חדושי הרא"ה על כתובות מג:

מתני' המארס את בתו כו' טעמא דהשיאה וגירשה השיאה ונתאלמנה הא נתאלמנה תרי זימני תו לא חזיא לאינסובי ואגב אורחיה קא סתם לן תנא כרבי דאמר בתרי זימני הויא חזקה. פירש"י ז"ל דתנא דידן הוה ליה למנקט להו בחד גוונא או תרווייהו בגירושין או תרווייהו באלמנו' בשלמא תרווייהו באלמנות לא נקט דהוה ליה לפורענות אלא תרווייהו בגירושין וודאי הוה ליה למיתני מדשני בדיבוריה ותנא חדא בגירושין וחדא באלמנות שמעינן מינה דהיכא דתרווייהו באלמנות אכתי איכא פורענות טפי דמקלקלא דלא חזיא לאינסובי. וסתם לן תנא כר' דאמר בתרי זימני הויא חזקה. ואיכא מאן דאמר דלא קאמרינן אלא דלא חזיא לאינסובי אבל היכא דאינסיב אית לה כתובה לעולם. והאי סברא דלא אליבהו דגאונים ז"ל דהא אשכחן להו דכתבי בהדיא דקטלנית לית לה כתובה. וליתא נמי דמי עדיפא מנישאת לראשון ולא היו לה בנים לשני ולא היו לה בנים לשלישי לא תנשא ואם נשאת תצא בלא כתובה. כל דכן הכא דאיכא סכנתא. ואיכא מאן דאמ' דהכא הכי קאמר תו לא חזיא לאינסובי וכיון דכן כתובה נמי לית לה דבעינא לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וליכא:

והרב אב"ד ז"ל השיב מהא דאמרינן התם ביבמות אלמנה לכהן גדול יש לה כתובה ויש לה מזונות ויש לה פירות ויש, לה בלאות. ומוקמינן לה התם לאחר מיתה דכהן. ואמרינן נמי לקמן בחזמה דביתהו דאביי דאתא לקמיה דרבא ופסק לה מזוני וכל היכא דלית לה כתובה מזוני נמי וודאי לית לה. ומיהו לאו היכריחא הוא דאיכא למימר דאלמנה לכהן גדול מיירי בהכיר בה ובאלמנה מבעל שני דאי מראשון וכהן גדול שני ליכא למימר הכיר בה דהא מדינא שריא ליה. אי נמי הכי בנתאלמנה מן האירוסין או דנפל מדיקלא ומית ואליבא דמאן דאמר מעין גורם. מיהו ההיא דחומה וודאי קשיא דהא אמרי' התם דאביי שלישי הוה ונסבה משום דסמך אדר' יצחק דפסק התם הלכה כרשב"ג דאמר בתלת' זימני הויא חזקה. ואם כן שלישי אליבא דרשב"ג הרי הוא כשני אליבא דר' ואי לית לה כתובה משני אליבא דרבי אליבא דרשב"ג משלישי נמי לית לה. ואפשר לדחוק דמ"מ כיון דקיימ' לן אליבא דהילכת' בתרי זימני הויא חזקה ואביי הכיר בה דהוו לה תרי בר מיני' הא לא אטעיתי' והכיר בה חשבינן לה ודינא הוא דאית לה כתובה ולית'. ותו דליכ' למימר האי טעמ' דאמר לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וליכ' דלית' להאי טעמ' אלא כי קא מיעכב' איהי משום דאגיד' בה דלא חזי' לאינסובי משום זיקת הבעל. אבל הכא דלאו מהאי טעמ' הוא הרי הוא כאלו היא חולה שאינה ראויה להינשא דהא וודאי ליכא מ"ד דלא גבי' לכתובת' אבל דעת הגאונים ז"ל דלית לה כתובה. ודווק' משני ואילך שכבר הוחזקה אבל משני גופיה אית לה כתובה וכן כתבו בפי' בנשאת לראשון ולא היו לה בנים לשני ולא היו לה בנים דק"ל דלשלישי לא תינשא דאם נשאת אין לה כתוב' מן השלישי. ואתי' שפיר כפשטא ההיא דאמרי' דאלמנ' לכהן גדול יש לה כתובה ואפי' לא הכיר בה נמי כדאמרן דמן השני דין הוא דיש לה כתובה. וההיא דחזמה נמי השתא לפום האי שיטת' דינא הוא דיש לה כתוב' ממה נפשך דאי כרשב"ג היא אם כן שלישי לדידי' כשני לר' ודינא הוא דאית לה כתובה. ואי כר' אביי הכיר בה הות אליב' דר' והכי נמי מסתבר' ודלא כאידך דאמרי דאפילו משני לית לה דאם כן וודאי טעמ' משום דחשבינן לה מקח טעות. ולא נהירא האי סברא בטעמ' דאם אית' דקטלנית מקח טעו' הוא אם כן כי אתיא לשלישי דהא הויא לה קטלנית אפילו מראשון דינא הוא דלית לה דהא איגלי מילת' למפרע דהוי לה מקח טעות אפי' לראשון. תדע דאלו אילונית דק"ל דהוי מקח טעות אלו נשאת ונתגרשה פחותה מבת עשרים דאכתי לא קים לן דתיהוי אילונית והוי לה כתובה לכי הוי לה בת עשרי' דמיגלי מילת' דהוי' לה אילונית מי לא מיחייבי לאהדורה לכתובת'. ולפום שיטת' דגמר' משמע דקטלנית אית לה כתובתה לעולם מדינא דספיק' בעלמ' הוא ואין כאן טענת מקח טעות אלא מן השני ואילך לפי שאסרו עליה חכמים לינשא השתא הוא דחשבינן לה מקח טעות. שהטעתו שנשאת שלא כדין. אבל כל זמן שהיא רשאי לינשא יש לה כתובה כגון שני ואליבא דרבנן ושלישי אליבא דר' גמליאל ואתי' לה נמי כטעמ' דנשאת לראשון ולא היו לו בנים לשני ולא היו לה בנים לשלישי לא תינשא אלא למי שיש לו בני' ואם נשאת למי שאין לו בנים תצא בלא כתובה. ואלו משני משמע וודאי דאית לה כתובה משום טעמ' כדפרישנא דה"נ ספיק' הוא ואין כאן טענת מקח טעות אלא לפי שאסרו חכמים הדבר שהטעתו בכך. תדע דכי נשאת למי שיש לו בנים יש לה כתובה ואלו אילונית כי האי גוונא וודאי לי' לה כתובה. אלא וודאי כדפרישנ' דהכא כיון דאית לי' בני' ולא אסרו בה רבנן לאינסובי להאי תו ליכ' מקח טעו' ולהכי אית לה כתוב' וזה נכון:

מאי טעמ' דר' יהוד' רבה ורב יוסף דאמרי' תרווייהו הואיל ומשעת אירוסין זכה בהן. פירש"י ז"ל זכה בהן מתקנת' דרבנן דתקינו לארוס' אע"פ שלא כתב לה בנשואה ובאידך לישנא דרבה ורב יוסף אמרינן הואיל וברשותו נכתבין שדרכן היה לכתוב כתובה בשעת נישואין ואע"פ שיש לה מן האירוסין ואותה שבשעת נישואין היא עיקר לפיכך אין האב זוכה בה עד אות' של נישואין שהיא עיקר הכתו' ברשותו ומספקא לן מגבא מאימת גביא כלומר כיון דאמרי' דמן האירוסין אית לה מתקנת דרבנן ואפילו הכי הדרי וכתבי לה כשנישאת אלמנה וגרוש' מן הנישואין מאימת גביא. ופליגי בה רב הונא ורב אסי. והאי פירושא אתיא דלא כגאונים דאליבייהו ז"ל ארוס' לית לה כתובה אלא כשכתב לה. ולפום דעתייהו אית לן לפרושי מתני' דאמרי' בה דאית לה כתובה בשכתב לה. והיינו דאמרי הואיל ומשע' אירוסין זכה בהן שכתב לה כשהיא ארוס' כשהיא נערה והיא ברשות האב. ובאידך לישנא אמרי' הואיל וברשותו נכתבין. שכך דרכן לעולם אפי' אותן שכותבין כתוב' לארוס' שחוזרין וכותבין לה כשנישאת ואע"פ שכבר כתבו לה מ"מ אותה שבשעת נישואין היא עיקר כתובה. ואין האב זוכה בה אלא אם כן אותה של נישואין שהיא עיקר הכתבה ברשותו. ומספקא לן מגביא מאימת גביא כלומר כיון דאית לה תרתי מן האירוסין ומן הנישואין מאימתי גביא. אמ' רב הונא מנה מאתים מן האירוסין ותוספת מן הנישואין. ורב אסי אמר אחד זה ואחד זה מן הנישואין פי' ר"ח ז"ל בדכתב לה ואוסיפי' לך כך וכך אמנ' דאתי לך עלי מן האירוסין. משמע דטעמ' משו' דכת' הכי הא לאו הכי לא אמר רב הונא מנה מאתי' מן האירוסין אלא אי בעיא בהא גביא כדאיתמר באידך דרב הונא הוציא' עליו שתי כתובות אח' של מאתי' וא' של ג' מאות באח' לגבות מאתים גובה מזמן ראשון ג' מאו' גובה מזמן שני. ומפרישנא טעמ' מדלא כתב לה צביתי דאוסיפית לך תלת מאה אמתי'. וה"נ בעינן דליכתוב לה אוספי' לך אמנ' מאתי' דאית לך עלי מן הארוסין והא לית' דא"כ לא הוה אמ' רב אסי בהא אחד זה ואחד זה מן הנישואין כיון דכת' לה בהדי' אמואתי דאית לך עלי מן האירוסין:

ורב שרירא גאון ז"ל הוסיף לומר דאליבא דרב אשי אפי' נתגרש מן האירוסין אינ' גובה מן המשועבדין והיינו טעמ' דקאמ' א' זה ואח' זה מן הנישואין דאע"ג דכת' לה מן האירוסין אדעת' דהכי הוא דכת' לה דלא תיגבי אלא מבני חורי. והא לית' דהא ראב"ע דאי' ליה דארוס' אינ' גובה תוספ' משמ' דקסבר דגביא ממשועב' דקתני סתם בתול' גוב' מאתים ואלמנה מנה וכגובינ' אחרינ' משמ' מסתמ'. אבל הנכון כמו שפירש"י ז"ל דהכא במאי עסקי' דכת' לה אמאי דאית לך עלי סתמ' ותו לא. והאי לישנ' מסתמ' דינינן לי' דאמאי דאית לך עלי מדינא קאמ' ולפו' הכי חזינין עיקר דינא היכי ודיינינן עליה לישנא. והיכא דנתגרש' מן האירוסין דכ"ע שקלה לה לכתובת' מן המשועבדין. אבל השתא דנשאת פליגי דר' הונ' סבר דאכתי לא מחלה שיעבודא דמנ' מאתים דאית לה מן האירוסין אבל תוספת מחלה כראב"ע דאמר לא כתב לה אלא על מנת לכונס'. וכיון דכן כי אתיא לכלל נישואין לא אית לה אלא משעת נישואיןואפי' אליבא דרבנן דפליגי עליה דראב"ע דלא אמרי רבנן אלא בנתגרש' מן האירוסין. אבל כי אתיא לכלל נישואין מודו רבנן דמחל' שעבודא דמאירוסין עד שעת נישואין דמוד' רב הונא לרב אסי בתוספ' וכיון דכן דהכי דינא אמרי' דמאי דכתי' אמאי דאית לך עלי ה"ק מן האירוסין ודווק' אמנה מאתי' הוא דאמרי' ולאו אתוספ' דמאי דאית לך עלי דכת' לה לאו אתוספ' קאמ' לה אף ע"ג דאפשר דהוי במשמע משו' דהא פרישנ' דאמאי דאית לך עלי מדינא ותוס' לאו דינא דתיגבי לי' מן האירוסין אלא העיקר בלבד. הכי סבר' דרב הונא דמדינ' לית לה מן האירוסין אלא מנה מאתי' דאלימי דעיק' כתוב' ולא תוספ' ורב אסי סבר אח' זה וא' זה מן הנשואין דאע"ג דאלו נתגרש' מן האירוסין אית לה לרבנן כל מה דכתב לה ולראב"ע מנה מאתים. כי אתי' לכלל נישואין מחל' אכולהו בין אמנה ומאתי' בין אתוספת שיעבודא דאירוסין עד נישואין ואית לך עלי דכתב לה מדינא קאמר. ומקשינן לי' לרב הונא מאידך דאמרינ' הוציאה עליו שתי כתובות אח' של מאתים ואח' של שלש מאות באת' לגבות מאתים גובה מזמן ראשון שלש מאות גובה מזמן שני. ואמאי לא אמרינן דתיגבי מאתי' מזמן ראשון ומא' מזמן שני כי הא דאמרינ' דגוב' מאתי' מן הארוסין ותוספ' מן הנישואין. ומהדרינן ולטעמך דלא קים לך טעמ' דהך שמעתא דרב הונא תיקשי לך אמאי לא גבי חמש מאה כולהי. אלא חמש ה"ט דלית לה משום דאם כן הוה ליה למיכתב אוסיפית לך תלת מא' אמתי' מדלא כתב לה הכי. הכי קאמר לה אי מזמן ראשון גבית גבי מאתי' אי מזמן שני גבית גבי תלת מאה. מהאי טעמא נמי לא אמרינן דתיגבי מאתים מזמן ראשון ומאה מזמן שני. משום דאם כן הוה לי' למיכתב לה אוסיפת לך מא' אמאתי' קמאי ומדלא כתב לה הכי ש"מ דאי בעי מידי בשטר שני אחולי אחליה לשיעבודיה דשטר ראשון. אבל הכא ליכא למימר הכי דהא כתב לה דאית לך עלי. וכיון דאמרת דדינא הוא דלא מחלה מאתי' דאית לה מן האירוסין איכא למימר דלישנא ה"נ קאמר דאית לך עלי מן האירוסין וגובה מאתים מן האירוסין. אבל תוספת אין לה כלל מן האירוסין לעולם אפילו תוספת כתובה זו שני' של נישואין מרובה מן הראשונה דרב הונא אית לי' בתוספת סברא דרב אסי בין במאתים בין בתוספת. ולא אמרינן בהא לענין תוספת אי בעיא בהא גביא ואי בעיא בהא גביא ואע"ג דכתב לה בשניה אמאי דאית לך עלי סתמא דקא משמע נמי אתוספת לית לה תוספ' אלא מן הנישואין כדפריש'. והיכ' דתוספ' כתובה זו שני' אינה מרובה על הראשונה וכת' בה אמאי דאית לך עלי גובה עיקר משעת אירוסין ותוספת מן הנישואין ואמרינן דלהכי כתב לה תרתי. ומיהו לא מיחוורא האי סברא דמשמע לפום האי שוטת' דהיכא דלא כתב לה בכתוב' שני' מן הנישואין תוספת כלל אמרינן ביטל שני את הראשון והא לא מסתברא דרב הונא סתמא קאמר מנה מאתים מן האירוסין ולא קא מפליג בהו כלל. ולהאי סברא נמי היכ' דלא כתב לה בכתובה דאית לך עלי וכתב לה תוספת בכתובה שני' אמרינן גבי עיקר כתובה אי בעי' בהא גביא ואי בעיא גביא עיקר כתובה בכתובה ראשונה בלבד ואי בעיא גביא עיקר ותוספת בכתובה שניה והא נמי לא נהירא. אבל נראה לומר דוודאי הא דרב הונא לעולם איתא ואע"ג דאמרינן בעלמא אי בעיא בהא גביא ואי בעיא בהא גביא. ה"מ בעלמא דשתי כתובות אחר נישואין למה לי וודאי אי שוו אהדדי משום דאימחל שיעבוד' קמ' אי בדלא שוו אלא דאידך יתירת' אמרינן אי בעי' בהא גבי' ואי בעיא בהא גבי'. אבל הכא ליכ' למימר דלבטל ראשון כתבו שני בדשוו ובדלא שוו אי בעיא בהא גבי' דהא ליכ' למימר תרתי למה לה דהכי אורחייהו דאע"ג דאית לה כתובה מן האירוסין כותבין כתובה בשעת נישואין משום דעיקר כתובה דנישואין היא ומשום דאיכ' נמי דמוספי לה בשעת נישואין ולא בשעת אירוסין. והיינו דאמר רב הונא מאתים מן האירוסין דלא מחלא שיעבודא דאירוסין ותוספ' מן הנישואין דתוספ' וודאי כיון דאתי' לכלל נישואין מחל' לשיעבודא דאירוסין. ורב אסי סבר אחד זה ואחר זה מן הנישואין דכיון דאתי' לה לכלל נישואין אכולהו מחלי לשיעבודא דאירוסין. ומקשינן לי' מאידך דרב הונא משום דאכתי לא קים לי' טעמ' ופרכינן ותסבר' חמש מאה כולהו תיגבי. אלא התם היינו טעמא משום דהוה לי' למכתב לה בשני דאוסיפי' לך תלת מאה אמאתי' א"נ אוסיפי' לך מאה אמאתי'. ומדלא כתב לה לא הכי ולא הכי וודאי אמרינן דאי בעיא בהא גבא ואי בעיא בהא גביא. והשת' דקיי"ל טעמא דמילתא וודאי פשיטא לן בהך דלעיל דל"ל בה ביטל שני את הראשון ולאו טעמ' דאי בעי' בהא גביא ואי בעיא בהא גביא כיון דהכי אורחייהו. ומעיקר' נמי לא הוה מקשינן אמאי לא אמרינן בהא ביטל שני את הראשון ולא אי בעיא בהא גביא דהא ליכא למימר כדפרישנא. אלא קשיא לן התם מאי טעמא לא אמרינן תיגבי מאתי' מזמן ראשון ומאה מזמן שני דומיא דהא דהכא דאמרינן מנה מאתים מן האירוסין ותוספת מן הנישואין. ופרישנא טעמ' דשניא ההיא ותו לא קשיא מידי. והא דאמרינן דהוה לי' למכתב לה צביתי ואוסיפית לך תלת מאה אמאתי' או מאה אמאתי' כלו' דכתב לה הכי בהדי' אמאתים קמאי אבל היכא דלא כתב לה הכי בהדי' אלא שכתב לאשתו כתובה שני' אחר נישואין כלשון כתובות שלנו וכתב לה ואוסיפית לך כך וכך לאו הכי קאמרינן בין שתוספ' בכלל ובין שתוספת בפרט ולא אמרינן אלא דכתב לה אמאתי' קמאי בהדי' ופשוט הוא ואינו צריך לפנים וזהו הנכון מ"א נ"ר: