חדושי הרא"ה על כתובות לא.

הכא איפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכיל מסתברא דהוא הדין נמי היכא דלא סגיא ליה בלא הגבהה. וכגון שהיה ראשו אסיר שאינו יכול לשוח וליטלנו אם לא יגביהנו בידו. אלא הא אכפת לן משום דאין אנו קפידין על המעשה היאך הוא אלא על המלאכה היאך היא ראויה שתעשה ואכילה וודאי ראויה שתעשה בלא שישוח. וקא אמרינן השתא דכיון דהגבהה לאו צורך אכילה היא לא חשבינן לה להגבהה שעתא דאתחלת דחיוב. והשתא לא משמע לן לישנא דאי בעי לאהדוריה אי מצי לאהדוריה לא שני לן בינייהו כלל. דק' סלק' דעתך השתא דאף על גב דאי בעי לאהדורי' מצי מהדר ליה מכל מקום כיון דלא אפשר לאכילה בלא הכנסת פיו. שעת הכנסת פיו היא שעת התחלת החיוב. ומשעה שמתחיל להתחייב בנפשו ראוי שיפטור. מה שאין כן בהגבהה דאפשר בלאו הכי והיינו דאמרינן אי נמי התם אי בעי לאהדורי לא מצי מהדר ליה. הכא מצי מהדר ליה. כלומר וכיון דמצי מהדר ליה לא חשיב לן אתחלת דחיוב עד שעת בליעה. והיינו כשיטת' דלעיל דאמרינן היכי דמי אי דמצי לאהדוריה ניהדריה כלומ' ומדלא מהדר לי' מיחייב בתשלומין. ומתחייב בנפשו לא הוי עד שעת בליעה אי דלא מצי מהדר לי' אנוס הוא כלומר ואפילו אתרומה לא מיחייב. ומוקמינן לה דמצי לאהדוריה על ידי הדחק. ומ"מ אתרומה מיחייב דהא לאו אנוס גמור הוא. ואתשלומין לא מיחייב דכיון דלא מצי לאהדוריה שפיר אלא על ידי הדחק וודאי מסתמא אימאיס ליה במיני דגן וליכ' לאיחיוביה אלא על הנאת גרונו ובני מעיו. וההיא שעת' חיוב נפשו וחיוב תשלומין באין כאחד. והיינו כהאי לישנ' בתרא דהכא וזה נראה נכון. ומיהו טעמא דמצי לאהדורי' על ידי הדחק צ"ת:

גופא אמר ר' אבון הזורק חץ מתחלת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו פטור שעקירה צורך הנחה היא. מתיב רב ביבי בר אביי הגונב כיס בשבת כו' עד ואמאי הכא נמי הגבהה צורך הוצא' הוא. קשיא לן ומאי קושיא דהא ללישנא קמא אפשר לה להוצאה בלא הגבהה דאי בעי גריר ומפיק. כדאמרינן טעמא דאפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכיל. להך לישנא נמי דאמרינן דאי בעי לאהדוריה לא מצי מהדר ליה. הכא נמי ליתיה להאי טעמא דהא אי בעי לאהדורי מצי מהדר ליה. ועיקר תירוץ קושיא זו שאין עיק' הכונה אם אפשר לזה בלא זה או אי אפשר. אלא שכבר התחיל להתחייב בנפשו כשמתחייב בתשלומין כגון עקירה והנחה. דוודאי משעת עקירה התחיל להתחייב בנפשו משום דבחיוב שבת כיון דבעינן עקירה והנחה אחר שעשה אותה מלאכה אין אומרין שחיובו על ההנחה שזה אינו שאין חיובו על ההנח' יותר מן העקירה אלא בין שניהם. וכיון שהוא חייב על העקירה כהנחה משעת עקיר' הוא פשוט שהוא מתחייב בנפשו מאותה שעה. הא למה זה דומה לקוצר דבעינן שיעור ואין ספק כי כל ממון שמתחייב משעה שמתחיל לקצור עד שנגמ' שיעורו הוא נדון במתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין. אע"פ שאין חיובו עד שעת גמר השיעור. ולפיכך בזו אע"פ שאפשר לזה בלא זה שאפשר להוצאה בלא הגבהה. מ"מ עכשיו שהוא בהגבהה התחלת חיובו משעת הגבהה הוא. ואין לחוש אם אפשר בדרך אחרת. שמכל מקום כל ממון שאדם מתחייב עליו משעה שהתחיל להתחייב בנפשו פטור. אבל באכילת חלב על האמת אין התחלת חיובו כלל עד שעת בליעה. אבל למעלה עלה בדעת לומר שהגבהה צורך אכילה היא. הרי שעת הגבה) חשובה שעת התחלת החיוב אע"פ שאינו כן בדין. וחזרו לומר שזה אינו שאין ההגבהה צורך אכילה. כיון שאפשר בלא כן דאי בעי גחין ואכיל. ועדיין יש ללמוד ממנו בהגבהה הוא שאפש' בלא כן. אבל אלו גחין ואכיל פטור. אע"פ שאין אמתת התחלת החיוב אלא משעת בליעה. כיון דהא וודאי לא סגיא לה לאכילה בלא הכנסה לפיו זו וודאי חשוב הוא לנו התחלת חיובו. ובזו הוא שהוצרכו לטעם זה לידון שיהא חשוב התחלת החיוב משעה זו. אע"פ שאין כן עיקר הדין על האמת. אבל בזו כל שכן הוא שהיא כפשע' וכן הוא מעיקר הדין שהתחלת חיובו משעת הוצאה. ושוב אין לחוש אם אפשר בדרך אחר אי לאו. שעיקר הכונה בזו ובזו שכבר התחלת חיובו משעה שמתחייב בממון. והא דאמרינן לעיל בענין עקירה והנחה. התם אי אפשר להנחה בלא עקירה לאו דווקא. אלא כלפי אכילת חלב אמרוה שאפשר לאכילה בלא הגבהה תדע שהרי אין כן הלשון בדברי ר' אבין בעיקר השמועה שהוא לא אמר אי אפשר לעקירה בלא הנח' אלא הנחה צורך עקירה היא כלומ' שכן חיובו על העקירה בהנחה כמו שפירשנו. והשתא מקשי שפיר ללישנא קמא כדאמרן ומסתיין בהכי רבינו נ"ר:

הב"ע בשעמד ובעומד לפוש אלא קאמרינן ודכוותיה בתלמודא: