חדושי הרא"ה על כתובות ה.

טעמ' משום ברכה אבל משום אקרורי דעתי' לא חיישינן. ונפקא לן מיני' דכיון דמשום ברכה הוא. אי אמרי תרווייהו דלא איכפת להו שמעינן להו ונבעלת ברביעי וקשי' לן כיון דכן תנשא בשלישי ותבעל לאור רביעי היכא דטריח ליה דליכא משום שקדו. דהא אמרת דבהכי ליכא משום אקרורי דעתי'. וי"ל הני מיל' כשנבעלת ביום רביעי עצמו דליכא אלא מקצת היום. אבל כאן דאיכא כולו יום רביעי ואור ה' בהא חיישינן לאקרורי דעתי'. וכ"ת א"כ איך התירו ליבעול בתחלה בשבת. ואמימר דאורי הכי אפילו היה במקום שבתי דינים קבועים בכל יום. והא איכא כולה שבת ואור א' בשבת. ההיא בשכנסה מזמן מרובה שלא קבעו חכמים זמן אלא לנשואין, אבל לא אסרו עליו שלא יבעול אלא ביום שהוא ראוי לב"ד. ולפ"ז צריך תלמוד מה שנהגו עכשיו לישא בששי. שמן הנראה בכאן שהוא כהלכה. ונ"נ לומר טעם המנהג הוא מאותה שאמרו ומן הסכנה ואילך נהגו העם לכנוס בשלישי ולא מיחו בידם חכמים ופרישנא דלא מיחו בידם אפי' אחר הסכנה וששי נמי לדידן שבתי דינין קבועין בכל יום כג' בשבת לדידהו. וליכא למיחש לשמא ישחוט בן עוף. מדאשכחן מתניתא לקמן דשרו רבנן לבעול בתחלה בשבת ולא חשו לשחיטת בן עוף וקיי"ל כוותייהו:

אי הכי אלמנה נמי תיבעל בחמישי הואיל ונאמר בו ברכה לדגים פי' השתא דאמרת דמאי דאמר בר קפרא עיקר טעמא הוא וסמכת עליה למימרא דכיון דנקט האי טעמא דודאי משום האי טעמ' הוא ולאו משום איקרורי דעתא. אלמנה נמי תיבעל בחמישי הואיל ונאמרה בו ברכ' לדגים כיון דחשיבא לך האי ברכה דבשלמא לדידן לא ק"ל דסברי' דמאי דאמר בר קפרא לאו לעיקר טעמא הוא אלא אסמכתא בעלמא דברכה לדגים לא חשיבא לן אבל השתא קשיא ומתרצי ברכה דאדם עדיפא ליה. אי נמי משום שקדו דתניא מפני מה אמרו אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי שאם אתה אומר תבעל בחמישי למחר משכים לאומנתו והולך שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה שלשה ימים חמישי בשבת וששי בשבת ושבת והא דאמרינן אי נמי משום שקדו איכא לפרושי דלאו לבר קפרא קאמרינן אלא טעמא דנפשין דאי לבר קפרא קשיא דאם כן בר קפרא תרי טעמא אית ליה אהא. א"כ מאי האי דדייקינן עליה לעיל טעמא משום ברכה הא משום אקרורי דעתא לא חיישינן דלמא תרי טעמי' אית ליה עלה אלא ודאי כדפרישנא. אי נמי אפשר לי לומר דאפי' לבר קפרא קאמרינן. ואפי' הכי דייקינן עלה לעיל שפיר משו' דהכא הוא דאיכא למימר תרי טעמי דהא צריכין לתרוייהו דאי משו' ברכה אם רצה לכנוס בששי בשבת רשאי דהא איכא משום ברכה והשתא דאית לן שקדו אינו רשאי. ואי משום שקדו נמי אדם בטל או יום טוב שחל להיות בערב שבת רשאי הלכנוס. והשתא דאיכא משום ברכה אינו רשאי אבל בההיא דלעיל דהיינו בבתולה אי ס"ד אית ליה לבר קפרא טעמא דאיקרורי דעתא הא תו למה לי טעמא דברכה דהא אידך טעמא רווח טפי וכיון דכן היכי נקט האי טעמא ושבקיה לאידך. אלא לאו ש"מ דלית ליה אלא האי טעמא דבר קפרא ולכך לא תנא אלא טעמא דנבעלת בחמישי בבתולה וששי באלמנה ומ"מ השתא דתניא לבר קפרא מסתיין האי טעמא דבר קפרא לנישואי בתולה ברביעי ולא באחד בשבת כדי שתבעל בחמישי ביום ברכ' אלו רצה הוא לכנוס באחד בשבת יכולה היא לעכב על ידו עד יום רביעי כדי שלא יהא יכול לבעול אלא ביום שיש בו ברכה תדע והא אלמנה נמי יכולה ליעכב שלא יהא יכול לכונסה עד יום חמישי כדי שלא לבעול אלא ביום ששי וליכא למידחי דאלמנה משום נישואין הוא שלא יהו אלא ביום ברכה דהאי טעמא דברכה דידה נמי אנבעלת בששי איתמר והאי ודאי הוא עיקר טעמא תדע מדפרכינן אלמנה נמי תיבעל בחמישי כלומר ותינשא ברביעי ולא חיישינן לנישואין דליהוו ביו' ברכ' וכי תימא הכי קאמר תיבעל ביום חמישי. יהא יכול לבעול ביום חמישי כדאמרינן לעיל הנשאת ברביעי ונבעל' ברביעי כלומר יכול לבעול ביום רביעי ולעולם חיישינן דליהוי ביום ברכה. הא ליתא דא"כ הא קילא ליה לתרוצו דטעמ' דמלתא משום דתיהוי לה תרתי ברכה דדגים לנישואין ובבעילה ברכה דאדם אלא לאו ודאי כדפרישנא. ועוד ראיה מהא דמתרצי' ברכ' דאדם עדיפא ליה ולא מתרצינן כדי שיהא הנישואין ביו' ברכ' ש"מ דאנישואין לא קפדינן אלא שתהא נבעלת ביו' שרכ' ובדין הוא דהוה לן לתלמודא למימר ליה לעיל להאי טעמא דבר קפרא אלא חד מתרתי טעמא נקט ובר קפרא נמי ודאי אית ליה טעמא דשקדו אלא בר קפרא לאו טעמא דנישואין קאמר אלא טעמא דנבעלת בחמישי ומפ' משום ברכה ודאיק מינה דלית לי' טעמא דאיקרורה דעתא כדפרישנא לעיל אבל טעמא דשקדו ודאי אית ליה וכן באלמנה אית' לתרווייהו דתרווייהו צריכי ליה כדפרישנא:

מאי איכא בין ברכה לשקדו. א"ב אדם בטל א"נ י"ט שחל להיות בע"ש, כלומר ובא לכונסה ברביעי. וה"ה חל בחמישי ובא ליכנוס בשלישי דלתרווייהו משום שקדו ליכא ואיכא משום ברכה. והרי הוא יכול לעכב ואין מעלה לה מזונות. והשתא לא מבעיא לן אלא מאי איכא בין ברכה לשקדו למימר' אי משכחינן מידי דאיכא משום ברכה וליכא משו' שקדו. ואהא הוא דמהדרינן א"ב אדם בטל. א"נ י"ט שחל להיות בע"ש דבשניהם משום ברכה איכא. ומשום שקדו ליכא. אבל לא מבעי' ליה איפכא למימרא אי משכח' מידי דאיכא משום שקדו וליכא משו' ברכ' דהא פשיט' לי'. והיכי דמי כגון שבא לכנסה בששי. וליבעול בו ביום דהוא יום ברכה. א"נ דאמרי תרווייהו דלא איכפת להו בברכה ואכתי איכא משום שקדו. והא פשיטא ליה. ואע"ג דתני נישאת בחמישי לאו למעוטי ששי גופיה לענין ברכה אלא דנקט דקדים וההוא עדיף לי'. ומיהו קשי' לן הא דאמרינן לעיל אבל קודם תקנת עזרא דב"ד קבועים בכל יום אשה נשאת בכל יום. ופרכינן הא בעינן שקדו. ואמרינן דטריח ליה. ואכתי הא איכא משום ברכה. ואפשר דכי פרכינן והא בעינן שקדו ה"ה דמצי למפרך משום טעמא דברכה. והיינו טעמא דלא פרכינן. משו' דמקשה הוי ס"ל דטעמא דשקדו תקנ' דרבנן היא. ואף על פי שבטל דבר לא בטלה גזירה דהא ודאי קים ליה למקשה. דאפשר דליתא לטעמא דשקדו. וכגון דטריח לי'. אלא דקסבר דאפילו הכי אית' לאותה תקנת'. ובתי' דשני דטריח לי'. כלומר דלא הוי תקנת' דרבנן מעיקרא אלא היכא דאית' לטעמי' תו ליכא לאקשוי משום טעמא דברכה, דמילתא פשיט' הוא דאיכא לפרוקי דכי אמרינן אשה נישאת בכל יום. היכא דלית' לטעמא כגון דאמרי לא איכפת לן. וה"ה דסגי האי טעמא לשקדו. כלומר דלא בעינן שקדו היכי דתרווייהו אמרי לא איכפת לן. ודוקא תרווייהו דתקנת' דשקדו לתרווייהו אית' בין לבתולה בין לאלמנה. דבתולה דניח' לה דלהוי לי' פנאי למיטרח שפיר דיקרא דידה נמי הוא. דאלמנה נמי ניח' לה בשמחה שלשה ימים ובאלו שהם ימי בטלה דלית לי' פסידא. ומיהו צ"ע הא דאמרינן לעיל דטריח ליה וקיימ' לן וודאי דאית ליה למטרח לפי כבודה ולפי כבודו דקיימא לן עולה עמו ואינה יורדת עמו דלא סגיא ליה לכונסה בלאו הכי דתקנת חכמים לתקנות בנות ישראל. וכן כתב הרב ר' יוסף הלוי בשם הרב רבי אלפאסי ז"ל. וכיון דכן כל היכ' דלא טרח לא מצי למכנס' וכל היא דטריח ליה רשאי א"כ מאי האי דפרכינן דבעינן שקדו. ומשנינן דטריח ליה אטו כשנשאת ביום רביעי מי לא בעינן דטריח לי' ותוכיון דבעינן דטריח ליה מאי תקנתא שייך ניחזי אנן. ומסתברא דבעלמא דהיינו נשאת ברביעי כי אמר טריח ליה מהימן. אבל כשבא לכנוס בשאר ימים אי חזינן דטריח ליה אין אי לא לא רב אחאי ז"ל. אי נמי אפש' שחכמי' הטילו עליו לטרוח ולהכין צרכי סעודתו קודם שישא כדי שיהא פנוי בשמחתו לשמח' ונתנו לו שלש' ימים אלו כדי שיזדמן לו ולפיכך לא קבעו לו זמן נישואין עד יום רביעי: