חדושי הרא"ה על כתובות נד.

בעי רבא בת ארוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות כיון דאית לה כתובה אית לה מזונות כו' אליבא דרש"י ז"ל דקסבר דארוסה יש לה מזונות אע"פ שלא כתב לה אתיא לה כפשטה דמספק' לן כיון שאין כותבה עד שעת נישואין והיא עיקר כתובה כדאמרינן לעיל אי אית לה תנאי כתובה מן האירוסין או לא ולדידן נמי מוקמינן לה בשכתב לה כתובה ואפי' הכי מספק' לן משום דעיקר כתובה מן הנישואין והוא הדין נמי דאיכא לספוקי בכתובת בנין דכרין. ובת הוא דמיבעיא לן אבל איהי גופה פשיטא לן דאם לא הגיע זמן אינה ניזונות ואם הגיע זמן מינאי. אבל איהי דאית לה כתובה בוודאי או מראשון או משני מזוני נמי וודאי אית לה. והוא הדין נמי דאיכא לספוקי בכתובת בנין דכרין דלי' לה נמי מראשון דלא קרינא בה נמי מיזונת:

בעי רב פפא בת אנוסה יש לה מזונו' כו'. כתובת בנין דכרין וודאי פשיטא לן דלית לה דכיון דאיהי לית לה כתובה בני נמי במאי קא זכו. ומסתבר' דבדידה נמי איכא לספוקי במזוני אלא איידי דנקט באידך בת נקט נמי בהך:

לא כתב לה ואת יתב' בביתי כו' אמר רב יוסף בביתי ולא בביקתי אבל מזוני אית לה מר בר רב אשי אמר אפי' מזוני נמי לית לה ולית הלכתא כמר בר רב אשי. שמועה זו נחלקו המפרשים ז"ל ואין לנו אלא המחוור בדברי'. דרב יוסף דריש מדרש כתיבה מאי דכתבי בביתי תרי זימני ולמד ממנו שאלו יש לו בית ראוי משתמשת במדור לפי כתובה כמי שהיתה משתמשת בחיי בעלה דבביתי קאמ' לה. ואם הבית קטן ואינו ראוי לדירתה היורשין מוציאין אותה שלא אמר לה אלא בביתי והיא שוכרת לעצמה בית משלה. אבל מזוני אית לה ששני תנאין הם ואין זה תלוי בזה. ומר בר רב אשי אמר אפ' מזוני לית לה כלומר כיון דלית לה מדור אפי' מזוני לית לה דקסבר מר בר אשי דחד תנאה הוא וכיון שאין אני קורא בה ואת תהא יתבה בביתי אף איני קורא בה ומותזנה מנכסי והיינו לישנא דאפי' ולית הלכת' כוותי'. ולקמן בפרק הנושא אמרינן תנו רבנן משתמש' במדור שנשתמשה בחיי בעלה בכרים וכסתות שנשתמשה בחיי בעלה בכלי כסף ובכלי זהב כדרך שנשתמשה בחיי בעל' שכך כותב לה כל יומי מיגר אלמנותיך בביתי. תני רב יוסף בביתי ולא בביקתי כלומ' שתדור ברווחה דהכי איכא למדרש מדכתב לה בביתי יתירא ותרתי שמעינן מינה שאם יש שם בית שתדור ברווחה כדרך שנשתמשה בחיי בעלה ואם אין שם בית ראוי שיוציאוה היורשים משם והיינו דמייתינן לה דרב יוסף הכא והתם. ותו אמרינן התם אמר אביי נקיטינן מדור אלמנה שנפל אין היורשים חייבין לבנותו ואפי' היא אומרת הניחו לא ואני אבננו אין שומעין לה כלומר נקיטינן מדרשא דרב יוסף דלא אמר לה אלא בביתי ואפי' שיפצה מספקא לן הילכך לית לה ומסתברא דכיון דאמרינן דאפי' היא אינה רשאי לבנותו אם עמדו היורשין ובנאוהי אין לה בי כלום זו היא שטת גמרתנו בלא ספק ובירושלמי אמרינן ר' זעירא שאל לרב נחמן בר יעקב ולרב אמי בר פפי לא היה שם בית מאי אמר לי' היורשין שוכרין לה בית. מכאן ואילך היא אומרת קרקע והם אומרים מעות הדין עם היתומים כהדא חדא איתתא הוה פורנאה עשרין דינרין והוה תמן חד בית טב עשרה דינרין אתא עובדא קומי ר' חנינא אמר יהבון לה ביתא ייבון לה עשרים דינרין. אמר לי' ר' מונא כיון דלית ביתא טב אלא עשרה דינרין כמאן דלית פורנאה אלא עשרה דינרין מכאן ואילך היא אומר' קרקע והן אומרין מעות הדין עם היתומים. ופירושו לא היה שם בית מאי כלו' מי אמרינן בביתי דווקא או לא אמר לי' היורשין שוכרין לה בית דפליגא אדרב יוסף ולית לי' טעמא דדריש בביתי ולא בביקתי. מכאן ואילך היא אומר' קרקע כלו' מכאן ואילך שתבעה כתובת' שפירעוה והיא אומר' שרוצ' קרקע בכתובת' והן אומרים מעות הדין עם היתומים. ונראה שנסתפקו בזה בשביל שאין כתובת אשה אלא מן הקרקע. או אפשר שאם אומרבקרקע שיחד לה לפי שהי' דרכן ליחד לה קרקע בכתובתה ולפי שנתיחד לה ואין דינא אלא בקרקע הוצרכו לפרשו שהדין עם היתומים שנותנין לה מעות ומסלקין אותה מן הקרקע. כהדא חדא אתתא הוה פורלא דעשרין דינרין כלומר הית' כתובתה של עשרין דינרין כלומר שמחל' השאר או שנפרעת מבעלה בשעת מיתה מן השטר והוה תמן חד ביתא טב בעשרה דינרין כלומר ולא נשאר מבעל' קרקע אלא בית אחד שוה עשרה דינרין. ואתא עובדא קומי ר' חנינא אמר יהבון לה ביתא או ייבון לה עשרין דינרין כלו' פסק עליהן שיתנו לה או עשרי' דינרין כל כתובתה או קרקע אחר שהיא רוצה קרקע והם אינן רוצין לתת אלא מעות. ואמר לו ר' מונא כי אחר שאין לשיעבוד כתובתה אלא בכדי עשרה דינרין הרי הוא כאלו אין כתובתה אלא עשרה דינרין וכיון שהדין עם היתומים לתת לה מעות אע"פ שהיא אומרת קרקע נותנת לה מעות ומסלקין אותה זהו פירושו בבירור. וכיון דירושלמי פליגא אגמ' דילן אנן כגמרא דילן נקיטינן דבגמרא דילן לית לן ההיא סברא דהא אפי' בנפל הבית אמרינן שאף היא אינה רשאי לבנותו ואפי' שיפצה מספקא לן כל שכן באין לו בית כלל ויש דעות אחרים בשמועה זו. אבל כך נראה דעת רש"י זצ"ל והוא האמת וכמו שכתבנו:

אמר רב נחמן אמר שמואל תבעוה לינשא כו'. עד דאמר רב יהודה כו' עד שלא בב"ד לא ולית הילכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא. דעת הרב אלפסי ז"ל דאכולהו קאי ונראין דבריו אע"פ שאפשר לומ' דלא דחינון אלא דרב חסדא ורב יוסף. אבל דרב נחמן דלעיל לא דחינן דהיא משמיה דשמואל והא נמי משמי' דשמואל ותמה משכנה כתובתה אמאי אין לה מזונות והלא אפילו נפרעת מקצתה יש לה מזונות דקיי"ל דלית דחש לה לדר' שמעון דאמר לא אמרי' מקצת כסף ככל כסף. ואפש' דמשכנה כתובתה שאני דשעבדה לכולה. ובהא דאמרי' תובעת בב"ד אבדה מזונותיה אמרינן בירושלמי ובלבד מן השופי הא מן האונס לא. כהדא אלמנתה דר' אבה דמוזבה אמרי לה רב אבה בר כהן בעי לך תבעת פורינא ואבדת מזוני מן דאית ידעין מיליה אעלון עובדא קומי ר' יוסי וחזרא למזונה ומהא נמי משמע דתבעוה לינשא וניפייס יש לה מזונות דהא התם דניפייסה ולא אבדה מזונות אלא בשביל שתבע' כתובתה ומסתברא דלאנשי יהודה הוא הדין דתובעת כתובתה אבדה מזונות דאנשי יהודה תרווייהו הוו כתבי לקול' דידה:

מתני' וכך היו אנשי ירושלים כו' אתמר רב אמר הלכה כאנשי יהודה ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל קיימא לן כשמואל דהלכתה כוותיה בדיני. ותו מוחלת כתובתה לבעלה נמי אמרי' לעיל אתיא כאנשי גליל כדפרישנא לעיל. וכן כתב הרב אלפסי ז"ל אע"פ שאין ראיותי' ברורות:

אלמנה רב אמר שמין כו' עד אדעת' למשקל ומיפק לא אקני וכל שכן בגרושה דהא אלמנה דמן שמיא אנסי לדידה ולדידיה ואפ"ה אמרי' אדעת' למשקל ומיפק לא אקני לה. וכתבו הגאונים ז"ל דווקא בהא אבל הנותן מתנה לאשתו וודאי אית לה דלא שייך בה האי טעמא דאטו האי מאן דיהיב מתנה לרחמיה ונפל ביניהן אוסיא הכי נמי דהדרה מתנה הא לאו טעמא הוא. דהא איכא מאן דאמר התם בבבא בתרא במתנה קנתה והבעל אוכל פירות. ואם אית' דליתא האי סברא אם כן האי מתנה מאי אהני לה שהרי בחייה אוכל פירות ואם מתה יורשה ואם מת הוא אינה זוכה אם כן מאי אהני לה אלא וודאי כדאמרן ההוא דאמר נדונאי לברת זל נדוניא אמר רב אידי בר אבין פורנא ליתמי. וה"ה אייקר דרמיא עליהו והכי נמי מוכח באידך דאמרי' ההוא דאמר להו ארבע מאה זוזי מחמרא לברת אייקר חמרא אמר רב יוסף רווחא ליתמי ואתיא בההיא דגיטין דאמרי' ההו' דאמ' מחמרא ליפות כוחו הוא דאמר: