חדושי הרא"ה על כתובות נו:

וקיימא לן מאי כותב אומר לקמן בריש פרק הכותב אמרינן בהדי' תני רבי חייא האומר ומסתבר פירושי' דרבי חייא קמ"ל לאפוקי דלא תימא מתני' בשקנו מידו. דאי לאו דרבי חייא הוה אמינא הכי כדאשכחן בכמה דוכתי דקרי לנתינה כתיבה כדתנן הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופיא. ואמרינן לעיל הכותב כל נכסיו לבניו הוא ואשתו ניזונין מהן ונתינה בהקנאה ממש קאמרינן ובקנין וודאי מהני כדאית' התם. אבל השתא דאתא ר' חייא וקאמר דלאו נותן קתני אלא בלא הקנאה קאמרינן בוודאי אית לן דהאי לישנא דמתני' לאו דווקא דהא ה"ק האומר לאשתו דין ודברים אין לי בנכסים והוא הדין כותב בלא הקנאה אחריתי דלא שני לן בשום דוכתא בין דברים שבעל פה לדברי' שבכתב. אלא בשטר קנין כגון שדה מכורה לך שדי נתונה לך. אבל בעלמא כגון מחילה ודכוותא וכל היכא דלאו שטר קנין כי האי דאמרן לא שני לן כלל בין שהוא על פה בין שהוא בכתב. ואף על פי שפקפקו רבים בדבר הרי הוא ברור ואין בו בית מיחוש. ולא אתא רבי חייא לפרושי אלא דלא תימא מאי כותב נותן כדפרי'. אבל כיון דאמרת הכותב כותב ממש לישנא דכותב ואומר חד הוא לגמרי והיינו דקשיא לן עלה התם בתר דפירשה רבי חייא. וכי כתב לי' מאי הוי. והתניא האומ' לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקת הימנה לא אמר כלום. כלומר השתא דאתא רבי חייא ופירש דכותב דמתני' לאו נותן בקנין. וכיון דכן דוודאי לישנ' דמתני' כותב בלחוד דהיינו אמירה בעלמא והא היכי מהני. אבל אלו הוה שמעינן לה למתני' דמאי כותב נותן בקנין לא הוה קשיא לן כלל. ומוקמינן לה בכותב לה ועודה ארוסה דאכתי לא זכאי בה אם כן תנאה הוא דקא מתנה בהדיא דלא ליזכי בי' כלל וכדאמרינן עלה אדם מתנה עליה שלא יירשנה. והיינו דקשיא לן הכא והיכא מהני תנאה לרבי יהודה. ואמאי לא אמרינן חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וליהוי תנאו בטל. והיינו דאמרינן וקיי"ל מאי כותב אומר דמההוא היכריחא אית לן לאוקומה בכותב לה ועודה ארוסה דהיינו תנאה וכדפרי'. ומהדרינן דמשום דהויא מלתא דלא שכיחא לא עבדו רבנן חיזוק. ומקשי תו מההיא דאמרי' דקאמר ר' יהודה דנאמנין ולא חיישינן לגומלין ואע"ג דלעיל חאיש ר' יהודה לגומלין בשל תורה אלמא לא עשו חיזוק לדבריהם אפי' כשל תורה. ומשנינן משום דהוי ספק דדבריהם אי נמי דבדמאי הקלו. ויש פירושין אחרים בשמועה זו ואינן צריכין ולא ראוין לפנים וזה הוא הנכון:

ר' מאיר אומר הפוחת לבתול' ממאתי' ולאלמנה ממנה הרי זה בעילתו בעילת זנות כל הפוחת ואפי' בתנאה אלמא קסבר תנאו בטל ואית לה. וכיון דאמר לה לית לך אלא מנה לא סמכ' דעתה והוה לה בעילת זנות. פי' מדלא תנא כל העושה כן בעילתו בעילת זנות. אי נמי ר' מאיר אומר אינו רשאימפני שבעילתו בעילת זנות. ותנא כל הפוחת וודאי רבותא קמ"ל דאפי' היכא דוודאי אית לה כתוב' הראוי' לבתולה מאתים ולאלמנה מנה אלא דטעי איהי וסבר' דלית לה הוי בעילתו בעיל' זנות דלא סמכ' דעת'. והא היכי דמי דאית לה ותיטעי איהי וסברה דלית לה וודאי בתנאה כגון שכנסה מתחלה על מנת שלא תהא כתובתה כראוי. אלא לבתולה מנה ולאלמנה חמשים והוי תנאו בטל. דהא ר' מאיר אפילו בעלמא אית ליה דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. וכל דכן הכא דאפי' ר"י מודה ואית לה בוודאי מדינא כל כתובתה הראוי' אלא דאיהי תיטעי וסבר' דלית לה אלא מאי דאתני בהדה ולא סמכ' דעת' ואפי' בהא הוי בעילתו בעילת זנות ושמעינן מהכא דלא אשכחן לר' מאיר גוונא אחריני דתיהוי לה מדינא כתובת' הראוי' ותיטעי איהי דלית לה אלא בתנאי וכדפרי' ותפשוט מינה דאלו מחלה לי' אחר שכנסה אפילו שההתה עמה כמה אחר כן דוודאי יכולה היא למחול אחר שכנסה תו לית לה. ולאפוקי ממאן דאמר דכיון דמשהי לה לא שויא בעילתו בעילת זנות. ולכן הדר' ומזכי לה כתובתה ממיל' בשהי' בעלמא. והא ליתא דהא הכא לא אמרי' אלא בתנאה ולא אשכח מידי אחרינא בכי האי גוונא דתיהוי לה כתובה ותיטעי איהי וסבר דלית לה אלא בהאי דהיינו בתנאה וטעמא נמי לא נהיר דזכיא ממילא לא אשכחן נמי לר' מאיר דליכא אלא דבעילתו בעילת זנות ואלו אית' וודאי הוה לי' למימרא. ותו דהא אפי' לר"מ הדרא וזכיא כי משהי לה הוה בעילתו בעילת זנות ומשום דלא סמכה דעתה. אם כן אמאי הדר מזכי לה דהא לא מהני לי' מידי דהא סוף סוף בעילתו בעילת זנות עד דמודע לה וסמכי דעתה. אלא וודאי לר"מ תו ליכא דאית לה וסברה דלית לה אלא בתנאה:

והא שמועינן לי' לר' מאיר דאמר מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל הא בדרבנן תנאו קיים. קסבר ר' מאיר כתובה דאורייתא. פי' והשתא דאתינן להכי תו לא תנינן כל הפוחת ואפי' בתנאה אלא בכתובת בתולה אבל אלמנה אפי' בתנאה תנאו קיים. וכון דכן דינא הוא דהוי בעילתו בעילת זנות אי נמי אפשר דלא פלוג רבנן:

תנא ר' מאיר אומר כו' עד הכי השתא התם לא ידעה ומחלה הכא ידעה ומחלה פי' לא ידעה דתימחול אלא סברה דאית לה כל כתובתה ובהא וודאי דכולי עלמא בעילתו בעילת זנות. כיון דסברה איהי דאית לה אבל היכא דאיהי מחלה מדעת' בהא דלא אכפת לן. וקשיא לן דהא תנא קמא אמר הכא דאם קיבל עליו אחריות עושין. והא תיקן שמעון בן שטח שלא יהא מיחד לה כתובתה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה שלא יאמר לה טלי כתובתיך וצאי וי"ל דהתם הוא שהיו עושין מתחלה כלי אחד בכדי כתובתה לשם כך והי' מיוחד לה. אבל כאן רוצה לומר שמיחד לה מטלטלין שיש לו בביתו ומשתמש בהן כמו שהיה משתמש בהן מקדם והן בוודאי פוחתין והוא חייב באחריותן. וכיון שכן שוב אינה קלה בעיניו להוציאה שאינו עשוי לרקן בתו לגמרי וליתן לה אי נמי דהכא מדינ' פליגי ובר מתקנתא דשמעון בן שטח וקסבר תנא קמא דאם קבל עליו אחריו' תו ליכ' בעילת זנות וצ"ת: