חדושי הרא"ה על כתובות ס.

ושמואל אמר עד שלשים יום מדפליג עלה רמי משמי' דשמואל ואמ' כל זמן שמכירה מכלל דהשתא מסתמ' קאמרינן ואע"ג דלא קים לן אי מכירה אי לא כיון דאית לי' שלשים יום כופה ומניקת'. ורב יצחק אמר ר' יוחנן חמשים יום ואפי' בסתמ' נמי וקיימא לן כר' יצחק משמיה דר' יוחנן דקאמר עד חמשי' יום כדפסיק רב שימי בר אשי הלכתא כוותי' בהדיא ודברי הרב אלפס ז"ל צ"ת:

תנו רבנן יונק תיניק והולך כו' עד ואמר רב ששת פירוש אפי' מצות פירוש אין בי:

כתב הרב רבי משה ברבי מיימון ז"ל שבשר מהנכי שתים אסור בעשה. ונסבין למימר דטעמיה מדכתיב זאת הבהמה אשר תאכלו ולא אדם ולאו הבא מכלל עשה עשה. ודברי תימא הם דאנן לית לן למידרש קראי דלא דרשי להו רבנן ויש מביאין ראי' מהא דתני' במקצת נסחי בספרי יכול יהא בשר מהלכי שתים אכלו עובר בלאו כו' לאו הוא דליכא הא עשה איכא. ואי משום הא לא אריא דהא התם נמי דאמרינן לי' להאי לישנא גבי חלב ודם ואמר רב ששת אפילו מצות פירוש אין בו ולא נקיט בלאו אלא איידי דבעי למיתני ודין הוא דאפי' בלאו יהא חייבין עליו. ואפשר לדון עליו שהוא מותר דאלו הוה אסור בשרי חלבו ודמו נמי הוא אסור דהא קיימא לן כל היוצא מן הטמא טמא. ותו אלו הוה בשרו אסור דמו נמי אף על גב דאימעיט נמי מכלל דם היו חייבין עליו משום בשר בשהתרו בו כדאמרינן התם במסכת כריתות גבי דם שרצי' שממעטינן לי' מכלל דם דאמרי' דאם התרו בו משום שרץ לוקה. והיינו מדינ' אבל לא משכחת לה דוודאי אם אית' דלשתרי הרי הוא טעון שחיטה. ובתר מית' נמי הרי הוא אסור בהנאה דגמרינן שם שם ממרים בהדי עגלה ערופה ולא שני לן בין אינו יהודי לישראל ומיהו לא נהירא האי סברא דאם כן דבשרו מותר מן הדין אמאי איצטריך מיעוטא לדמו וחלבו ותו מאי טעמא אמרינן מכאן ואילך הרי הוא כיונק שקץ ומאי שנא מבהמה טהורה. ותו היכי מייתינן לי' מעיקרא מדינא לאיסורא מבהמ' טמא' והא איכא למיפרך מה לבהמ' טמא' שכן בשרה אסור. תאמר באדם שבשרו מותר. אלא וודאי מסתברא דבשר מהלכי שתים אסור הוא ואיסורו בלאו דהא אתי מדינא מבהמה טמאה. והכי אשכחן בסיפרי בנוסחי דוקאני דלא גרסי יכול יהא בשר מהלכי שתים אכלו עובר עליו בלאו אלא יכול יהא דם מהלכי שתים והכי וודאי איתה תדע דהא בהנהו נסחי נמי דגרסינן לי' ממעטי לי' להיתרא מאך את זה. והכא מוקמינן לי' לחלב. אלא וודאי אנן לית לן אלא תרי מיעוטי אך והוא וחד מוקמינן לי' לחלב. וחד מוקמינן לי' לדם. ודקא קשיא לן כיון דבשרו אסור היכי שרינן דמו. ומאי שנא מדם שרץ. יש לומר דלא דמי דדם שרץ לא אימעיט אלא מכלל דם מדכתיב וזה לכם הטמא ובהדיא אימעוט נמי מהלכי שתים ממיעוט' דזה דכתיב אך את זה לא תאכלו. ואי משום ההוא מיעוטא הכי נמי דחייבי' עליו משום בשרו כדם שרץ. והיינו דהדר מיעטי' רחמנא הכא למישריה לגמרי. והא נמי סייעתא היא להאי סברא דאי כי קושיין תרי מעוטי בדם מהלכי שתים למה לי אלא לאו כדפרי' והאי דמוקמי' להני מיעוטי לחלב מהלכי שתים ודמו משום דלא איתסר בקראי בהדיא אלא דמדינא הוה אתי לאיסור' חלבו ודמו. ולפום הכי מוקמינן מיעוטא לחלבו ודמו. כך פירש מורי החכם ר' יצחק הלוי ז"ל בן אחי ר' בנבנשתי הלוי נ"ר וזהו הנכון:

לא קשיא הא דפריש הא דלא פרי' כו' עד הלכה כר' מרינוס. קשיא לן הא דאמרי' ביבמות בפרק חרש אבא שאול אומר נוהגין היינו יונקין חלב בהמה טהורה ביום טוב ואוקימנא דאיכא צערא שבת דאיסור סקיל' גזרו ביה רבנן יום טוב דאיסור לאו לא גזור ביה רבנן:

והרב אלפסי ז"ל סובר דשלש מחלוקות בדבר ר' מרינו' ואבא שאול ורבנן דפליג התם עלי' דאבא שאול ר' מרינוס סבר דבין בשבת בין ביום טוב שרי. אבא שאול סבר דדווקא ביום טוב אבל בשבת אסור. ורבנן סברי דבין בשבת בין ביום טוב אסור. והכי מוכח מדאמרינן רבנן דהתם אסור סתמא ואכול' מלת' קאי והלכה כר' מרינוס:

ורבינו תם ז"ל פירש דצער דהתם לאו צער חולי הוא אלא צער תאבון. וכדאמרי' בעלמא נשבע על הככר ומצטער עלי' מהו. והיינו דלא שרינן לי' אלא ביום טוב אבל הכא איירינן בצער חולי והיינו דשרינן לי' אפי' בשבת. וליתה מדאוקימנא לההיא דהתם דאיכא צערא מכלל דבלאו הכי אסור. וכיון דבלאו הכי מיתסר ליכא למימר דשרו לי' משום צער תיאבון. ויש שתרצו דהתם ודהכא איירי במקום חולי מיהו ההיא דהתם בחולי דלאו סכנה כלל דאפי' לא הוה שתי מינה לעולם ליכא סכנה. אבל הא דהכא נהי דהשתא ליכא סכנה אבל אי לא הוי שתי מיני' לעולם וודאי איכא סכנה. והכי משמע בההוא עובדא דבבא קמא דבפרק מרובה באותו חסיד שהיה גונח מלבו ואמרו לו שאין לו תקנה אלא אם כן יונק חלב רותח שחרית. וכיון דהכי הוא דהויא מלת' דאפשר דאתיא לידי סכנה שרי לי' אע"ג דהשתא לאו סכנת' והכי מוכח התם דאמרינן כיון דאי שתי חמישי בשבת ומעלי שבתא אי לא שתי בשבתא מסתכן ומוכח התם דלאו למימרא אי לא שתי בהאי שבתא דמסתכן דהא לא שרינן לי' התם לגמרי אלא למימרא אי לא שתי לעולם:

תניא נחום איש גליא כו' עד הלכה כנחום איש גליא. פירש לאחר כו' עד שלשה ימים. ירושלמי הדה דתימא בשפירש מתוך בריו אבל בשפי' מתוך חליו לא. תנו רבנן מיניקה שמת בעלה מתוך עשרי' וארבעה חדש לא תינשא ולא תיארס עד שימלאו לה עשרי' וארבע' חדש כו' ואסיקנ' רב ושמואל דאמרי תרווייהו צריכה עשרים וארבעה חדש חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה כו' והוא הדין לנתגרשה כדאמרי' התם ביבמות בסתמא לא ישא אדם מינקת חבירו ומעוברת חבירו. ואע"ג דסברי רבנן אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת. התם הוא דאיתא לאבוה דממצמץ ליה בביע' וחלבא והוי בעלה נמי מה שאין כן במת ובנתגרשה והכא וודאי אפי' בשאינו מכירה איירינן. והכי נמי אסרינן לקמן בנתנה בנה למיניקה אלמא דלאו מכירה ואפי' הכי אסור דאע"ג דלא משעבדא לי' מדינא אלא בעודה תחתיו מכל מקום כי היכי דמשעבדא לי' במכירה מפני הסכנ' דלמא לא בעי למינק אחריתי לאונקי בשכר מיהת אע"ג דאיתתא אחריתי כי האי גוונא לא מיחייבא הכי נמי אע"פ שאינו מכירה אם לא היו מוצאים אחרת משועבדת להניק אותו בשכר. והלכתא נתנה בנה למניקה או גמלתו אסורה גזירה שמא תגמול אותו והמינקת גם כן שמא תחזור בה אבל מת הבן מותר: