חדושי הרא"ה על כתובות נז.

אבל חכמים אומרי' משה' אד' אשתו שתי' או שלש שנים בלא כתובה פי' זו דברי ר"מ דקסבר דאפי' היכ' דאית לה אלא דלא סמכ' דעתה הוי בעילתו בעלת זנות. וכיון דכן הא נמי דאע"ג דאית לה כיון דאירכסה לא סמכ' דעתה והוי בעילתו בעילת זנות. אבל חכמים אומ' משה' אדם אם אשתו שתים או שלש שנים בלא שטר כתובה אמ' לי' אביי והאמ' רב נחמן אמר שמואל הלכה כר"מ בגזרותיו אמר לי' אי הכי זיל כתב לה. ומיהו דווקא בהא למימר' דכל המשה' אשתו בלא כתובה אפי' רק בלא שטר כתובה בעילתו בעילת זנות קיי"ל דהלכה כר"מ בגזרותיו. אבל וודאי אית לן דמציא מחלה ואפי' בתנאה כר' יוסי דאמ' רשאי דבהא פליגי ר"י סבר דלא הוי בעילתו בעילת זנות ואפי' בתנא' יכולה למחול דר' יוסי בתרתי פליג. ור' יהודה סבר בתנאה וודאי לא מציא מחלה אלא בתר הכי ובתר הכי יכלה מחלה ולא הוי בעילתו בעילת זנות. ור"מ סבר בתנאה לא יכלה מחלה ואפי' אלו אתני בהדה. אע"ג דהוי תנאו בטל הוי בעילתו בעילת זנות משום דלא סמכ' דעתה. ור"מ לטעמי' דקסבר דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ואפילו בדבר שבממון. והא וודאי קיי"ל בעלמא דליתא להא דר' מאיר אלא כר' יהודה דאמר מתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים. אלא דאכתי איכא הכא פלוגתא דר' יהודה ור' יוסי. דר' יהוד' סבר דמתנה על דבריהם אפי' בדבר שבממון תנאו בטל:

ור' יוסי סבר תנאו קיים ואית לן למפסק כר' יוסי דקיי"ל בעלמא דר' יוסי ור' יהודה הלכה כר' יוסי:

אבל הרמב"ם ז"ל פסק כר"מ דמסתבר לי' דהכא פסקינן לי' כר"מ לגמרי ולאו מטעמי' דאלו ר"מ סבר מתנ' על מה שכתו' בתור' תנאו בטל ואנן אית לן בדבר שבממון תנאו קיים. אלא דרבנן עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ולשון ראשון נראה. דהא לא פסקינן כר' מאיר הכא אלא משום כללא דקיי"ל בעלמא דהלכה כרבי מאיר בגזרותיו:

גרסת רבי' שלמה ז"ל כי אתא רב דימי אמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא מחלוקת לכתחלה. אבל לבסוף דברי הכל אינה מוחלת ור' יוחנן אמר בין בזה ובין בזה מחלוקת. ובאידך כי אתא רבין אמ' ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא מחלוקת לבסוף. אבל לכתחלה דברי הכל מוחלת. ופירש"י ז"ל מחלוקת לכתחלה. מחלוקת דר' יוסי ור' יהודה דרבי יוסי סבר דיכולה למחול ע"פ באמירה בעלמא. ור' יהודה סבר דאינה יכולה למחול באמירה בעלמא אלא בכתיבה לכתחלה דאכתי לא זכתה בכתובתה וכיון שכן יכולה להפקיעה זכות' באמירה בעלמא. אבל לבסוף אחר שזכתה דברי הכל אינה יכולה למחול באמירה בעלמא אלא בכתיבה דמודה ר' יוסי בהא לר' יהודה. ובאידך מחלוקת לבסוף אבל לכתחלה דברי הכל מוחלת אפי' באמיר' בעלמ' וזה הפירוש כמתמהי' דלא אשכחן שום דוכתא דשני לן בין דברים שבעל פה לדברים שבכתב ופלוגתא דר' יוסי ור' יהודה לאו בהכי הוא כדפרי'. אלא דר' יוסי סבר דמהני מחילה בתנאה ור' יהודה סבר דלא מהני. וכן מוכיח כל הסוגיא של מעלה כמו שכתבנו שלא כשיטת רש"י:

והרב ר' אברהם אב"ד ז"ל סובר כרבינו שלמה ז"ל ופי' אידך דרבין כוותי' והוסיף לנו תמה בדבריו שכתב בההיא דרב דימי. אבל לבסוף דברי הכל אינה מוחלת משום דכיון דבעל אי מחלה בתר הכי לכולי עלמא הויא לה בעילתו בעילת זנות למפרע ולפי דבריו אם כן הא דאמרינן לעיל מוחלת כתובתה לבעלה יש לה כתובת בנין דכרין ויש לה מזונו' שלא ברצון חכמים הוא וכל מה שבעל עד עכשיו בעילתו בעילת זנות ותו קשיא לן בהא דרבין היכי קאמר דלכתחילה דברי הכל מוחלת והא אמרי' לעיל דלר' יהודה בתנאה לא דקסבר חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. ואע"פ שהמתנה על מה שכתב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים הכא בדרבנן תנאו בטל אלמא דכולי עלמא לכתחילה חמיר לן מבסוף ומינה נמי לענין מחילה דאית לן למימר דכל לכתחילה חמיר מבסוף. והיכי לימא הכא דלכתחילה דברי הכל:

ומתוך תשובה לרב האיי גאון ז"ל נראה שאין גרס' הספרים נכונה. ואין לעמוד מתוך דבריו על גירסתו. ומתוך הירושלמי נראה דגרסי' בדרבין מחלוקת לבסוף. אבל לכתחילה דברי הכל אינה מוחל' ואם אית' להאי גירסא אפשר לפרושי דרב דימי הכי קאמר מחלוקת לכתחיל' כלומ' בתחילת חופה וכדפרישי' ר' אבהו משמי' דר' יוחנן דבתחל' חופה קאמר דבהא פליג ר"מ ור"י דר"מ סבר שאם מחלה בעילתו בעילת זנות דלר"מ לא סגיא בלאו הכי כלומר דלר"מ לעולם הויא בעילתו בעילת זנות. אפי' בתנאה דאית לה אלא דלא סמכ' דעת' כ"ש בפוחת ממש דהויא לר"מ לעול' בעילתו בעילת זנות. ור' יהודה סבר דיכולה למחול ולא הוי בעילתו בעילת זנות ולאו בתנאה דאלו בתנאה אפי' ר"י מודה דתנאו בטל ואית לה אלא שכבר כתבה לה כתובת' של מאתם זוז וזכתה בה ואחר כך בתחלת חופה מחלה לו ולאו בתנאה ובהא הוא דמודה ר"י דיכלה למחול ולא הוי בעילתו בעילת זנות ור"מ נמי מודה דיכלה למחול אלא דהויא בעילתו בעילת זנות אבלבסוף דברי הכל אינה מוחלת. כלומר בסוף אחר שבעל כדפרי' עלה ר' אבהו דברי הכל אינה מוחלת דמודה ר' יהודה בהא לר"מ דאלו מחלה הוי בעילתו בעילת זנות. משום דכיון שכבר בעל תחיל' על דעת כתובתה אלו בא לפחות לה אחר בעילה תו לא סמכ' דעת' ומירתתא וסבר' דילמא עיניו נתן בגירושין והוי לי' מאי דבעל מהשתא ואילך בעילת זנות. דבשלמ' כשמוחלת קודם בעילה אי אתי עלה סמכי דעת' במאי דאי' לה בכתובה. אבל אחר בעילה חוששת שמא אין המקח ערב עליו. וסברה מאי האי דקמאי דהשת' בעי למפחת מן פורני ולא אמר מעיקרא ובהא מודה ר"י דהוי בעילתו בעילת זנות מה שבועל מכאן ואילך. ור' יוחנן אמר בין בזה ובין בזה מחלוקת. כלומר בין בתחילת חופה וסו' חופה וכדפרי' ר' אבהו בהדיא ובהא פליגי ר' מאיר ור' יהודה דרבי מאיר סבר דאם מחלה בעילתו בעילת זנות ור"י סבר דלא הוי בעילתו בעילת זנות ולאו בתנאה אלא במחילה אחר שזכתה בכתובתה אבל מודה ר' יוחנן לר' יהושע בן לוי דמודה ר' יהודה דאחר שבעל אינה יכולה למחול לומ' שאלו מחלה בעילתו בעילת זנות מכאן ולהבא. ורבין אמר מחלוקת לבסוף דהיינו אחר חופה דבהא פליגי ר' מאיר ור' יהודה. דר' מאיר סבר דוודאי אחר שזכתה בו כיון דלאו בתנאה יכולה למחול אלא שאם מחלה בעילתו בעילת זנות. ור' יהודה סבר יכולה למחול ולא הוי בעילתו בעילת זנות ופליגא אדרב דימי. אבל לכתחילה דברי הכל אינה מוחלת כלומר לכתחילה כדפרי'. בתחילת חופה אינה מוחלת כלומר דברי הכל בין ר' מאיר ור' יהודה שאינה יכולה למחול שאין עיקר זכות' אלא אחר חופה. וכיון שכן אלו מוחלת מתחלה קודם חופה אף על פי שכת' לה כתובה חשיב להו כתנאה ודכולי עלמא אית להו. דאלו בתנאה תנאו בטל. ור"י אמר בין בזה ובין בזה מחלוק' כלומר בסוף ביאה ותחלת ביאה דבהא פליגי רבי מאיר ורבי יהודה דר' מאיר סבר דאלו מחלה בעילתו בעילת זנות ור' יהודה סבר דמחלה ולא הויא בעילתו בעיל' זנות ודכולי עלמא וודאי יכולה היא למחול בין בסוף ביאה בין בתחילת ביאה כיון דהויא אחר חופה שכבר זכתה בכתובתה. ומודה ר"י לר' יהושע בן לוי דבתחילת חופה אינה יכולה למחול ואפילו לר' יהודה אפי' אחר שכתב לה כתובתה דלא הויא תנאה. מכל מקום כיון שאין עיקר זכותה אלא אחר חופה אלו מחלה מקמי הכי חשיב לי' כתנאה ודכולי עלמא בתנאה תנאו בטל. והכי איתא בירושלמי בהדיא אמתני' דליכא פלוגתא אלא דר' מאיר ור' יהודה בלחוד:

אמר ר"י לא אמר ר' יהודה אלא בסוף אבל לכתחילה אף ר' יהודה מודה כלומר לר' מאיר דהוא בר פלוגתיה במתני' דסבר אינה מוחלת שאינה יכולה למחול איזהו בסוף ואיזה בתחלה חבריה בשם ר' יהודה אמר עד שלא בעל ומשבעל ר' זעירא בשם ר"י אמ' עד שלא כנס ומשכנס והרי זה מבואר כמו שפירשנו:

אמר רב פפא אי לאו דאמר ר' אבהו לדידי מפרשא לי מיניה דר"י הוה אמינא דר"י ור' יהושע בן לוי פליגי ורב דימי ורבין לא פליגי. כלומר ורב דימי הכי קאמר מחלוקת בתחיל' ביאה אבל בסוף ביאה דברי הכל אינה מוחלת. ורבין אמר מחלוקת לבסוף בסוף חופה דהיינו תחלת ביאה. אבל לכתחילה בתחילת חופה דברי הכל אינה מוחלת ואם איתה דרבין ורב דימי לא פליגי שלש דינין בדבר. דבתחלת חופה דברי הכל אינה מוחלת כלומר אינה יכולה למחול דחשיב לי' כתנאה ובתנאה דכולי עלמא תנאו בטל ואית לה. סוף חופה בהא פליגי ר' מאיר ור' יהודה דכולי עלמא יכולה למחול. אלא דר"מ סבר דבעילתו בעילת זנות. ור' יהודה סבר דלא הוי בעילתו בעילת זנות. סוף ביאה בהא. נמי אינה מוחלת ולאו למימרא שלא תהא יכולה למחול דהא וודאי יכולה היא אלא דאי מחלה בעילתו בעילת זנות. ופרכינן מאי קמ"ל דהא וודאי כיון דאמ' ר' אבהו כוותיה קיימא לן. ואמרי' דקמ"ל דפליגי תרי אמוראי אדעת' דנפשייהו ולא פליגי תרי אמוראי אדעת' דחד אמורא ונפקא לן מינה בעלמא. ולענין הלכתא מסתברא דקיימא לן כרבין וכלישנא דירושלמי דקאי כוותי' ושמעינן מינה שאינה יכולה למחול בתחילת חופה. ואע"פ שכבר נכתבה כתובת' וזכתה בה דחשבינן לי כתנאה. אבל בתר הכי יכול' למחול ואע"ג דקיימא לן כר' מאיר דאמר בעילתו בעילת זנות איסורא הוא דעביד כי משהי לה. אבל מ"מ נפקא לן מינה דאי מגרש לה מאי דמחלה אימחיל ולית לה כך נרא' וצ"ת. ומיהו להר"יף ז"ל דסבר לה כר"י דאמר רשאי ואפי' בתנאה לא נפקא לן מנ' מידי והיינו דלא אייתי לה:

מתני' נותנין לבתולה כו'. והא דאמרינן וכשם שנותנין לאש' כך נותנין לאיש נראה לפרש דלבחור נותנין שנים עשר חדש ולאלמון שלשים יום. וכן נראה בירושלמי הא דאמרי' נותנין לבתולה לומר שאין כותבין עליה אגרת מרד אע"ג דבארוסה בעלמ' כתבינן והיינו נמי דאמרי' קטנה בין היא בין אביה יכולין לעכב לומר שאין כותבן עליה אגרת מרד. אבל מזוני וודאי לית לה כל היכא דעכבה לאו דידי':