חדושי הרא"ה על כתובות נח.

רב שמואל בר יהוד' אמר משום כו' עד מסר והלך פי' דשמא תשקה ליכא דברשות שלוחי הבעל היא. וקשיא לן הא דתנן בנדרים ומייתנן לה הכא בוגרת ששהת' י"ב חדש ר' אליעזר אומ' הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר ואמרינן עלה בגמ' אמ' רבה ר' אליעזר ומשנה ראשונה אמרו דבר אחד דתנן נותנין לבתולה כו' הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה. ואמרינן אמר לי' אביי דלמא לא היא עד כאן לא אשמעינן משנה ראשונה אלא בתרומה דרבנן אבל נדרים דאורייתא לא ועד כאן אמר רבי אלעזר אלא גבי נדרים כדר"פ משמי' דרבא דאמר כל הנודרת על דעת בעלה היא נודר' אבל בתרומה אפילו בדרבנן נמי לא אכלה. ואם אית' להא דעולא דארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה משעת אירוסין אם כן היכי קס"ד דרב' למימר דר' אליעזר ומשנה ראשונה אמרו דבר אחדלמימר דטעמי' דר"א משום דאכלה בתרומ'. ואם איתה לימ' משעת אירוסין דהא ארוסה מן הדין משעת אירוסין אוכלת בתרומ' אלא משום גזיר' דשמא תשקה ולענין נדרים ליכא למימר להאי גזירה. ויש לומר דהיינו הא דמהדר לי' אביי דלמא לא היא עד כאן לא אשמעינן משנה ראשונה אלא למיכל בתרומה דרבנן. פי' דמדרבנן הוא דאסירא ארוס' למיכל בתרומ' דאורייתא דאי מן התור' ארוס' בת ישראל אוכלת בתרומה אלא דרבנן גזרו בה משום שמא תשקה או משום סמפון. וכיון דהגיע זמן ואוכלת משלו חשבינן לה כנשואה ותו ליכא למגזר בה לשמא תשקה דדוכתא מיחד לה. ולא משום סמפון דקסבר בדיקת חוץ שמה בדיקה. אבל נדרים דאורייתא כלומ' דמדאורייתא אין ארוס מיפר אלא בעל לא חשבינן לה נשואה עד שתכנס לחופה. ועד כאן לא שמעת לי' לר' אליעזר אלא גבי נדרים כדרב פנחס משמי' דרבא דאמר כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת כלומר בנדרים דאיכפת לי' כגון עינוי נפש ושבינו לבינה. וכיון דכן ה"נ כיון דאוכל' משלו בהגעת זמן סמכ' דעתה ועל דעתו היא נודרת ושפיר מיפר ואע"ג דמשתכח סימפון בתר הכי. אבל תרומ' אפי' דרבנן לא אכלה דאיתא לחששא דרבנן שמא תשקה או משום סמפון ונמצאת זרה כו'. והא דאמרינן אי הכי הגיע זמן ולא נישאו נמי אי הכי לאו דווקא דלדידן מי ניחא לדידן נמי מאי שנא דעד השתא לא אכלה והשתא אכלה והא דכ"ע היא דארוס' מן הדין אוכלת בתרומ' מן התור' כדמוכח בקדושין וליכא תנא דפליג עלה. ואפילו אם תמצא לומ' דקסבר דארוסה אינ' אוכלת בתרומה אפי' מדין תורה אכתי קשיא כי הגיע זמן אמאי אכלה. ואיכא דאמרינן הגיע זמן כנכנסה לחופה דמי וליתה אלא וודאי מחוורתא דאי הכי לאו דווקא וכדאמרן:

ר' טרפון אומר נותנין לה כו' אמר אביי מחלוקת בבת כהן לכהן לפי שבקיאה בתרומה ויודעת לשמר את עצמה בטהרה אבל בת ישראל שכיחא לה טומאה ובהא דכולי עלמא מודו מחצה חולין ומחצה תרומ'. ואמר אביי מחלוק' בארוס' משום דעיקר חיוב מזונות ליתי' עד שעת נישואין אבל בנשוא' דברי הכל מחצה חולין מחצה תרומה מסתברא דרי"בב אפי' אנשואה פליג ואפשר דלא שני לן בין ארוס' לנשואה והכי נמי לר' יהוד' ורש"בג דלא אתמר ההוא היפרישא אלא לר' עקיב' ור' טרפון והא דאמרינן מאי בינייהו כלומר בין ר"י לרבי עקיבא דר"ע אמר בארוסה מחצה חולין ומחצה תרומה ור"י אמר בכולהו נותנין לה תרומה כדי שתהא לוקחת חצי חולין בדמי':

היבם אינו מאכיל בתרומ' עשתה ששה חדשי' בפני הבעל וששה חדשים בפני היבם ואפי' כולם בפני הבעל חסר יום אחד בפני היבם אינ' אוכלת בתרומה זו משנה הראשונה ב"ד של אחריה' אמרו אין האש' אוכלת בתרומה עד שתיכנס לחופה פירש"י ז"ל דהיינו טעמא דהא דקתני ואפי' כולם בפני הבעל חסר יום אחד בפני היבם כדאמרינן בגמ' דקנין כספו אמר רחמנא והאי קנין דאחיו הוא כלומ' והשתא ליתי' ופקע קניני' וכיון שכן אינה אוכלת בשבילו והוא הדין כולם בפני הבעל לגמרי ואכלה בהדי הבעל אינה אוכלת בפני היבם דהא אית' להאי טעמא נמי דאמרן דקנין אחיו הוא ופקע קניני'. והקש' רבי' ועקב ז"ל אם כן מ"ש דתנא חסר יום אחד ליתני אפי' כולן בפני הבעל דעדיפא לן. ותו אם כן למה לי לפרושי עשת' שש' חדשי' בפני הבעל וששה חדשים בפני היבם. כיון דהא לעולם לא אכלה ליתני היבם אינו מאכיל בתרומה ותו לא. ותו אכתי אם איתה לא סליק לישנא שפיר דהיבם אינו מאכיל דמשמע דווקא דמאכיל הוא דלא אכלה מחמתי' אבל מפסל לא פסיל ולפום הא לא סגיא דלא מהני אלא אפי' מפסל נמי פסיל דאפי' אכלה בחיי הבעל כשהיא בפני היבם אינ' אוכלת ולא הוה לי' למתני הכי אלא שומרת יבם אינ' אוכלת בתרומ' ותו קשיא לישנא דגמרא דאמרינן קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין דאחיו הוא. ולפום האי סברא דאפי' אכלה בחיי הבעל אינה אוכלת בפני היבם לא הוה לי' למימר האי לישנא דליהוי נמי דקנין אחיו הוא הא כי אכלה אמטולתי' אכלה שכבר אכלה בחייו מאי אמרת דהכי קאמר והאי קנין דאחיו והא ליתי' לאחיו כל כי האי גוונא הוה לי' למימ' בהדי' והאי קנין דאחיו הוא ופקע לי' קניני'. אי נמי קנין כספו אמר רחמנא והאי לאו קנין כספו הוא והיינו דלא אכל' בפני היבם לעולם. ורבי' ת"ם ז"ל פי' דדווקא חסר יום אחד אבל כולם בפני הבעל אוכלות שהיבם אינו פוסל אלא שאינו מאכיל וכל שאכלה בפני הבעל אוכלת בפני היבם וכל שלא אכלה בפני הבעל אין יבם מאכילתה לפי שכל עיקר קנינו של יבם בה אינו אלא מחמת הבעל וכיון שלא זכתה לאכול מחמתו אין יבם זוכה להאכילה והשתא אתיא שפיר לישנא דגמרא דאמרינן עלה מאי טעמ' קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין דאחיו הוא כלומר והכי לא זכתה לאכול מחמתו. ומיהו קשיא עליה כיון דקיימא לן דאיתה לדעולא דאמר ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה דבר תורה א"כ ליכא ארוסה דלא אכלה בחיי בעלה וכל היכא דאכיל בחיי בעל אכלה בחיי יבם וכיון דכן אשתכח דליכא יבם דלא מאכיל דהא ליכא ארוסה דלא אכלה ואם כן היכי מייתי לה קרא דהא מדאורייתא ליכא דלא אכלה. ויש לומר דקרא אסמכתא בעלמא הוא ולא קא מייתי ליה אלא לגלויי מיניה טעמא דמלתא דהיינו הוא דמשום דיבם לא זכי בה אלא אמטולתי' דאחוה לא יישר חילי' מיני' וכל היכא דלא אכלה מחמתי' אפילו מדרבנן לא אכלה מיני' דיבם דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקן כי היכי דאלו מדינא דאורייתא לא אכלה בפני יבם. ואכתי קשיא לן כיון דהא מדאורייתא יבם מאכיל וכל ארוסה דעלמא נמי אוכלת מאי טעמא דרבנן דתקון ביבם שלא יהא מאכיל אחר שהגיע זמן ומאי שנא מבעל ויש לומר דהא ניחא בין לעולא דמפרש טעמא דבעל משום שמא תשקה בין לרב שמואל בר יהודה דמפרש טעמא משום סימפון. לעולא ניחא דהיינו טעמא גבי בעל דהתם הוי דינא דאכלה כיון שהגיע זמן דוכתא מיחד לה ותו ליכא למיחש שמא תשקה. ומיהו היינו בבעל דחביב עלי' קניני' אבל משל יבם הרי אינה אוכלת משלו אלא אחר שלשה חדשים והוא שעמד בדין וברח ולא אכפת לי' מינה ולא מיחד לה דוכתא ואכתי חיישינן לשמא תשקה. ולרב שמואל בר יהודה נמי היינו דאכלה גבי בעל בשהגיע זמן משום דהא איכא בדיקת חוץ וקס"ד בדיקת חוץ שמה בדיקה ומיהו היינו גבי בעל אבל גבי יבם לא חביב' עלי' ולא אכפת לי' מינה ואפי' בדיקת חוץ אינו בוד' עד דנסיב לה. ואתיא מתני' כי ההיא דאמרינן התם ביבמות כל שהבעל מאכיל יבם מאכיל וכל שאין הבעל מאכיל אין יבם מאכיל היינו כמשנה ראשונה. וההיא דאמרי' התם ביבמות בפ' אלמנה העובר והיבם והאירוסין פוסלין ולא מאכילין. ומפרשי' לה יבם אי בת כהן לישראל פסיל לה דכתי' ושבה אל בית אבי' כנעורי' אמר רחמנא פרט לזו שהיא זקוקה ליבם אי בת ישראל לכהן אינו מאכיל לה דקנין כספו אמר רחמנא והאי קנין אחיו הוא. וההיא מתני' סתמא קתני ומסתברא וודאי כמשנ' אחרונה אתיא ואליבא דהלכתא ולעולם קתני דאין מאכילין לומר אע"פ שראוי לאכול בחיי הבעל אינה אוכלת בפני היבם ודנקיט ליה האי קרא דהכא דמייתינן לי' למשנה ראשונה יש לומר דהתם לאו דווקא אלא דפרישו טעמא מיהת דסגי למשנה ראשונה ואפי' למשנה אחרונה נמי איכא למנקט טעמא מיני' דכי היכי דחזינן במשנה ראשונה דקאמרי דכיון דיבם מכח אחוה הוא דקא זכי לא יישר חילי' מיני'. וכיון דלא זכ' אחוה דתיכול מחמתי' לא אכלה נמי משום האי טעמא הכי נמי איכא למימר למשנה אחרונה דכיון דתיקון רבנן שלא תהא אשה אוכלת באירוסין עד שתינשא הוא הדין נמי ליבמה דלא אכלה מיבם עד שתיכנס דלא פלוג רבנן. ואע"ג דליכא למיחש לסמפון אלא דלא פלוג רבנן והכי אמרינן בתוספתא בהדיא ב"ד של אחריהם אמרו אין האשה אוכל' בתרומה עד שתיכנס לחופה ולא היבמה עד שתיבעל. והתם נמי ביבמות אמרינן כי פליגי מן הנישואין:

רב אמר עשו ביאת שוגג כמזיד. ושמואל אמר לא עשו ביאת שוגג כמזיד. שמעינן מכל הני דאליבא דמשנה אחרונה יבמה אפילו מן הנישואין אינה אוכלת עד שתיבעל אף על פי דליכא למיחש לסמפון שכבר נשאת לראשון לא פלוג רבנן ואכולוהו תקון. והשתא אתיא מתני' שפיר דתנא להא דיבם מקמי מתני' ב"ד של אחריהם דהשתא ב"ד של אחריהם אכולהי תקון שלא תהא אשה אוכלת לעולם אחת לי ארוסה ושומרת יבם עד שתכנס לחופה. דאלו לרש"י ז"ל לגבי יבם לא שני לן בין משנה ראשונה למשנה אחרונה ולדידיה איכא לדחוקי דתנא יבם דלא מאכיל לעולם עד שכנס. ובתר הכי תנא ב"ד של אחריהםדתקון בכולהו נשי דעלמא נמי הכי. ולא נהיר. ובירושלמי גרסינן הגיע זמן או שמתו בעליהן אוכלות משלו ואוכלת בתרומה. פיר' במקום יבם. והכי איתה בנוסחאות ישנות ולפום האי שיטתא גרסינן בגמ' לא זו אף זו קתני דלא מיבעיא עשתה ששה חדשי' בפני הבעל וששה חדשים בפני היבם דלא אכלה אלא אפי' כולה בפני הבעל חסר יום אחד אינה אוכלת. ובמקצת נסחי גרסינן בגמרא זו ואין צריך לומר זו קתני. ואפשר דהכי נמי קאמר לא זו אף זו. ואשכחן דכוותה בתלמוד' חד לישנא בתרי דוכתי בתרי פירושי. אבל רבינו שלמה ז"ל גריס במתני' ואפילו כולם בפני הבעל חסר יום אחד בפני היבם או כלם בפני היבם. ומקשי השתא בגמרא השתא כולם בפני הבעל אמרת לא כלם בפני יבם מיבעיא ומשני זו ואין צריך לומר זו קתני. והאי גרסא ופירושא לפום שיטתא דרבינו תם ז"ל נמי אתיא אלא דלא נהירא דכיון דתנא פשטא ששה חדשים בפני היבם וששה בפני הבעל או כולן בפני הבעל ליתני כולן בפני היבם. וכי האי פשיטותא יתירתא לא אשכחן בשום דוכתה בתלמודא דתני לה. ומיהו בירושלמי משמע דתני לה ולא חשיב לה למלתא פשיטא אלא לרבותא דעדיפא לי' כי הוי להו כלהו בפני יבם דחשיבא לי' כארוסתו כאלו זכה בה מעצמו ולא מחמת אחיו. ושיטתא דגמרא דילן לאו הכי אתיא ומחוירתא כדפרישינן: