חדושי הרא"ה על כתובות ל

רב אשי אמר בזר שאכל תרומה שלו וקרע שיראין של חבירו פירש"י ז"ל וקסב' מית' לזה וממון לזה פטור. ובמסכ' סנהדרין בפ"ק אמר רב יוסף הביא הבעל עדים שזינתה והביא האב עדי' והזימום לעידי הבעל נהרגין ואין משלמין ממון. חזר והביא הבעל עדים והזימום לעידי האב עידי האב נהרגין ומשלמין ממון. ממון לזה דהיינו בעל. ונפשות לזה לעידי הבעל שהיו באין להרגן. פירש"י ז"ל דקסבר רב יוסף מיתה לזה וממון לזה חייב אלמא קסבר דפלוגתא היא. והכי נמי התם בפרק בן סורר ומורה דאמרינן ר' יוחנן בן שאול אומר רודף שהיה רודף אחר חבירו להרגו ויכול להציל באחד מאיבריו ולא הציל נהרג עליו. מאי טעמיה דר' יוחנן בן שאול. דכתי' כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ואמר ר' אלעזר במצות שבמיתה הכתוב מדבר. וכתיב בתריה אם אסון יהיה. ואפי' הכי אמר רחמנא לא יהיה אסון יענש. אי אמרת בשלמא יכול להציל באחד מאיבריו לא ניתן להצילו בנפשו. הכא נמי משכחת לה יענש ביכול להציל באחד מאיבריו. אלא אי אמרת יכול להציל באחד מאיבריו נמי ניתן להצילו בנפשו אמאי יענש. ואמרי' דילמא שאני הכא דמיתה לזה ותשלומין לזה. כלומר והיינו טעמא דחייב. ומהדרי' לא שנא דאמר רבה רודף שהיה רודף אחר חבירו כו'. הא דאמרינן לא שנא ופשטינן ליה מדרבה דהוא רבה בר נחמני פליג' אדרב יוסף וקסבר רבה מיתה לזה ותשלומין לזה פטור וליתא דהא מתני' היא דתנן יש חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו. כיצד שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב. והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור מפני שמתחייב בנפשו. והא התם דמיתה לחד ותשלומין לאח' שהוא חייב תשלומין לבעל הגדיש וחייב מיתה לשמים לפי שהדליק בשבת שהרי היה אפשר להזיק זה בשאר ימים ולא ידליק בשבת. מה שאין כן בתרומה שאי אפשר להזיק' באכילה שלא יתחייב מיתה ולא להתחייב מיתה עליה אלא במזיק' באכילה. ואם כן בפלוגתא דאמוראי תיהוי הא תיובתיה דרב יוסף. ותו תיובתיה מההיא דתנן היה עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור. והא התם דמיתה לזה וממון לזה שהוא חייב מיתה לעבד ותשלומין על הגדיש ואמרינן דפטור. ורבינו תם ז"ל פירש דוודאי בכל התורה כול' מיתה לזה וממון לזה פטור. דהא קרא הוא דכתיב ולא יהיה אסון ענש יענש. הא אם יהיה אסון לא יענש. והא התם דמיתה לזה ותשלומין לזה מיתה לאשה ותשלומין לבעל ואפי' הכי פטור. ודקא קשיא לן ההיא דהתם דרב יוסף דמתחייב. שאני התם גבי עדים זוממין דהתורה אמרה ועשיתם לו כאשר זמ' לעשות לאחיו ואי אפשר לקיים בהם כאשר זמם לזה ולא לזה. דמה חזית והם מחייבין ממון לבעל ונפשו' לעידי הבעל וצריך לקיים בהם כאשר זמם על שניהם. ואע"ג דברישא בעידי הבעל שהוזמו נהרגין ואין משלמין ממון. דשאני התם דעלה דידה בלחוד הוא דמיחייבי הני תרתי הוי מיתה וממון לאחד. וכיון דמקיימינן בהו כאשר זמם בעיקר העדות דהיינו מיתה בהכי סגי לן. אבל בסיפא דהוי מיתה לזה וממון לזה בעינן לקיומי בהו כאשר זמם לעשות לאחיו בכל חד וחד. ושתי תשובות בדבר חדא דמאי שנא עדים זוממי' אטו בקרא כתיב לקיים תרווייהו ואי לא אפשר לקיומי בהו ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו תיהוי לה עדות שאי אתה יכול להזימה ותיבטל. ומאי דקאמר נמי דמקרא שמעינן לה הא ליתה דאם כן כי קא מקשינן התם בפרק בן סורר דלמא שאני התם דמיתה לזה וממון לזה. ואמרינן לא שנא ומייתינן ראיה מדרבה. אדמייתי ליה מדרבה לייתי ליה מקרא ועדיפא לי'. אלא כלך לדרך זה דאדרב' בכל התורה מיתה לזה ותשלומין לזה חייב כדרב יוסף. מיהו לא חשבינן מיתה לזה וממון לזה אלא כי הא דהתם דעדים זוממין שהם חייבין מיתה לעידי הבעל שהיו באין להרגן וממון לבעל. אבל כשהוא מתחייב מיתה לשמים הא מיתה וממון לאחד חשבינן לה. והיינו הא דרב אשי דהכא דהיא מיתה לשמים. ומתני' דשורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב והוא שהדליק הגדיש בשבת פטור. וההיא דהתם דבן סורר ומורה דאמר רבה רודף שהיה רודף כו'. ההיא כמית' ותשלומין לאחד חשבינן לה. שהרי ניתן להצילו בנפשו וכל הקודם להרגו זכה. וכיון שכן הרי הוא חייב מיתה לכל העולם. ולא גרסינן עלה התם ולא שנא לן. דמשמע דלא שני לן מיתה וממון לאחד. למיתה לזה וממון לזה למימרא דדא ודא אחת היא. דהא ליתא אלא ולא היא דגרסינן כלומר ולא היא דהא לא הויא מיתה לזה וממון לזה אלא מיתה ותשלומין לאחד לפי שהוא רודף כדפרי' ומייתי ליה מדרבה. ומתני' נמי דהתם דהיה גדי סמוך לו ועבד כפות לו ונשרף עמו פטור היינו טעמא נמי לפי שהוא רוצח והוא מתחייב מיתה לכל העולם והיינו דחשיב לן מיתה וממון לאחד. ומאי דקא מסתייע מקרא מדכתיב ולא יהיה אסון ענש יענש הא אם יהי' אסון לא יענש. והא התם ממון לזה ונפשות לזה אע"ג דהוא רוצח דהא מוקמת לה ביכול להציל באחד מאיבריו וכי אתית למימר דיכול להציל באחת מאיבריו ניתן להצילו בנפשו. יש לומר התם נמי כיון דאשה וולדות חד גופ' הוא כמית' ותשלומין לאחד חשיב והיינו דכי איכא אסון דאש' מיפטר. והא דאמרינן עלה התם דילמא שאני התם דממון לזה ונפשות לזה. לאו משום אשה אלא משום חבירו שמתעצם עמו. דהא אנן קשיא לן עלה התם כי ליכא אסון דאש' נמי כיון דמתעצם עם חבירו להרגו דבמצות שבמיתה הכתוב מדבר ליפטר שהרי ניתן להצילו בנפשו והרי מתחייב בנפשו אלא לאו וודאי תיפשוט מינה דיכול להציל באחד מאיבריו לא ניתן להצילו בנפשו. והתם אמרינן ביכול להציל באחד מאבריו לא ניתן להצילו בנפשו ועלה אתינן למידחי מאיבריו והיינו דלא ניתן להצילו בנפשו. ועלה אתינן למידחי דילמא שאני התם דממון לזה ונפשות לזה. דגבי ההוא גברא דקא מינצי בהדי' ממון לאחד ונפשות לאחר הוא. אבל כי איכא אסון דאשה אע"ג דיכול להציל באחד מאיבריו ולא ניתן להצילו בנפשו. לגבי אשה וולדות נפשות וממון לאחד חשבינן לה. וכי תימא וכי איכא אסון אמאי יענש שהרי רודף אחר חבירו הוא. יש לומר לר' יונתן בן שאול ביכול להציל באחד מאיבריו. ולרבנן נמי אפשר דלית להו לר' אלעזר דאמר התם במצות שבמית' הכתוב מדבר. אלא לאו איכא אסון דאש' אף על פי שאינו חייב מית' שהרי לא נתכוןלהרוג כלל פטור והו' לי' חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר ופטור כך פירשו בתוספות: