חדושי הרא"ה על כתובות ג:

והא בעי' שקדו דטרח ליה מאי שקדו דתניא מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום רביעי שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לב"ד ותנשא באחד בשבת ואם היה לו טענת בתולים היה משכים לב"ד שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה ג' ימים אחד בשבת וב' בשבת ושלישי בשבת ובד' כונסה ומן הסכנה ואילך נהגו העם לכנס בשלישי ולא מיחו בידם חכמים ובשני לא יכנס ואם מחמת האונס מותר. ומפרישין את החתן מן הכלה כל לילי שבת תחלה מפני שהוא עושה חבורה. מאי סכנה אילימא דאמרי' בתול' נשאת ברביעי תהרג נהגו לגמרי ניעקרי' אמר רבא דאמרי' בתולה נשאת ברביעי תבעל למושל תחילה.

האי סכנה אונס הוא משום דאיכ' צנועות דמסרן נפשייהו לקטלא ואתיאן לידי סכנה. פירו' דקסברי דאיכא עבירה בהכי ואפי' פרוצות משום האי חששא אף ע"ג דלא מסרן נפשייהו מינס אניסן ופרכי' לדרוש להו דאונס שרי לומר שמותר להן כיון שהוא מחמת האונס ותו לא מסרן נפשייהו וליכא סכנה אבל מ"מ אפי' דרשי להו הכי וליכא סכנה מאי דנהגו העם לכנס בשלישי שפיר נהוג כיון דאתיאן לידי אונ' ולא קשיא לן אלא לישנא דסכנה דנקט ומהדרי' איכא פרוצות ואיכא נמי כהנות פי' תרתי קאמר איכא פרוצות דאי דרשי' להו דליכא עבירה בהכי אזלין לרצון ונפקא מינה חורבה דאשתכח דמיתסרו ותו דאכתי שייך לישנא דסכנה דאכתי קא איכא כהנות דלא סגיא דלא מיתסרן לבעליהן וצנועות דידהו מסרן נפשייהו לקטלא והיינו דקרי לה סכנה דלא סגיא בלאו סכנתא דכהנות מיהת וכ"ת ותיפוק לי' משום עבירה גופא דהא קיימא לן דבשעת גזירה אפי' ערקתא דמסאנא יהרוג ואל יעבור י"ל דהא קיימא לן אסתר קרקע עולם הית' וכי היכי דסגי לן האי טעמא לגלוי עריות סגי לן נמי לשע' הגזירה (וליעקרא גזירה עביד דבטיל תקנתא דרבנן מקמי גזיר' לא מבטלי אי הכי בשלישי נמי אתי ובעיל מספקא לא עקר נפשי' ובשני לא יכנס):

ואם מחמת האונס מותר מאי אונס אילימא הא דאמרינן. התם קרי ליה סכנ' הכא אונס ותו התם נהגו והכי מותר לומר התם קאמר דנהגו משמע דכולהו נהוג והתם אמר מותר דמשמע דיחיד שבא לעשות כן דמותר הוראת שעה ואינו דבר קבוע. אמר רבא דאמרי' שר צבא בא לעיר פי' ביו' רביעי היכי דמי אי דאתי וחליף לעכב כלומר אי דאתי וחליף בו ביום ליעכב עד דחליף ובתר הכי לינסוב אבל אי לא חליף בו ביום לא אמרי' ליעכב עד יום רביעי אידך דאתי דא"כ אפילו טובא נמי דמאי פסקא ואמרי' דאתי וקבע ופרכינן בשלישי מיהא לכנוס ומהדרינן איספרוה דידיה בשלישי אתי הלכך ליכא אלא יום שני והא דאמר רבא דמשום שר צבא קיימינן דלא כנסינן ברביעי. היכי דליתיה לטעמא דמושל אמר כגון בתר דבטיל גזירה ותמה מאי טעמא דרבא דלא מוקי לה להא דאמרינן ובשני לא יכנוס אפי' בעידנא דאיתיה גזירה דמושל והיינו דרביעי לא חזי. ומאי מחמת האונס דאמרי שר צבא בא לעיר ביום שלישי ותו דילמא רבא גופא הכי קאמר דהא רבא כי קאמר שר צבא בא לעיר לא מפרש אימת ומאי האי דמקשינן להדא בשלישי מיהא ליכנוס. ומסתברא דמתניתין משמע להו הכי דקתני ומן הסכנה ואילך נהגו העם לכנוס העם בשלישי כלומר אף בשלישי ולא מיחו בידם חכמים ואפי' שלא בשעת הגזירה לאחר שנתבטל דאפי' אח"כ נהגו לכנוס בין בשלישי בין ברביעי ואהא קאמר ובשני לא יכנוס לעולם ואם מחמת האונס מותר בשני והיינו דמקשי מאי הוא האונס דאתי בג' וד' ומשני שר צבא בא לעיר בד' ואספרווי דידי' בג' ר' אחאי ז"ל:

ואיבעית אימא מאי מחמת האונס כדתניא הרי היה פתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכני' את המת לחד' ואת החתן ואת הכלה לחופ' ובועל בעילת מצוה ופורש. פרש"י ז"ל וקוברין את המת לאלתר לאחר שבעל וכיון דחיילא עליה חתונה הוה כרגל ותו לא חיילא עליה אבילות ותמה דא"כ ה"ל יום מיתה וקבורה וקיי"ל שהוא מן התורה וכן הסכימו הגאונים ז"ל וא"כ היכי אתי עשה מדבריהם ודחי אבילות דאורייתא. ויש שפירשו שמלינו אותו היום וקוברו למחר ותו ליכא מידי דאורייתא. ואע"ג דהלנת מת עשה ולא תעשה. הכא הוי ליה כמלינו לכבודו דמותר והנכון כדברי רש"י ז"ל ואל תתמה שהרי חכמים מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה וכיון דבעל קודם שנקבר. איך דשב ואל תעש' הוא אבל עדיין לפי מה שכתבו הגאונים ז"ל שהקובר מת בי"ט שני כיון שהוא מדבריהם והוה ליה יום מיתה וקבורה דמדאורייתא חייב לנהוג בו אבילות. מאי שנא הא מהא דהא נמי מדבריהם הוא. ואפשר לומר דשניא הא שהוא מקו' שמח' ואין אבל במקו' שמח' דה"ל כרגל. א"נ דאי נהיג השתא אבילו' האי יומא דהוי דאורייתא. ונהיג בתר הכי ששה לא ה"ל רצופין והא דאמרינן נמי ונוהג שבעת ימי המשתה ואח"כ נוהג ז' ימים אבילות תמה לפי מה שכתבו הגאוני' ז"ל דהקובר מתו ברגל בי"ט אחרין אינו נוהג אבילות. כל היכי דלא הוי יום מיתה וקבורה ואף עכ"פ עולה לו לכל ז' ימי אבילות. ואם כן הכי נמי אמאי אין עולין לו וי"ל דשאני הכא דאלו היו עולין לו. נמצא שאינו מקיים אבילות כלל וליכא נמי לאפרושי בניהו אי נמי דשניא ההיא דהוי ספק דדבריהם. וספק אבילות לקולא וכיון שכן עולה דהא כי אתי יום שביעי מספקא ליה אי הוי יום ז' או יום שמיני. דדילמא לאו י"ט כלל הוא. אבל הכא דהוא ודאי דבריהם. והם ימי שמחה דינם כרגל. ומפסיקין ואינן עולין והאי תירוצא נמי סגי לקושיא קמייתא רבינו נר"ו: