חדושי הרא"ה על כתובות נז:

גמ' אמר ר' זירא תנא קטנה כו' אמ' רבא בר לוי אין פוסקין כו' עד והא דאמרי' אבל פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא גדולה פרש"י ז"ל דווק' פוסקין בלא קידושין. אבל בקידושין לא כדאמרי' במסכת קידושין אסור לו להאדם לקדש את בתו עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה. ולא נהיר דאם כן הא דאמרי' אין פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה מאי ארי' להשיאה כשהיא קטנה הא אפי' לקבל בה קידושין אסור עד שתגדיל ותאמר במי אני רוצה. וטעמא דהא נמי משמע דלא הוי אלא משום דתשמיש קשה לה ולפיכך הוצרכו לומר שפוסקין עליה כשהיא קטנה ולא חיישינן דילמא מעייל בה פחדא וחלש' אלא מחוורתא דהא פליגא אההיא. תניא המארס את הבתולה בין שתבעה היא והבעל מעכב בין שתבע הבעל והיא מעכבת נותנין לה שנים עשר חדש משע' תביעה אבל לא משעת אירוסין ואע"פ שלא אמרו י"ב חדשים אלא לקשט את עצמה אע"פ שהיא רוצה יכול הוא לעכב כדי שתפרכס את עצמה יפה. בגרה הרי היא כתבועה כיצד בגרה יום אחד ונתקדשה נותנין לה שנים עשרה חדש ואם עברו עליה י"ב חדש אחר בגרות ונתארסה אין נותנין לה אלא שלשי' יום ואלו נתארסה בתוך י"ב חודש לבגרותה ויש לתשלום י"ב חדש שלשים יום או יותר הרי זו נותנין לה כל תשלום י"ב חדש ולא עוד. ואם לא היה לתשלום י"ב חדש כדי שלשים יום נותנין לה תשלום י"ב חדש ואחר כך תשלום שלשים יום וכגון היה לתשלום י"ב חדש ט"ו ימים נותנין לה אותן ט"ו ימים ואח"כ ט"ו ימים אחרים לתשלום שלשים יו' וזה פשוט. ודין יבם צ"ת בטעם הגיע זמן ולא נישאו אוכלת משלו ואוכל' בתרומה:

אמר עולא דבר תורה כו' עד אלא מעתה לקיט כהן בישראל לא ליכול בתרומה דילמא אתו למיכל בהדי' איכא דקשיא לי' ולימא לקיט ישראל בכהן. ותו ליכא לפרוקי כדפרקינן בהא השתא מדידהי ספו לי' מדידי' אכלו. ולית' דאנן אפי' בלקיט כהן לא חיישינן דילמא יהיב להו איהו דכהן מיזה' זהיר בתרומה אלא דקס"ד משום דהוי אגירייהו גייסי בי' ואתו למינסב ממאי דאכיל ולאו אדעתי' אי נמי דלא חזי ואהדר לי' דהא לאו מילתא דשכיחא הוא דהשתא אינהו ספו לי' כל דכן דלא נסבי מדידי' אבל לקיט ישראל בכהן למאי ניחוש לה דליספי לי' בעל הבית ליכא למיחש דכהן מזהר זהיר בתרומה לקיט נמי לא עביד דנסיב מבעל הבית אי איהו לא יהיב לי'. ולעיל נמי דאמרינן שמא תשקה ואפשר דלאו דווקא אלא שמא יטלו הן מעצמן ממנה כוס. א"נ אפשר דשניא בת ישראל שאינה בקיאה בתרומה: