חדושי הרא"ה על כתובות נב.

ודחינן לה הכא במאי עסקינן כגון שנדרה איהי וקיים לה איהו. ר' אליעזר סבר הוא נותן אצבע בין שיניה ור' יהושע סבר היא נתנה אצבע בין שיניה פירש"י ז"ל לעולם באלמנה לכהן גדול אי נמי במדיר אשת כהן דחד דינא הוא כולהו אפשר דאית להו סברא דאביי אי דרבא אלא הכ' במדיר אשת ישראל הוא דפליגי ור' אליעזר אפילו כרבא. אלא דסבר בהא הוא נותן אצבע בין שיניה ולפיכך חייב לפדותה ור' יהושע אפי' כאביי אלא דסבר בהא היא נתנה אצבע בין שיניה לפיכך אינו חייב לפדותה. וקשיא לן להאי פירושא דר' אליעזר היכי אתיא כרבא השתא באשת ישראל דלא קיים תנאה דאיתבינך לי לאנתי קאמר ר' אליעזר חייב משום טעמא דהוא נותן אצבע בין שיניה באשת כהן דמקיים תנאה דקרינא בה ואהדרינך למדינתיך לא כל שכן. ותו בנדרה היא יקיים לה איהו חשבינן לה הוא נותן אצבע בין שיניה ומחייבינן לה בהכי כשהוא מדירה לא כל שכן. ור' יהושע לאביי נמי באשת ישראל למה לי טעמא דהיא נתנה אצבע בין שיניה תיפוק לי' בלאו הכי נמי שהרי אין אני קורא בה ואותבינך לי לאנתו. והשתא משמע לפום האי טעמא דאי לאו הכי לא אמר ר' יהושע והא ממזרת ונתינה דאמרינן דאינו חייב לפדותה. ויש גורסים הכא במאי עסקינן כגון שנדרה היא וקיים לה איהו ור"י סבר היא נתנה אצבע בין שיניה וכן היא במקצ' נוסחאו' ישנות:

והרב אדוני זקיני ר' זרחיה הלוי ז"ל פיר' דהכא קאמר לעולם באשת כהן ודרבא וודאי תנאי היא דרבא וודאי לית ליה דר' אליעזר דאפי' תימא הוא נותן אצבע בין שיניה מכל מקום איסור ד"א הוא ואלו לרבא אינו חייב לפדותה. אבל אביי אמר לך אנא דאמרי אפי' לר"י התם היינו טעמא דר' יהושע דאמר נותן לה כתובה ואינה פודה משו' דקסבר היא נתנה אצבע בין שיניה. אבל בעלמא וודאי כגון אלמנה לכהן גדול חייב לפדותה. ולבסוף אמרינן אלא לעולם דאדרה איהו כלומר באשת ישראל פליגי. ולית' דהני תרתי סברי מישוי שוין אהדדי ואי אמרת כר"א דאע"ג דקסבר דהוא נותן אצבע בין שיניה איסור ד"א הוא וחייב לפדותה ה"ה דאיכא למימר לר"י דאע"ג דהיא נתנה אצבע בין שיניה עדיין אני קורא בה ואהדריניך למדינתיך חייב לפדותה. ואי אמרת נמי לר' יהושע דכיון דהיא נתנה אצבע בין שיניה פטור הוא הדין דאיכא למימר לר' אליעזר דכיון דהיא נתנ' אצבע בין שיניה פטור. אבל לפי גירס' הספרים אפשר לפרש דר' אליעזר סבר הוא נותן אצבע בין שיניה ור' יהושע סבר היא נתנה אצבע בין שיניה ופליגי בין באשת כהן בין באשת ישראל. ורבא אמר לך אנא דקאמר אפי' לר' אליעזר והתם היינו טעמא דר' אליעזר משו' דקסבר הוא נותן אצבע בין שיניה. הילכך כיון דהכי הוא אפי' באשת ישראל חייב. אבל באיסור ד"א הבא מאיליו מודה ר"א דכל שאיסור דבר אחר גורם לה אינו חייב לפדותה ואפי' באשת כהן. ואביי אמר לך אנא דאמרי אפי' לר' יהושע התם היינו טעמא דר' יהושע משום דקסבר היא נתנה אצבע בין שיניה וכיון דהכי הוא אפי' באשת כהן פטור אבל בעלמא באיסו' הבא מאיליו מודה ר' יהושע שהוא חייב לפדותה והיינו אליבא דאביי. אבל רבא סבר דרבי יהושע לאו היינו טעמי' ולית לי' דלהוי הא מהאי טעמ' אלא דקסבר דהא כאלמנה לכהן גדול וכי היכי דאלמנה לכ"ג אינו חייב לפדותה משום דאיסור דבר אחר גורם לה הוא הדין נמי להאי. ומקשינן אי היא נתנה אצבע בין שיניה כתובה מאי עבידתה כלומר דהא מורדת היא. וכיון דכן אליבא דר' יהושע דאמרת דאית ליה האי סברא דהיא נתנה אצבע בין שיניה אמאי אית לה כתובה. ותו אמרי' נתן שאלתי כו'. אלא לעולם דאדרה איהו ואביי מתרץ לטעמי' ורבא מתרץ לטעמיה. כלומר אלא הכא דכולי עלמא בין לר' אליעזר בין לר' יהושע לית להו טעמא דהוא נותן אצבע בין שיניה. ובמדיר אשת כהן סברי לה דהויא כאלמנה לכהן גדול דאיסור דבר אחר הוא. ובמדיר אשת ישראל הוא דפליגי לאביי ולרבא בין באש' ישראל בין באש' כהן דר"א אזיל בתר מעיקר' ור"י אזיל בתר בסוף והילכתא כרב' כדקיי"ל בכל דוכתא דאביי ורבא הילכתא כרבא. אבל בהאי פלוגתא דרבי אליעזר ור' יהושע כיון דקימא לן לקמן בהמדיר דאפי' נדרה היא וקיים לה איהו אמרינן דהוא נתן אצבע בין שיניה והכא אמרינן דכל היכא דהוא נתן אצבע בין שיניה אפילו באשת ישראל שאין אני קורא בה ואותביניך לי לאנתו חייב לפדותה. הילכך כל על ידי נדר חייב לפדותה דאפילו נדרה איהי וקיים לה איהו אמרינן דהוא נתן אצבע בין שיניה וזו היא שיטת הרב אלפסי ז"ל שפסק כאן כרבא ולא הביא מחלוקת בין ר' אליעזר ור' יהושע ולפנינו פסק דהוא נותן אצבע בין שיניה ואינו מחוור דאפשר דלקמן גבי נדרים חשבינן אפי' בנדרה היא וקיים לה איהו היא נותן אצבע בין שיניה שלא להפסידה כתובתה בשביל נדרנית כיון שהוא פושע. והכא גבי פדיון לא איכפת לן כלל אלא כל שאיסורה מחמת דבר אחר שלא מחמת שבי' דינה כאלמנה לכהן גדול וליכא לספוקי אלא אי אזלינן בתר מעיקרא או בתר בסוף והילכתא כר' יהושע דאזיל בתר בסוף וזה מתחוור יותר. אבל לפי פי' הרב אדוני זקני ז"ל ושיטתו אין זה הספק ראוי שהרי לפי שיטתו יש להו לומר דהא דמוקמינן רבא כר' יהושע משום דאפי' תימא דהוא נותן אצבע בין שיניה מ"מ איסור דבר אחר הוא ואפי' באשת כהן אינו חייב לפדותה כל שכן באשת ישראל. וכיון דכן אע"גדקיימא לן דהוא נותן אצבע בין שיניה לית לן למימר מיהו דליחייב לפדותה. ולפי זה ראוי לפסוק כפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע וכדמסקינן להו כר' יהושע דר"א ור' יהושע הלכה כר' יהושע ובדאדרה איהו ומשמע הוא הדין נדרה היא וקיים לה איהו דהא וודאי קיימא לן דלא אמרינן היא נתנה אצבע בין שיניה אלא בתר בסוף אזלינן ואינו חייב לפדותה והל' הראשון הוא הנכון:

נשבית חייב לפדותה כו' עד לאנתי והוא הדין אפי' ביבמה:

תנו רבנן נשבית והיו מבקשין כו'. עד מכאן ואילך רוצה אינו פודה רשב"ג אומר אין פודין את השבויין יותר מכדי דמיהן מפני תיקון העולם הא בכדי דמיהן פודין כו'. עד רשב"ג תרי קולי אית ליה. קשיא לן דהא במסכת גיטין בפרק השולח תנן אין פודין את השבויין מפני תיקון העולם ואיבעיא לן מפני תיקון העולם דקאמר משום דוחק' דציבורא או משום דלא ניגרו בהו ולא אפשיטא. ואמאי לא אייתי לי' מהא דהויא בפלוגתא דהא לתנא קמא דאמר רוצה פודה וודאי אית לי' דטעמא משום דוחקא דציבורא וכיון דבעל הוא דפודה הכא ליכא משו' דוחקא דציבורא. והיינו דאמרי' דאם רוצה פודה. ורשב"ג סבר דטעמא משום דלא ניגרו בהו. והיינו דקאמר דאפי' רצה אינו חייב לפדותה ואפשר לומר דבדין הוא דהוה יכיל למפשט' מהא אלא דאשכחן דכוות' טובא בתלמודא מילתא דאיבעיא לן בחד דוכתא ומיפשט' בדוכת' אחריתי ממילא ולא מייתינן לה עלה. ולענין הילכתא מסתברא דקיימא לן כרשב"ג משום דלישנא דמתני' דהתם דגיטין הוי כהאי לישנא דאמר איהו הכא לגמרי וכן פסק הרב אלפסי ז"ל. ובאידך כרבי דפליגי עליה דרבי שמעון בן גמליאל משום דקיימא לן הלכה כר' מחבירו: