חדושי הרא"ה על כתובות לט:

אי הכי מפותה נמי כלומר בשלמא למאי דקס"ד צער שהוחבט' היינו דמפותה לית לה. דמפותה דלדעת עצמה ליכא חבטה. אבל השתא דאמרת צער פיסוק רגלים. במפותה נמי איתיה להאי צערא. ומאי שני לן בין אונס לרצון וליכא למימר הא קא מחלה דהא דאבו' הו' ומתרצינן דמפותה דברצון לית לה צער כולי האי כלומר שיהא ראוי לתשלומין:

מתני' אונס נותן מיד והמפתה לכשיוצא. מתמהינן עלה לכשיוצא אשתו היא. כלומר אכתי לא עיילת' אפיקת':

אמר אביי אימא לכשלא יכנוס. תניא נמי הכי כו' עד אמר אביי כדי שלא יהא חוטא נשכר. רבא אמר ק"ו ומהו מפתה כו' עד כל שכן. אע"ג דהא איתקוש להדדי. שאני הכא לגבי הא מילתא דחדית בהו רחמנא. שהרי אונס שותה בעצינו. והמפת' אם רצה להוציא מוציא. וכיון דכן הוה אמינא להא מילת' גלי רחמנא דליגמרי מהדדי. ומפתה לדעתו איהי נמי בעי לדעתה ודעת אביה. אבל אונס לא כדקאמר אביי ואפילו הכי קאמר רבא דק"ו הוא. והאי טעמא לא חשיב דאדרבה ק"ו נינהו ובהא מילתא נמי דינא הוא דגמרי מהדדי כי היכי דגמרי לשאר מילי. ואביי אמר טעמא דשלא יהא חוטא נשכר. תניא אידך אע"פ שאמרו אונס נותן כו' עד לא בעינ' דהא דאמרינן כשתצא אין לה עליו כלומר כשתצא לרצונה דאלו על כרחה אינו רשאי: