חדושי הרא"ה על כתובות מב:

ודחינן לה בשלא עמד בדין. ק"ל ואי דלא עמד בדין מאי למימרא דהא פשיטא דכל היכא דלא עמד בדין מודה בו פטור דנפקא לן מאשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע את עצמו. וכיון דכן פשיטא נמי דליכא ביה קרבן דכיון דאי קא מודה בו פטור השתא דקא כפר ביה לאו כפירת ממון הוא אלא כפירת דברים בעלמא:

וי"ל דוודאי לשאר קנסו' לא איצטרך דהא פשיטא דליכא בהו קרבן שבועה ולא בעי קרא משום טעמא דפרישנא. אלא כי איצטריך קרא לקנס הבת דאם אינו ענין לשאר קנסות תנהו ענין קנסה לקנס הבת. ושמעינן מיניה דבקנס הבת אע"ג דאיכא בשת ופגם דממונא הרי הוא פטור דכי קא תבע קנסה קא תבע דהא אמרן דלשאר קנסות לא איצטריך וכיון דכן וודאי להכי הוא דאתא והיינו דמקשינן ברישא דמרבי להו לחיוב דאי דלא עמד בדין כפילא מי איכא. כלומר והיכי אפשר לרבינייהו לחיוב דהא אלו קא מודה בהו מיפטר. וכיון דכן לא הוי אלא כפירת דברים בעלמא. אבל הכא דמרביאן להו לפטור איכא למימר נהי דלשאר קנסות לא איצטריך דהא פשיטא אבל לקנס הבת איצטריך ואפשר לומר דבדין הוא דהוה מצי לאקשויי ליה אי דלא עמד בדין מאי למימרא אלא דעדיפא ליה פריך וברישא דמתמהינן אי דלא עמד בדין כפילא מי איכא. לאו הכי הוא דקא מתמה דהא לא ניחא למימר דאסיפ' אישתמיטיה דלא מקשה לה וארישא מקשינן לה. אלא ארישא היינו דמתמהינן משום דקתני תשלומי כפל סתמא וכל תשלומי כפל במשמע וכיון דכן לא סגי' דבלא עמד בדין. דהא איכא תשלומי כפל דשומרין דטוען טענת גנב דלא מיחייב כפילא אלא בשבועה ואחר העמדה בדין. ואע"ג דאמרי' יכילנא לשנויי לך רישא בשעמד וסיפא בשלא עמד כיון דלא קיימא לא איכפת לן וקמא עיקר:

אלא כולה בשעמד בדין רישא רבנן סיפא ר' שמעון. קשיא לן אם כן מ"ש דלא נקיט כולהו חדא מילתא. דאלו ר' שמעון נקט קנס הבת שלשים של עבד ושן ועין. ורבנן נקוט תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' וקנס הבת ומוציא שם רע. וי"ל דמשום דפליגי רבנן ור' שמעון בקנס הבת אפי' קוד' העמדה בדין ורבנן מיחייבי ור"ש פוטר. ובשאר קנס' אחר העמדה בדין ורבנן נמי מיחייבי ור' שמעון פוטר. נקט כל חד וחד כטעמיה דר' שמעון נקט קנס עבד בהדי קנס הבת למימר' דכי היכי דבקנס עבד וודאי פטור בלא עמד בדין מיהת דהא כולי קנסא הכי נמי קנס הבת. ולפום דעתיה הוא הדין נמי אפי' עמד בדין. ורבנן נמי נקוט תשלומי ד' וה' בהדי קנס הבת למימרא דקנס הבת כוותיה מה התם אפילו לא עמד בדין איכא בוודאי לכ"ע קרבן שבועה. דהא איכא קרנא דקיץ ולא מיפטר מיניה לעול' הילכך בהא וודאי ליכא מ"ד דכי תבע קרנא לא קא תבע הכי נמי בקנס הבת אפי' לא עמד בדין כי קא תבע ממונא דאית בי' קא תבע. ולפום דעתייהו היכא דעמד בדין בכולהו נמי חייב וכי קאמר רבא ממונא הוי להורישו לבניו בשאר קנסות. דבשאר קנסות הוי ממונא להורישו לבניו אחר העמדה בדין. אבל קודם העמדה בדין לא. והא דכולי עלמא הוא בין רבנן בין רבי שמעון דלא פליגי אלא בקנס הבת:

יתן לחוד ונתן לחוד איכא מ"ד דמוציא שם רע דכתיב ביה ונתנו ה"נ אין האב זוכה בו עד שעת העמד' וליתי' דונתנו דהתם לדיינין קאמ' רחמנ' ונתינה דידהו היינו חיובי דמחייבי לי':

א"ה ת"ל וכיחש ת"ל ונתן מבעי' ליה פי' השתא דאמרינן דשני לן בין קנס הבת לשאר קנסות דקנס הבת לא זכתה תורה לאב עד שעת נתינ' ואינו ממון להורישו לבניו אפי' אח' העמדה בדין עד שעת נתינ' א"כ ה"ה נמי לענין דאי מודה בי' פטור ופשיטא דפטו' מקרבן שבועה דהא לא הו' אלא כפיר' דברים בעלמא וכ"ת דקמ"ל קרא בקנס הבת דאע"ג דאיכאבושת ופגם דממונ' הוא אפ"ה כי תבע קנסא הוא דתבע ומש"ה מיפטר. הא לית' דהא ליכא למישמע מקראי דקראי אתי לשא' קנסות לפוטרן מקרבן שבועה א"כ קנס הבת מסברא הוא דמיפטרי' והיינו דמתרצי' דאשמעי' קראי להכי משום דס"ל דלשאר קנסות לא איצטריך כיון דאוקימינ' להו קודם העמדה בדין אבל השתא דלשאר קנסות הוא דאיצטריך וכיון דלא סגי לן בקנס הבת בלאו סברא דקנסה הוא דתבע א"כ היכי מייתי לקרא דוכחש דהא מהתם לא נפקא לי' מידי גבי קנס הבת. בשלמא א"א דלא שני לן בין קנס הבת לשאר קנסות בין דאוקימינ' כר"ש בשעמ' ובין שלא עמד בדין ניח' דאי מיירי בשעמד היינו דקמ"ל קרא דלא מחיי' עליה קרבן שבוע' משום דהוי קנס לכל מילי או משום דאע"ג דלכל מילי ממונ' הוא לענין קרבן שבועה קנס' הוא והא קמ"ל קראי אבל השת' היכי נקיט לה אקרא דוכחש דהא לא נפקא לי' מיניה מידי ומהא שמועינן דהא בהא תליא דכל היכא דאמרי' דהוי ממון להוריש לבניו ה"ה דכי מודה מחייב דאלת"ה מאי קשיא דהא רבה לא אמר דשני לן קנס הבת משאר קנסות אלא להורישו לבניו דלגבי' הוא דהוי קנס ואכתי מנ"ל דלית ליה דאי מודה בי' חייב ואם אית' דקסבר הכא הא וודאי לא מפשיט לן דפטו' מקרבן שבועה ואיצטריך לי' קרא דושחט למיפטרה בשאר קנסות משום דהוי ממונ'. להכי דאי מודה בי' חיי' אלא ע"כ כדפרישנ' דכיון דקאמר דלא הוי ממונ' לענין להורישו לבניו ה"ה דאי מודה בי' פטור דהא בהא תליא. ואם כן וודאי תו לא צריך קראי דוכח' כדאמרן. וכ"ת אמאי לא מיתרצין לקראי בשאר קנס הוא דאיצטריך ולא משום קנס הבת דההוא פשיטא. וי"ל דהא לית' דמלישנ' דמתני' מוכח דקנס הבת היא עיקור דתני לי' ברישא ואידך תני אגב דידה דתני להו באו או:

ולהכי עדיפא ליה מאי דמהדרינן דכי איצטריך קרא כגון שעמדה בדין ובגרה ומתה דכי קא ירית מינה דידה קא ירית דלא אימעיט קנס הבת אלא גבי דידיה דלדידי' הוא דלא זכי ליה רחמנא עד שעת נתינ' אבל גבי דידה הרי הוא כשאר קנסות והרי הוא זוכה בו משעת העמד' בדין כדין שאר קנסו' והאב יורש אותה. ולהכי איצטריך קרא למעוטיה כדין שאר קנסות. ומקשינן אי הכי יצאו אלו שהן קנס ממון הוה פיר' השתא דאמרת ממון הוא להורישו לבניו והוא הדין נמי דמודה בו חייב אחר העמדה בדין ככל שאר קנסות ולא אימעטן אלא לענין קרבן שבועה. א"כ אמאי קרי לה קנס הא ממון הוא. בשלמא לאביי אתיא שפיר דהא אביי הוה אתי למימר דמודה בו פטור אפי' אחר העמדה בדין היינו דקרי ליה קנס. אבל לרבה אמאי קרי לי' קנס דהא ממון הוא לכל מילי. והא אתיא לן שפיר לפום סברא דנן. אבל לרש"י ז"ל קשיא דפירש לעיל דאביי מיפשט פשיטא ליה לכל שאר מילי דהוי ממונא ומורישו לבניו ומודה בו חייב אם כן מאי קושי' לרבה ולאביי מי ניחא ופירש ז"ל אי הכי יצאו אלו כו'. השתא דאוקימת' בשעמדה בדין. וליתיה דהא אביי נמי הוא דהוה משמע לי' מתניתא בשעמדה בדין ומקשי לי' לרבה כי אתי לאוקומה בלא עמד בדין ומאי הוי דמקשי לי' ותו קשיא מהא דמותבינן מדקתני ר' שמעון פוטר דאינו משל' קנס על פי עצמו' טעמ' דלא עמד בדין דמשל' על פי עצמו קרבן שבועה נמי מיחייב. ולפירש"י ז"ל ולדידי' מי ניח' והא אביי סבר דבעמ' בדין משל' על פי עצמו. וכיון שכן קשיא מתניית' אהדדי. הכא משמע דאלו עמד בדין דמשלם ע"פ עצמו קרבן שבועה נמי מיחייב. ואלו לעיל קתני ר' שמעון אומר יצאו אלו שהן קנס ומיירי בשעמד בדין דלא סגיא בלאו הכי כדפרי' ברישא וקא פטר להו קשיאן אהדדי. אלא וודאי לית' לפירש"י ז"ל כדאמרן. והשתא מקשי שפיר אליב' דרבה דאלו אליבא דאביי לא קשיא דלדידיה ליכא למימר הא עמד בדין משלם על פי עצמו קרבן שבועה נמי מיחייב דהא לדידי' לעולם אינו משלם על פי עצמו. והא דאמרינן טעמא דלא עמד בדין הא עמד בדין משלם על פי עצמו קרבן שבוע' נמי מיחייב. ליכא לפרושי כפשט' דאהא קאי. דהא ר' שמעון בקנס הבת מיירי ובקנס הבת אמרן דאפילו אחר העמדה בדין אין אדם זוכה בו עד שעת נתינה. דעד שעת נתינה דקנס הבת הוי כעד שעת העמד' בדין דשא' קנסות ואי מודה בו פטור. וכיון דכן ליכא למידק עלה הא עמד בדין דמשלם ע"פ עצמו והא ליתה כדאמרן אלא אנן הכי קאמרינן דהא ר' שמעון קתני טעמא משום דאינו משלם קנס על פי עצמו. משמע דכל היכ' דלית' לההוא טעמא קרבן שבועה נמי חייב. והיינו שאר קנסות כשעמד בדין אליבא דרבה דקסבר דבהא משלם ע"פ עצמו. ומהדרי' דר' שמעון לדבריהם דרבנן קאמר להו. וקשי' לן רבה היכי מיחלף ממילתא למילתא דהא אביי בעא מיניה בקנס הבת ולענין קרבן שבועה. ואיהו אהדר ליה ממונא הוי. והדר אמר ליה דלאו לענין קרבן שבועה קאמר. והדר אמר לי' דלאו בקנס הבת קאמר אלא בשאר קנסו' והא קשיא לפירש"י ז"ל דפריש דאביי לא מיבעיא ליה אלא לענין קרבן שבועה דלכל שאר מילי הוא פשיטא לי' וא"כ היכי משני בדיבוריה. אבל לפי פירושנו אפשר לפרש דבעיא דאביי מרבה הכי הוה קנס אח' העמדה בדין בין בקנס הבת בין בשאר קנסות קנס' הוי או ממונא הוי ולכל מילי ממונא הוי. ואם אית' הא דאשכחן ליה לר' שמעון דפליג בקנס הבת קודם העמדה בדין למימרא דליכ' קרבן שבועה אבל אחר העמדה בדין מודה דאפי' תימ' דכי תבע קנסא קא תבע הא הדר ליה ממונא. או דילמא קנסא הוי וכי פליג ר' שמעון בקנס הבת לענין קרבן שבועה הוא הדין דאפי' אחר העמדה בדין נמי פליג. ואהדר ליה רבה ממונא הוי סתמא אביי סבר לכל מילי אמר ליה כי היכי דאיהו מיבעיא לי' מיניה סתמ' לכל מילי ואותבי' מקרבן שבועה. ואמר ליה רבה יכילנא לשנויי לך אפילו לפום טענתך דהא דאקשית לי לאו היכריחא הוא. מיהו איברא דאנא לאו לענין קרבן שבועה אמינא אלא לשאר מילי תו אותביה ואהדר ליה דאיהו לא אמר בקנס הבת אלא לשאר קנסות. ומיהו דמסד' לה לגמ' לא ארווח בה כולי האי כדבעי ליה. ונקט לה לקנס הבת לר' שמעון דבעי למימר בלישנא קלילא אבל שיטתי' דרבה ואביי וודאי הכי הוא כדאמרן. וקשיא לן דהכא בסוגיין משמ' דאין אדם מוריש קנס לבניו אלא לאחר העמדה בדין והא אמרינן התם בבבא קמא בפרק מרובה בעא מיניה רבא מרב נחמן גנב שור של שני שותפין וטבחו והודה לאחד מהם מהו. חמשה בקר אמר רחמנ' ואפי' חמשי חצאי בקר או לא אמרי אפי' חמשה חצאי בקר. ואהדר לי' חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמש חצאי בקר. ואותבי' מדתנן גנב משל אביו וטבח ומכר ואחר כך מת אביו משלם תשלומי ד' וה' והאי כיון דמת אביו זכה ליה במותא בחלקא דנפשיה. ואי ס"ד חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמש' חצאי בקר אמאי משלם. אמר לי' הכי במאי עסקינן כגון שעמד אביו בדין דאיחייב לי' לאביו. ומקשינן ליה מסיפ' ומסקנא חמשה בקר ואפי' חמשה חצאי בקר. וכיון דכן השתא דאתינן להכי תו לא מוקמינן לה כשעמד בדין אלא בשלא עמד בדין נמי וקתני דמשלם תשלומי ד' וה' לאחין. ואמאי והא אמרי' דכל קנס אין אדם מורישו לבניו אלא אחר העמדה בדין. ויש אומרים דהא בפלוגתא דאמוראי היא דרבא ורב נחמן דהתם סברי דכל זכות שיש לו לאד' אדם מורישו לבניו חוץ מקנס הבת דכתיב ונתן לאבי הנערה לא זיכתה תורה לאב עד שעת נתינה. לר' שמעון שעת נתינה ממש. ורבנן משעת העמדה בדין דנתינה קרי לה קרא אליבייהו. ואביי ורבה הכא סברי דכל קנס בעולם אין אדם מורישו לבניו אלא אחר העמדה בדין. וקשיא לן דהא רבא הוא דאמר לעיל יש בגר בקבר ופקע אב ואם אית' אמאי פקע ואמאי לא זכי אב מכל מקו' או מיניה דידיה או מינה דידה דהא אמרת דיורש יורשו אליבא דרב' ורב נחמן דאע"ג דהוי קנס הבת ליכא למימר דלא זכי רחמנא בקנס הבת אלא גבי דידיה דבדידיה כתיב קרא אבל גבי דידה הרי הוא כשאר קנסות וכדאמרינן הכא אליבא דר' שמעון כגון שבגרה ומתה דהתם כי קא ירית מינה דידה קא ירית ואפשר לומר דשאני הכא דכיון דמתה אין לה יד לזכות ולזכו' לאביה אבל אלו זכת' בו מחיים וודאי פשיטא לן דלא פקע אב דמינה דידה מיהת קא זכו:

ובירושלמי איתה להאי סברא בהדיא והכי אמרי' התם קונס אימתי הוא מתחייב. ר' יונה אמר משעה ראשונה ר' יוסי אמר בסוף פיר' משעה ראשונהוהוא ממון גמור להורישו לבניו:

ר' יוסי אמר בסוף ואין אדם מורישו לבניו ואותיב ר' יונה לר' יוסי על דעתך דתימר משעה ראשונה והא תנינן מת האב הרי הן של אחין פי' והוא שעמד בדין אלמא העמדה בדין בעינן ואי לא לא הוי ממון להורישו לבניו. אמר לי' מטית בה לההיא דתני ר' שמעון בן יוחאי ונתן לנערה ונתן לאבי הנערה פי' דבירושלמי סברי דאפי' לדידה לא זכי רחמנ' עד שעת נתינה. לרבנן כדאית להו והיינו שעת העמדה. ולר' שמעון כדאית ליה שעת נתינה ממש. והא דלא כסברא דגמרא דלן והיינו דקאמר ונתן לנערה ונתן לאבי הנערה דחשיב ליה האי דכתיב ונתן לאבי הנערה כמאן דכתיב נמי ונתן לנערה. ור' יונה אותיב לר' יוסי על דעתך דתימר בסוף והא תנינן בגרה הרי הן של עצמ' ובוגרת יש לה קנס כלומר כיון דאמרת דאין אדם זוכה בו אלא בסוף כשהיא בוגרת הרי אינה ראויה לקנס וכיון דהאי שעתא הוא דקא זכיא ביה היכי הוי דילה והא אינ' ראויה. ומתרץ מטית בה לההיא דתני ר' חייא תחת אשר עינה לרבו' שהית' נערה ובגרה. ותו אמרינן התם אתיאן הלין פליגוות' כהלין פלוגוותא ותנינן קמן גנב משל אביו טבח ומכר ואחר כך מת אביו משלם תשלומי ד' וה' מתיב ר' חגאי לרבי יוסי על דעתך דאימר בעמידת ב"ד הדבר תלוי ניתני גנב משל אביו וטבח ומכר בחיי אביו ולא הספיק לעמוד בדין עד שמת משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה' איתייה דרבי יונה כר' חגאי ור' יוסי כדעתיה. שמעי' מהכ' דפלוגת' הוא ורבא ורבן נחמן ור' יונה ור' חגאי דירושלמי סברי אדם מוריש קנס לבניו אפי' קודם העמדה בהן חוץ מקנס הבת דכתיב ביה קרא. וההיא דבבבא קמא מוקמי לה כפשט' קודם העמדה בדין. ורבה ואביי ור' יוסי דהתם סברי אין אדם מוריש קנס לבניו קודם העמדה בדין. ומוקמי לה לההיא דהתם כגון שעמד בדין. כך נראה לומר לפי גרסא ירושלמית. אבל אי משום הא דגמרא דנן לאו היכריחא הוא דאפשר דכולהו אית להו הכא והת' דקנס לאו ממון להורישו לבניו והתם מאי קשיא לן משום דאתינן לאוקומה לההיא דקתני גנב משל אביו וטבח ומכר ואחר כך מת אביו משלם תשלומי ד' וה' כשעמד בדין משום היכריח' דלא תיפשוט מינה חמשה בקר ואפי' חמשה חצאי בקר וא"כ דכל קנס אין אדם מורישו לבניו לימא ליה רב נחמן לרבא דמותיב לה ולדידך מי ניחא לדידך נמי מאי טעמא משלם והא אין אדם מוריש קנס לבניו. אין הכי נמי דהוה מצי למימר הכי ואשכחן טובא דכוותא דתלמודא דיכולין למימר ולטעמיך ולא אמרינן ליה. ומיהו הא דהדר ביה התם במסקנא ואמר ליה חמשה בקר אמר רחמנא ואפי' חמשה חצאי בקר. איברא דהשתא דאתינן להכי תו לא צרכי' משום היכריחא דהאי טעמא לאוקימה כגון שעמד בדין. אבל מ"מ לא מיתוקמ' בלאו הכי משו' טעמ' אחרינ' דהוה לי' קנס ואין אדם מורישו לבניו אלא אחר העמד' בדין. וכ"ת והא קתני סיפא גנב משל אביו ומת אביו ואח"כ טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משל' ד' וה' ואם אית' דבעמד בדין על הגניבה מיירי ואי לא לא הוה משלם תשלומי כפל. א"כ מאי שנא טבח אחר מיתת אביו אפי' טבח בחיי אביו. דנעש' גזלן ותו לא משלם תשלומי ד' וה'. י"ל דמיירי כגון שעמד בדין ואמרו לו צא תן לו דלא פסקיה בי דינא למילתיה דהכי אמרי' התם בב"ק, והתם נמי בגמ' בעינן כי אתינן. לאוקומה בשעמד בדין א"כ אדתני סיפא גנב משל אביו ומת וטבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה' ליפלוג וליתני בדידי' ואפי' טבח בחיי אביו במה דברי' אמורי' בשעמד בדין אבל לא עמד בדין על הטביח' ועל המכיר' פטו' ומהדרינן דאיידי דתנא רישא ומת אביו אחר טביח' ומכירה תנא סיפא מת אביו קוד' טביח' ומכיר' כלומר וסתמ' דמילתא קתני שעמד בדין על כל מה שעשה בחיי אביו רבינו נר"ו:

אבל ר"י הלבן ז"ל פי' דכל זכות שיש לו לאדם יורשו קם תחתיו. בכל דבר. ואביי ורבה נמי אי' להו האי סבר' חוץ מקנס הבת דבקנ' הבת וודאי מתוך דקי"ל דאין אד' מוריש זכות שבבתו לבנו אף קנס' אין אדם מורישו אלא אחר שנעש' ממון גמור. לרבנן אחר העמדה בדין דנעש' ממון גמור דמוד' בו חייב כשאר קנסו'. ולר"ש אחר נתינ' שאינו דומה לשאר קנסות כגון קנס עבד שהרי אדם מוריש גופו ליורשו וכיון שכן אף קנס שלו מה שאין כן בקנס הבת. ורבה לא איחלף לי' לאביי למילת' דלענין קרבן שבועה הוא דאהדר לי' בכל מאי דקאמ' לי' ואתי שפיר דאביי בעא מיני' מרבה מעיקרא קנס אחר העמדה בדין בין בקנס הבת בין בשאר קנסו' ממונ' הוי לענין קרבן שבוע' דאי מוד' בו חייב או דילמ' קנסה הוי ואפי' אי מוד' בו פטו' וכל דכן תו דליכ' קרבן שבועה. ואהדר לי' בהדי' ממונא הוי ומיחייב עליה קרבן שבועה. ואותביה ממתנית' דהתם דר' שמעון ואהדר ליה מודינא לך לענין קרבן שבועה גבי דידי' דרחמנה פטריה מוכחש משום דגבי דידיה הוה ליה עיקרו קנס וכי קא אמינא אנא ממון הוי לענין קרבן שבועה להוריש לבניו כלומר לגבי בניו שאם הורישן אחר העמדה בדין והם קבעו אותו אנסת ופתית אחותנו והעמידך אבי בדין והתחייבת לו ממון ונשבע והודה חייב קרבן שבוע' דגבי בניו עיקרו ממון שהרי לא זכו בו אלא אחר העמד' בדין ומינה דממון הוי דאי מוד' בו חייב דאי לא לא אפשר דליחייב עליה קרבן שבוע' דאלו הוה מודה מיפטר אם כן השתא אשתכח דלאו כפירת ממון הוא אלא כפירת דברים בעלמא:

ואותביה ממתנית' דקתני ר' שמעון אומר אי לא הספיק' לגבות עד שמת האב הרי הן של עצמה אי אמרת ממונא הוי להורישו לבניו לעצמה אמאי דאחין בעי למיהוי פיר' אי אמרת בשלמא דקנס הוי לענין קרבן שבוע' אפי' לגבי בניו היינו טעמ' דהוי לעצמ' דכיון דאכתי תורת קנס עליו מתוך שאין אדם מוריש זכות שבבתו לבנו אף זה אין יורשין זוכין בו אלא הרי הוא לעצמ' אלא אי אמרת דממון גמור נעש' אצל בניו שהרי חייבין עליו קרבן שבועה כיון שיצא מתורת קנס לגמרי ונעש' ממון גמור לעצמ' אמאי דאחין בעי למיהוי שהרי היא כשאר ממון שיש לאב. ומפרקי' דשאני קנס הבת דשעת נתינה דידיה כשעת העמד' בדין דשאר קנסות. וכיון שכן בהאי אי אפשר דהוי ממון לענין קרבן שבועה דהא אי מוד' מיפטר ולא הוי אלא כפירת דברים בעלמא. והיינו דאמרי' דהוי לעצמ' וכי קאמ' רבה בשאר קנסו' דאביי בעא מיניה סתמא ואכולהו. ומקשינן אי הכי תלמוד לומר וכחש ת"ל ינתן מיבעי ליה כלומר השתא דאתינן להכי דאמרינן דבקנס הבת עד שעת נתינה איכא עליה תורת קנס ואי מודה ביה מיפטר למה לי קרא דוכחש כדפרישנא לדידן. ומוקמינן לה כגון שעמדה בדין ובגרה ומתה דכי קא ירית מינה דידה קא ירית ואפי' הכי פטרינן ליה מקרבן שבועה. ואף על גב דאמרינן לעיל דלגבי יורשין קנס ממונא הוא לענין קרבן שבועה. שאני הכא גבי אב. דאף על גב דהשתא מינה דידה קא ירית גבי דידיה עיקרו קנס הוה ומקשינן אי הכי יצאו אלו שהן קנס ממון הוא. כלומר השתא דאתינן להכי דאמרינן דממון הוי גבי בניו לענין קרבן שבועה ומינה דמוד' בו חייב כדפרישי' אם כן אמאי קרי ליה קנס ממון הוא. בשלמא לאביי דסבר דמודה בו פטור. היינו דקרי ליה קנס אלא לרבה קשיא וכולה כדפריש' לדידן. והשתא שפיר דהא לא שני רבה בדיבורי' דהא לא אהדר ליה אלא לענין קרבן שבועה. ואינו מחוור דלשון להורישו לא אתיא ליה ותו כדאיתא בירושלמי: