חדושי הרא"ה על כתובות סג.

מתני' המורדת על בעל' פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בשבת ר' יהוד' אומר שבעה טורפעיקין כו' עד שלשה טורפעיקין:

קשיא לן עלה בירושלמי הכא איתמר שבעה והכא איתמר שלשה. כלומר מאי שנא בדידה כי הוי מורדת דפוחתין לה שבעה. ובדידיה כי הוי מורד אין מוסיפין לה אלא שלש. ומפרש ר' יוסי בר' חנינא היא על ידי שחייבת לו שבע פוחתין לה שבעה הוא על ידי שחייב לה שלש מוסיפין לה שלשהר' יוסי בר' חנינא לטעמיה דמפרש בגמ' דילן מורד' ממלאכ' קאמר וא"ת תמניא הוו דמיחייבא לי' שבעת מלאכות ועונה דהכי חשבינן לה בדידיה דמפרשי' דעל ידי שהו' חיי' לה שלש מוסיפין לה שלשה. והיינו וודאי שלש דחייב לה שאר וכסות ועונה איכא למימר דעושה בצמר לא חשיב לי' דאפי' ר' יוסי בר חנינא מוד' בהא דמינה לא הויא מורדת ולא קנסינן עלה דלא הוי אלא חוב בעלמא אלא מסתיינן לאגבויי עלה דמי חמש סלעים ופוחתין אותן מכתובתה בטוב' הנאה. כשם שאם חבלה בו משלמת בו מכתובתה בטובת הנאה. ודין הוא שהרי אלו היו לה מעות ולא הי' לבעל רשות בהן כגון שנתנו לה אחרים על מנת כן רצתה נותנת לו דמי מעשה חמש סלעים ואינה עושה בצמר. מה שאין כן בשאר מלאכות שאינה יכולה ליתן לי דמי שכר שפח' שתעשה אותן ותיפטר אלא עליה לעשותן ואם רצתה תצא היא ותיטרח אחר שפחה לשכור אותן לעשותן אבל אינה יכולה להיפטר בדמים והשת' הוו להו שבעה גופי מלאכו' ועונה. ומקשינן עליה התם הגע עצמך הכניסה לו עבדים ושפחות הרי אינה חייבת לו כלום. הגע עצמך שאמר לה על מנת שאין לך עלי שאר וכסות ועונה הרי אינו חייב לה כלום כלומ' שאין לך עלי שאר או כסו' או עונ' דליכא למימר כפשטה דא"כ למאי הוי תו מורד אלא או או קאמר. ואיכא למשמע מינה דעונה דבר שבממון מקרי והיינו דמהני לי' תנאה דקיימא לן כר' יהודה דאמר דבר שבממון תנאו קיים. אלא דאפשר נמי דעונה לאו דבר שבממון הוי ולכ"ע לא מהני לי' תנאה. והיינו דקאמר על מנת שאין לך שאר וכסות ועונה ואעונה לא מהני תנאה. אבל שאר וכסות מיהא לא מיחייב לה והשתא כי הוי מורד תו ליכא טעמא דעל ידי שהוא חייב לה שלש דהא לא מחייב לה אלא חדא. והיונו דקשיא לן אטעמא דר' יוסי בר חנינא דומיא דאידך דמקשי נמי באידך טעמא דמרד דידה דעל ידי שהיא חייבת לו שבעה פוחתין לה שבעה מהכניסה לו עבדים ושפחות דתו ליכא שבע. ואיפרכ' לה דר' יוסי בר' חנינא התם. והדר ר' יוחנן מפרש לה כרב הונא דמורדת מחשמיש וטעמא דמלת משום דצערו של איש מרוב' משל אשה כדאמרי בגמר' דילן צא ולמד משוק של זונות מי שוכר את מי אי נמי זו יצרה מבפנים וזה יצרו מבחוץ. ומיהו בגמרא דילן לא אתפרש טעמא' דר' יוסי בר חנינא ונקטו מינ' רבוותא ז"ל דלאו הלכתא כוותי' ואפשר דטעמי' משום דלדידה איכא למקנס טפי כו מרדה דלאו אורחא אי נמי אפשר דטעמי כדמפרש איהו גופי'. אע"ג דמקשינן ענה בירושלמי אפשר דקסבר ר' יוסי בר' חנינא דקנסא דרבנן מעיקרא הוה מהאו טעמא איידי דחיובא דיד' נפיש במורדת לגמרי מדהוא מורד לגמרו. וכיון דתקון רבנן לא פלוג בתקנתויהו ואפי' במורד' אי מורד באחד מהן קנסוהו כשיעור הזה:

ועד מתי הוא פוחת והולד עד כנגד כתובתה. ר' יוסי אומר לעולם הוא פוחת והולך שאם תפול לה ירושה ממקום אחר יחזור ויגבה ממנה פי' כנגד כתובתה לאו דווקא אלא לאפוקי מדר' יוסי דקסבר דאפי' כנגד מה שאין לה פוחת וגובה ממנה לכתשזכ' בנכסי' לעולם ואפי' נפלו לה אחר שנתגרשה דחוב הוא עליה וכל אימת דאית לה פרע לי' נקט כנגד כתובתה למימרא דווקא כנגד מה שיש לה עכשיו ומשום דרוב נשים אין להם אלא מנ' מאתים ותוספת ונדוניא והכל בכלל כתוב' כדפרישנא לעילי. אבל וודאי הוא הדין דאפי' מנכסי מלוג הוא פוחת ואפי' נתנ' לה אחר במתנה על מנת שאין לבעלה רשות בה שהרי הוא כשכר שבת דמדר' יוסי נשמע לרבנן דעד כאן לא פליגי רבנן עלי' דר' יוסי אלא שאין פוחתין כנגד מה שאין לה אבל כנגד כל מה שיש לה פוחתין. והכי אמרי' בירושלמי מהו לפחות מן פרה פורנין דידה נשמענה מן הדא רי יוסי אומר לעולם הוא פוחת והולך שאם תיפול לה ירושה ממקום אהר. פי' לא אמרו חלא ירושה דבר שאינו מצוי הדה אמר' אפילו לפחות מן פרה פורנין דידה ופחות. כלומר לא נחלקו חכמים אלא שאין פוחתין לה כנגד ירושה דבר שאינו מצוי הא כנגד כל מה שיש לה פוחתין. וכן אחר שנפלה לה ירושה מודים חכמים שפוחתין לה ממנ' כשנפלה בעודה תחתיו. אבל בארוסה נראין דברים דכיון דלא שייך בנכסי' לא פחתינן לה אלא כנגד כתובתה. וכן דעת רבי נר"ו:

ומסתברא דהא דפחתינן לה שבעה דינרין בכל שבת ושבת לאו שבעה דינרין דמי טובת הנאה בכתובתה קאמרי' דנפישי להו משבעה דינרין דכתובה גופה. אלא שבע' דינרין ממש וכן בנכסי מלוג כשפוחתין לו מהן אין פוחתין לו מהן מלבד הפירות אלא כמות שהן. ואם יש לה נכסים שאין לבעלה רשות בה אי שמחל לה בעל' פירות נראין הדברי' שנותנין לו מהן שבעה דינרין ואע"ג דהשתא הני שבעה דינרין עדיפי לה טפי מדתנן הכי סתמא שבעה דינרין משמע דלא שני לן בהו כלל. דאי לא תימא הכי בשבעה דינרין דכתובה גופה נמי איכא למיפלג בינייהו דהא לא שוו דזימנין דהיא ולדה והוא זקן וראוי' שתב' לידי גביית כתיבתה ואלו אתו לזבונה בטובת הנאה מזבני מינה טפי. אלא קנסה דידה הוא ולדידה הוא דקנסו רבנן ואע"ג דלדידיה עדיפי ליה הני שבעה דינרין מהני לדיד' כולהו שוו להו דהא מסרינן לי' בידי' ואי בעי מגרש לה והוה חזיא למשקל נכסי מלוג וכתובתה ופסדא מינייהו שבעה דינרין לכל שבת ושבת ולפיכך רואין אותה לעולם כאצו נתגרש' והשתא שוו להו כולהו. ואע"ג דבדידיה כי הוי מורד תנן מוספין נה על כתובתה שלש דינרין בשבת ולא יהבינן להו לדידה נאלתר אלא לתוספת כתובה. התם הוא משום דלא יהי' אלא מתנה דקא יהיב לה אחר מי לא מיקני לבעל לאכילת פירות והרי מה שקנת' אשה קני בעלי'. הכא נמי חשבינן לה דכוותא ומסתיין דמוספינן לה אכחובת' ולאו למימרא דתיזבון בהו קרקע. והכי מוכח לישנ' דמוסיפן לה על כתובתה וצ"ת:

גמ' מורדות ממאי רב הונא אמר מחשמי' המע' ר' יוסי בר' חנינא אמר ממלאכי. פי' רב הונא אמר מתשמיש אבל ממלא לא הויא מורדת דרמינן עלה האי קנסא אלא מגבין אותי דמי שכר שפח' אחת שתשמשנו ופוחתין צה מכתובתה בטובת הנאה כנגד שכר זה כשם שאם חבלה בו שזה ממון גמיר הוצא שהיא חייבת לו. ואע"ג דבקנסא דמתני' לא פחתינן לה מכתובתה אנא שבעה דינרין ממש. התם הוא קנסה אבל הכא תשלומין. ר' יוסי בר' חנינא אמר ממלאכה כלומר דבמורדת ממלאכה נמי קנסינן לה למפחת לה שבעה דינרין לבד ממאי דמגבינן לי' מינ' דיהבינן לי' מכתובת' בטוב' הנאה כנג' דמי שכר שפח. א' שתשמשנו ותעש' לו מלאכות שהיא חייבת אבל ליכא למימ' דלר' יוסי בר' חנינא דסבר מורדת ממלאכה כיון דקנסינן לה בכולי האי לא יהבינן לי' תו דמסתייה שבעה דינרין בכל מילי דאם כן נתתי דבריך לשיעורין יצא שוי קנסה לכילהו וזימנין נמי אפשר דלא סגי לי' בהכי לשכר שפיה אחת. וכל דכן למאי דאמרי' להא סברא דר' יוסי בר חנינא דאמרינן דאיהו הוי נמי מורד ממלאכה באומר איני זן ואיני מפרנס ואי אמרת דהשתא נמי יהבינן לה מיניה שלשה דינרין למזונות ופרנס' הא וודאי אפשר דלא ספקא ולא נהיר דיהבי רבנן קצב' למזונהא אלא וודאי כל כמה דצריך לה. ותו דהא פרישנא דהני שלש' דינרין דקנסינן לי' לאו למימרא דיהבינן להו לדידה אלא שהן לתוספת כתובתה והכי דאיק לישנא דקתני מוסיפי' נה על כתובת'. אלא וודאי אליבא דר"ו בר' חנינא כיון דקסבר דמורדת דהויא ממלאכה למימרא דלבר ממאי דמגבינן לי' מינה כנגד שכר שפחה אחת קנסינן לה בפחת שבע' דינרין. והיינו פלוגתייהי דרב הונא סבר דתו לא קנסינן לה בקנסא אחרינא. ומיהו ר' יוסי בר' תנינא גיפי' לא אמר אלא בשאר מלאכות חוץ ממעשה ידי'. אבל במורדת במעשה ידי' בהא לא קנסינן לה אלא דמגבינן לי' מינה ופחתינן לה מכתובתה בטובת הנאה דמי מעשה חמש סלעים שאינו אלא כתוב כדפרישנא במתני':

ונפום מאי דקס"ד השתא דויקא ממלאכה הוא דהויא מורדת. אבל מתשמיש לא הויא מורדת למימרא דקנסינן לה למפח' לה מכתובתה אלא דמשמתינן לה. ואיברא דתמיהא מילת' דאפי' במשמעת קולה על עוסקי תשמיש ודמקשטא לי' תכא ומקשטא לי' פומא תנן לקמן דיוצאה בלא כתובה. ובדין הוא דיכלינן למיקשי מינה. ואמסקנא הא אמרינן דמתשמיש כולי עלמ' לא פליגי דהויא מורד' כי פליגי ממלאכ' ולמאי דמסקינן דמתשמיש וודאי מורד' היא הוא הדין דקולני' נמי חשבינן מורדת. אבל ר' טרפון סבר לקמן דקולנית גרע' דמכשרת עצמה ואונה מונעת עצמה לו ומרובה עמו על עיסקי תשמיש והא כסיפא לי' מלתא טפי דשמעו שכניה וראוי' לאלתר להפסוד כתובתה ומיהו בתר התראה:

תנן וכן המורד על אשתו כו' עד והא אמר רב כל האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה. קשיא לן ותיקשי נמי לרב הונא דאמ' מתשמיש הויא מורדת ולא ממלאכה. מ"ש מיני' דידיה דחשבינן לי' מורד באומ' איני זן ואיני מפרנס. ואפשר לומר אליבא דר' הונא הא לא קשיא דמורדו של איש קשה משל אשה כשהיא מורדת אפשר לו לכופה בדברים ושוטי' ומזונותי' וכיוצא בזה בכפיית הבעל לאשתו. ותו דהא מגבינן לי' מינה דמי שכר שפחה. אבל כשהוא מורד במזונות ופרנסה זה אי אפשר לה שלא תאכל עד שתבא לב"ד ויכפוהו ויהיו חייה תלויים לה. ומהאי טעמא נמי אפשר דאמרי' דכשהוא מורד כופין להוציא וליתן כתובה וכשהיא מורדת לא אמרי' תצא בלא כתובה דמרדו קשה ממרדה שהיא אסור' באחר והוא מותר באשה אחרת. והא דאמרינן נמי וכן היא שנדרה שלא תארוג בגדים נאום לבנה תצא שלא בכתוב' אע"ג דקסבר רב הונא דממלאכ' לא הויא מורדת. י"ל ה"מ בשאר מלאכות שיש בהו דין ממון וכדאמרינן דמגבינן לי' מינה בכדי דמיהן. אבל בהא דלית בה דין ממון ובמקום נדר דליכא תקנתא אחריתי דין הוא דתיפוק בלא כתובה. וכי תימא אמאי לא אקשינן נמי לרב הונ' דאמ' מורדת מתשמיש דידי' אדידי' דהא אמר רב הונא לעיל האומ' אי איפשי אלא הוא בבגדו והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה. והיינו מורדת מתשמיש י"ל בדין הוא דמצי לאקשוי ואקשי לרבי יוסי בר' חנינא איידי דנקט טעמא דאיני זן ואיני מפרנס. ולרב הונא נמי איכא לפרוקי כדמפרקינן לדידי' דאמרי' ולאו לאימלוכי בה בעי. ואיכא דגרסי ולאו לאימלוכי בי' בעי' ופירשו שנמלכין בו ונותנין לו זמן המלכה. ובאותו זמן מוסיפין לה ואם לא חזר בו יוציא ויתן כתובה. וליתי' להאי פירושא דעד אימת יהבי לי'. וכי תימא שלשים יום שכן זמן ב"ד שלשים יום כל כי האי גוונא וודאי הוה להו לפרושי לה בגמ' בהדיא. ותו דקא מתמ' עלה דמלתא דקאמר ולאו לאימלוכי בי' בעי מכלל דפשיטא מילתא והא מנא לי'. אבל הגרסא הנכונה ולאו לאימלוכי בה בעי, כלומר אע"ג דהוי דינא נמי להוציא וליתן כתובה נמלכין בה אי בעיא דלא תיפוק ונכפייה בהכי דנוסיף לה שלשה דינרין בכל שבת ישבת ואי ניחא לה למיקם בהכי תיקום ואי ניחא לה נמי ובעיא למיפק כייפינן לי' נמי לאפוקה. והשתא אתיא שפיר הא דמתמהינן עלה ולאו לאימלוכי בה בעי דהא וודאי מילתא פשיט' הוא דבדידה תליא מילתא. ואפי' לרב הונא נמי דקסבר דמורדת לא הויא אלא מתשמיש בדידה נמי תלי' מלתא ואי לא בעי למיפק לא נפקא אלא כופין אותו לזונ' כיון שהיא שרוצה בכך ואינה רוצה לצאת. ומיהו אפי' לר' יוסי בר חנינא דקסבר דממלאכה הויא מורדת ה"מ ממלאכ' השנויות במשנתנו אבל לא בשאר מלאכות. והא דתניא כופה אותה ליתן תבן לפני בקרו. לאו בכפי' ממש קאמרינן אלא כפיה בדברים וכיוצא בעישוי זה שהבעל כופ' את אשתו וכדאמרי' אין הבעל כופה את אשתו להיות כוחלת ולהיות פוסקת. וההיא דאמרי' נמי לעיל נדרה שלא להניק את בנה ב"ה אומר כופה ומניקתו אליבא דרב הונא דקסבר דממלאכה לא הויא מורדת, ולכולי עלמ' נמי אין עיקר הלשון בכאן כפיה ממש. אלא לומר שאין הנדר חל וכעין אותה ששנינו בנזירות חומר בנשים מבעבדים שהאיש כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו לו' שנדרי אשתו קיימין כל זמן שלא היפר לה. אבל בעבדו אינו כן שאין צריכין הפרה כל עיקר אלא אומר לו טול אכול טול ושתה שאינו חל כלל. וכן אותה שאמרו קונם הנאת תשמישי עליך כופה ומשמשתו למימרא דכיון דמשעבדא לי' לאו כל כמינה דקא מפקע לי' לשיעבודי' מינה ולא חל הנדר ולא בעו הפרה כלל: