אכתי הוי יכול לשנויי לי' כדשני כאן לחלים כאן ליבם. מתנית' בתובע לחלוץ ודשמואל בתבע ליבם כדשנין ואליבא דמשנה אחרונה. אלא דהשתא בתר דשמיע' לן משנה אחרונה ומשנה ראשונה לא ניחא לן לאוקמי תרווייהו מתניתא ודשמואל דלא כהלכתא. ואיכא מאן דאמר דהא כולי עלמ' הוא דתבע לחלוץ נזקקין לו כדחזינן סברא דגמרא מעיקר' דמצי למימר כמה דאגיד' בי אחריתי לא יהבו לי ואנן לית לן למידחי להא דר"י אלא מהיכריחא ואי מהיכריחא דקיימא לן כמשנה ראשונה הא לאו היכריחא היא אלא למשמע מינה דתבע ליבם נזקקין לו. אבל אפשר דאפי' למשנה ראשונה תבע לחלוץ נזקקין לו בהא לא פליגי וכולי עלמ' היא דיכול למימר כמה דאגידה בי אחריתי לא יהבו לי. אלא דביבם פליגי דלמשנה ראשונה דאית להו מצות יבום קודמת אית להו תבע ליבם נזקקין לו. והוא הדין לחלוץ דאע"ג דמצו' יבום היא הקודמת מכל מקום בדידיה תלא רחמנ' וברשותיה הוא יאהי מינייהו דקא תבע נזקקין לו. אבל למשנה אחרונה כיון דקסברי דמצות חליצה קודמת תבע ליבם אין נזקקין לו אלא אם כן תבע לחלוץ אע"ג דדכוות' בארוסה כשתובע לפטור בגט אין נזקקין כי שאני גט דברשותי' תליא מילתא והרי הוא יכול לגרשה על כרחה לזורקו לתוך ביתה או לתוך קלתה מה שאין כן בחליצה שאי אפשר לו לכופה לחלוץ. ואם אית' להאי סברא אם כן אליבא דמשנה ראשונה דקיימ' לן כוות' הכי הלכתא דבין תבע ליבם בין תבע לחלוץ נזקקין לו לעולם לכל דבריו. וכ"ת והא פרישנא לעיל דלא נאדי מפירוקא דפריך כאן לחלוץ כאן ליבם אלא כי היכי דלא ליתוקמ' תרווייהו כמשנה אחרונה ודלא כהלכתא דהשתא מיהת אתיא חדא מינייהו והיינו מתניתא אליבא דהלכתא כמשנה ראשונה ואם אית' להאי סברא אכתי לא היה לי' לזוז מיני' מהאי טעמא אלא דכי מקשינן מאי שנא ליבם מלחלוץ לימא לי' דאתא כמשנה אחרונה ואתיא ההיא דשמואל בתבע ליבם ואליבא דמשנה אחרונה כדקא אתיא נמי השתא ומתניתא בתבע לחלוץ וככולי עלמא בין למשנה ראשונה בין למשנה אחרונה. הא לא קשיא דהאי אוקמת' ניחא ליה כיון דהשתא אסיק אדעתי' משנה ראשונה ומשנה אחרונה יהא סוף סוף לא סגיא לי' בדלא אתיא חדא מינייהו דלא כהלכתא הכי עדיפא לי' לאוקמי תרווייהו בחדא שיטת' בתבע ליבם. הכי פשט' דמתניתא נמי בתבע ליבם. אע"ג דנהי הכריחא היא. ואע"ג דקתני נמי ארוסה דמיירי וודאי בתבע לכנוס ונימא דחדא דומיא דאידך קתני דאיכ' למימ' מידי אירי' הא כדאיתא והא כדאית' ולא אתיא מתניתא למימר אלא דבכולהו איכא מרד והא לאו היכריחא הוא אלא בדשמואל דקאמר כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגר' מרד על שומרת יבם דהא וודאי מדקאמר כותבין אהא ואין כותבין אהא וודאי לא סגיא לי' אלא חדא דומיא דאידך כדפרישי' לעיל אפילו הכי מחוורתא דמילתא כדפרישנא דכולה מתניתא בתבע ליבם. ואיכא מאן דפליג ואמר דכי היכי דבארוס בשתובע לגרשה לא הויא מורד, ה"ה נמי בתובע לחלוץ דכל תובע לפוטרה והיא אינה רוצה סברא היא דלא הויא בהכי מורדת. אלא דאליבא דמשנה אחרונה בלחוד הוא דכיון דמצות חליצה קודמת ומצות יבום קרובה לאיסור רואין כאלו אין כאן אלא מצות חליצה אהא דינא היא דכפינן לה דכיון דלא סגיא לה אלא בהכי אמאי לא יחלוץ לה מהשתא כי לא ניחא ליה דאגידה ביה. אבל אליבא דמשנה ראשונה כיון דאיכא נמי מצות יבום מצות חליצה במקום גט קיימא וכי היכי דתובע לגר' ארוסתו ואינה רוצה לא חשבינן לה מורד. ה"נ תובע לחלוץ דכל תובע לפטור והיא אינה רוצה אין נזקקין לו. אבל אין הדברים מוכרעין לדחות סברת הגמ' וטעמא דאמרינן כמה דאגידה בי אחריתי לא יהבו לי והדבר צריך תלמוד:

והרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל כתב דכי קים לן השתא אליבא דמשנה ראשונה דהוא אליבא דהלכתא דכי תבע ליבם נזקקין לו. ה"מ בשהיא אינה רוצה לא לחלוץ ולא ליבם דאיכא למימר כמה דאגידה ב' אחריתי לא יהבו לי. אבל:

אלו היתה היא רוצה לחלוץ אין נזקקין לו. וכ"ת אם כן דכוות' נמי הא דאמר ר"י אליבא דמשנה אחרונה בשאינה רוצה לחלוץ ולא ליבם ואם כן אפי' כי אמרי' דמצות חליצה קודמת כיון דהיא אינה רוצה לא בזו ולא בזו אמאי אין נזקקין לי לימא כמה דאגידה בי אחריתי לא יהבו לי יש לומר אפילו הכי כיון דמצות חליצה קודמת וכי קא תבע ליבום שלא כדין תבע אין נזקקין לו כלל. ולפי שיטתו נראה שהוא סובר דאליבא דמשנה ראשונה תבע לחלוץ נמי נזקקין לו דכיון דאיהי אינה רוצה לא לחלוץ ולא ליבם מה לי הכי מה לי הכי הא וודאי איכא למימר כמה דאגידה בי אחריתי לא יהבו לי דהכי ליכא למימר כולי האי דשלא בדין קא תבע דהא בדידיה תלא רחמנא. וכן הוא מפרש דרבי פדת משמיה דרבי יוחנן תבע ליבם והיא אינה רוצה לא לחלוץ ולא ליבם אין נזקקין לו תבע לחלוץ והיא אינה רוצה גם כן לא בזו ולא בזו נזקקין לו. ומקשינן עלה מאי שנא הא מהא דהא בתרווייהו איכא מימר כמה דאגידה בי אחריתי לא יהבו לי ולא מצי לתרוצי דתבע ליבם והיא רוצה לחלוץ קאמר. דדומיא דאידך נקיט עליה מה אידך בתובע לחלוץ והיא אינה רוצה לא בחליצה ולא למיאון אף בתובע ליבם נמי שאינה רוצה לא בחליצה ולא ביבום דאי לא תימא הכי למה לי דנקט תובע לחלוץ כלל כולה הוה יכול למינקטי' בתובע ליבם. ואם היא אינה רוצה לא לחלוץ ולא ליבם נזקקין לו. ואם היא רוצה לחלוץ אין נזקקין לו אלא כדכתיבנא ולבסוף כי מוקמי לה אליבא דמשנה אחרונה מפרשינן לה דה"ק תבע ליבם והיא אינה רוצה לחלוץ ולא ליבם אין נזקקין לו דכיון דשלא כדין תבע. תבע לחלוץ נזקקין לו אע"פ שהיא רוצה ליבם דכיון דמצות יבוםקרובה לאיסור רואין כאלו אין כאן אלא מצות חליצה. ואיכא למימר נמי כמה דאגידה בי אחריתי לא יהבו לי ומוקמינן לברייתא ושמואל תרווייהו בתבע ליבם והיא אינה רוצה לא לחלוץ ולא ליבם ומתניתא כמשנה ראשונה ודשמואל כמשנה אחרונה. ואם תאמר אם איתה כדקאמר רבינו ז"ל לוקמינהו לתרווייהו אליבא דמשנה ראשונה דהוא אליבא דהלכתא. ומתנית' בתבע ליבם והיא אינה רוצה לא לחלוץ ולא ליבם לפיכך נזקקין לו. ודשמואל בתבע ליבם והיא רוצה לתלו' לפיכך אין כותבין אגרת מרד עליה דליכא למימר כמה דאגידה בי אחריתי לא יהבו לי דהא לא אגידה ביה שהרי רוצה לחלוץ. איכא למימר דאי משום הא לא איריא דלפום האי שיטתא לא סגיא בדלא אתיא דשמואל כמשנה אחרונה ודלא כהלכתא ממאי מאידך דאמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל תבע הוא נזקקין לו כו'. ולפום האי שיטתא תבע הוא מאי ניהו בשאינה רוצה לא לחלוץ ולא ליבם בין שהוא תובע לחלוץ או ליבם הרי היא אינה רוצה לא בזו ולא בזו. ודכוות' נמי תבעה היא והוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם ובהא אמאי אין נזקקין לה הא וודאי יכולה למימר בעינא חוטרא לידא ומר' לקבורה. דאע"ג דמעיקרא היה משמע לן הכי תבעה היא והוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם הא פרישנא דאמסקנא כיון דמשמע לן טעמא דבאה מחמת טענה וודאי לא קיימא. אלא וודאי דשמואל כמשנה אחרונה וה"ק תבע הוא לחלוץ אע"פ שהיא רוצה ליבם נזקקין לו כדאמרן דלמשנה אחרונה כיון דמצות יבום קרובה לאיסור רואין כאלו אין כאן אלא מצות חליצה וכפינן לה דלא תהוי אגידה ביה. ודכוות' תבעה היא לחלוץ והוא רוצה ליבם אין נזקקין לה דבדידי' תלא רחמנ'. ומחוורתא כלישנא קמא דלא שני לן כלל בין שומרת יבם לארוסה והכי צורת' דשמעת' אלא וודאי כי היכי דארוס' חשבינן לי' מורד' כשתבע לכנוס והיא אינה רוצה ה"ה לשומרת יבם כדכתיבנא הילכך כללא דמילתא אליבא דהילכתא דתבע ליבם אע"פ שהיא רוצה לחלוץ נזקקין לו (נ"א אפי' לחלוץ אינה רוצה נזקקין לו) ואפש' דה"ה לחלוץ אבל תבעה היא לעולם אין נזקקין לה אלא אם כן הוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם. והא דכולי עלמא היא בין למשנה ראשונה בין למשנה אחרונה דבדידי' תליא מילתא אי בעי חליץ אי בעי ליבם, למשנה אחרונה בהדיא איתא הכ' דאמר שמואל תבעה היא אין נזקקין לה ואי בשאינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם ליתה דהא מציא אתיא מחמת טענה אלא וודאי בשרוצה באחת מהן וכדאמרי' דברשותיה תליא מילתא. ואליבא דמשנה ראשונה נמי דהיא אליבא דהילכתא אמרי' לה ביבמות משמיה דרב דאין כופין אותו אלא דהיא קודמת למצו'. וכי אתו לקמיה דרב אמר לי' אי ניחא לך יבם דבדידך תלא רחמנא אם לא יחפוץ האיש הא חפץ מיבם ואי לא ניחא לך חלוץ ורב יהודה נמי אמר אין כופין. וההוא עובדא דאמרינן לקמן בההוא גברא דנפלה לי' יבמה ביה חזאי ואתא לקמיה דר' חנינא ואמר ליה מהו למיחת ליבומ'. אמר ליה אחיו נשא א"י אמר לה ברוך המקום שהרגו ירד אחריו. לאו משום משנה אחרונה אלא שהיו חוששין שמא לא תעלה עמו וירד להשתקע עמה. אבל ההיא דתני התם בר קפרא לעולם ידבק אדם בשלשה בחליצה ובהבאת שלום ובהפרת נדרים. הא וודאי אתיא כמשנה אחרונה והכא אית' התם בדוכתא בפר' ב"ש דבר קפרא אתי' כאבא שאול דתניא אבא שאול אומר הכונס את אשתו לשם נוי לשם דבר אחר כאלו פוגע בערוה. אבל לרבנן לעולם ידבק ביבום והיא מצוה מן המובחר. ומיהו אע"ג דאמרינן תבע ליבם נזקקין לו אבל היה יבם שאינו הגון אין נזקקין לו והכי אמרינן התם ביבמות מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה שנאמר כי ישבו אחים יחדיו וסמיך ליה לא תחסום שור בדישו. ומהכא איכא למשמע להו תרווייהו דכי הוה הגון חוסמין לה וכופין אותה ליבם. וכי לא הוי הגון אין כופין אותה כדאמרי' התם ודברו אליו שמשיאין אתו עצה ההוגנת לו. ובפ' מצות חליצה אמרי' ההיא אתתא דאתאי לקמיה דר' חייא בר אבא אמר לה בתי עמדי ליה אמרה לי' אימ' ישיבתה זו היא עמידתה ממונא הוא דחזא לי' ובעא למכלייה מינה אמ' לה בתי לא ניחא לך אמר לי' לא א"ל חלוץ לה ובכך אתה כונס' וכן בת חמו' דרב פפא נפלה לפני יבם שאינו הגון לה ועבדו לי' הכי אלמא במקום יבם שאינו הגון לה אין כופין אותה וכן הלכה: