חדושי הרא"ה על כתובות כו:

והכא בהא קא מיפלגי ת"ק סבר כיון דאחתיני' לא מסקינן ליה דחיישינ' לזילות' דבי דינא פירש"י ז"ל דטעמ' דזילות' דבי דינא משום דהא אחתוני' תרי זימני, ואי מסקינן לי' תו היינו זילותא וליתה כדמוכח בבא בתרא בפ' חזקת הבתים דאפי' בחד זימנ' איכ' זילות' דבי דינא. אלא וודאי כל היכא דהא דאתינן למיעב' איפכא בדינא דלא מיתעבי' אלא מספיקא מקרי זילותא דבי דינא דסתרינן לי' לעובדא דבי דינא מספיקא. ורשב"ג סבר אנן אחתיני' ואנן מסקינן לי' ולזילותא דבי דינא לא חיישינן. קשיא ליה לרש"י ז"ל והיכי מסקינן לה והא תרי ותרי נינהו. וניחא ליה אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה והא אוקימניה בחזקת כהן אפומא דעד א' דאתא ברישא. אלמא ס"ל דחזקה דהאי גברא לא הויא אלא אפומי' דהאי עד קמא אבל חזק' דאבוה דה"ל לא מהני לן וכן פירש"י ז"ל גבי ינאי דאמרי' עלי' בקידושין במודיעי' ויבוק' הדבר ולא נמצא. מאי ולא נמצא אילימא דתרי אמרי אשתבאי וב' אמרי לא אשתבאי ב' וב' נינהו מאי חזי' דסמכ' אהני סמוך אהני. וליכא למימר אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ינאי אחזקתיה שערער זה מתחילת בריית' יצא עליו ולא היה לו חזקת כשרות מעולם והא ליתא דחזק' דעד גופי' לא כלום הוא אלא הרי זה כגופו של עדות ובבבא בתר' נמי אמרינן זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה היא ואכלה שני חזקה. והאי אייתי סהדי דאכל' שני חזקה. אמר רב נחמן אוקי אכילת' בהדי אכילת' ואוקי ארע' בחזקת אבהתה. הדר אייתי אידך סהדי אהבהתיה היא אמר רב נחמן אנן אחתיני' ואנן מסקינן לי' לזילות' דבי דינא לא חיישינ'. ואם איתה אמאי מסקינן ליה אמאי אוקיתרי לבהדי תרי ואוקי ארעא בחזקתיה דאיתחזק בה אפומי' דקמאי. אלא וודאי חזקה דמחמת עדים לאו חזקה היא אלא הרי הוא כגופו של עדותן. תדע דאילו אתו בי תרי ומסהדי בחד דכהן הוא ולא מוחזק לן ביה כלל ואסיקניה. ואתי בי תרי ואמרי דלאו כהן הוא מי איכא מ"ד דכהן הוא הא וודאי ליכא מ"ד אבל הנכון דהכא מוקמינן תרי לבהדי תרי ומוקמינן לי' להאי אחזקתי' דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא. וההיא דהתם דינא' התם טעמא אחרינא איכא כדפרישנא התם. וה"נ מוכח בהאי פי' דלן הא דמתקיף לי' רב אשי אי הכי אפי' תרי ותרי נמי. ואי כטעמא דרש"י ז"ל מאי קושיא דהא הכי איצטריכא לן לאוקמי לי' אחזקתי' דאיתחזק אפומ' דעד א' דאת' ברישא. ואיכא מ"ד הכי קאמ' אפי' אתו בסוף תרי מאי שנא דנקט לה בחדש וליתיה דהא מאי קושיא דאי הוה בתרי דאתו בסוף אם כן הוה בעינן חמשה חד דאתי ברישא דהא כהן. ובתר הכי תרי דבן גרושה ובן חלוצה. ובתר הכי תרי דכהן ואי סגיא לן בד' מאי קושיא דנימא לה בחמשה. וליכא למימר נמי אמתניתין מקשי אמאי תני לה בעד א' דהיינו טעמא דמתניתין משום דבעי' עד א' דאתי ברישא דמוקים לה בכהן. אבל לדידן אתיא שפי' דלפום פי' דפריש הא וודאי קשיא מ"ש דנקט עד א' ברישא אפי' בתרי ותרי נמי ומאי שנא. ואנן הא דהוה מוקמינן לה הכי משום מתני' דקתני בעד א' ואכתי קשיא לן אמאי לא תנא הכי דהאי אפילו בתרי ותרי נמי הכי הוי וזה הנכון אלא אמר רב אשי הכא במצטרפין לעדות קא מיפלגי כו' עד דבריו:

מתני' ( שם ) האשה שנחבשה על ידי א"י על ידי ממון מותר לבעלה. נרא' מפרש"י ז"ל דמפרש לה באשת ישראל והיינו דקאמ' ע"י ממון מותר לבעלה דכיון דע"י ממון לא נהגו בה מנהג הפקר. וכיון שלא נהגו בה מנהג הפקר. מן הסתם לא ניתרצי' להם. ע"י נפשות אסורה לבעלה דכיון דע"י נפשו' נחבש' נוהגין בה מנהג הפקר וכיון שכן חוששין שמ' נתריצי' להם. וזה ליתי' דהא אמרינן עלה בגמ' לא שנו אלא בזמן שיד ישראל תקפה על א"י אבל בזמן שאינו יהודי תקפה על עצמן אפי' ע"י ממון אסורה לבעלה. ואי באש' ישראל הא מי איכא מאן דאסר. והרי שבויה שבאשת ישראל מותר מדאמרי' לקמן ובאשת ישראל איפרוקיניך ואותבינך לי לאינתי והיא גדולה מזו שהיא ברשותם לגמרי והרי היא ביד' לגמרי ותו דהא במסכת ע"ז מותבינן מתני' דהכא אמתני' דהתם דתנן לא תתיחד אשה עמהן. ופשטי' מינה דשני לן בין לכתחלה לדיעבד דמתני' דהתם דתנן לא תתיחד אשה עמהן אמרינן לכתחלה אינו ראוי להתיחד עמהן. אבל בדיעבד אין חוששין שנבעלה. ואתי' למימר מינ' דבהמה שנתיחדה עמהן כשירה לקרבן דבדיעבד לא חיישינן ואפי' הכי לכתחילה לא חזי ליחודי בהדייהו. ואי כפירש"י ז"ל מאי קושי' ממתני' דהתם להא דהכא. דהא בהכא לא אמרינן דלא נבעלה. אלא שלא נתרצי' להם אעפ"י שראוי לחוש שנבעלה אין לאוסר'. ולפיכך אמר שם שלא תתיחד עמהן שהרי ראוי לחוש שלא תבעל. ובהדיא אמרינן התם דבדיעבד דלא חיישינן דנבעלה כלל. ודומיא דהא אתינן אבהמה שנתיחדה עמהן דלא חיישינן לה כלל בדיעבד אע"פ שאסור לייחדה להם לכתחילה. ותו קשיא הא דמתרצי' עלה הת' דשאני הכא דמשום הפסד ממונו מותרת והיינו דלא חיישינן לה להא דהכא. אבל בהא דהתם היינו טעמי' משו' דליכ' חששא דהפסד ממון. כלומר ובהא אפי' בדיעבד נמי לא והיכי אפשר לומר שכל אשה כיון שנתיחדה עם אינו יהודי תיאסר לבעלה אפי' הוא ישראל והאיכא שבויה דליכ' טעמא דהפסד ממונו:

ותו דאמרינן לקמן הני נשי דגנבי גנבי שריאן לגברייהו והא קא ממטו להו נהמא. מחמת יראה. והא קא ממטואן להו גירי מחמת יראה. שבקינהי ואזלן מנפשיהו וודאי אסירן. והא התם דכל היכ' דלא שבקינהי שריאן ואין חוששין להם. ותו בהא דאמרינן לעיל בתולה הנישאת ברביעי תבעל למושל תחל' ולידרוש להו דאונס בישראל מישרא שרי ולא חיישינן שמא נתרצית לו באחת מביאותיו. ובאסתר אמרו שהית' עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת שוכבת בחיקו של מרדכי ולא היה חושש שמא נתרצית לו פעם אחת אלא וודאי כל ישראל קדושי' וכיון שהיא אנוסה לפנינו אין חששין לה שמא נתרצית. אם תאמר ומשנתנו באשת כהן היא שבויה וכן פירשוה הגאונים ז"ל. ולפיכך על ידי ממון מותרת לבעלה דכיון דעל ידי ממון אין נוהגין בה מנהג הפקר ומחזיקין אותה שלא נבעלה כלל. על ידי נפשות אסורה לבעלה דכיון דעל ידי נפשות הוא נוהגין בה מנהג הפקר וחוששין שמא נבעלה ואלו כן הרי היא אסורה לבעלה כהן אפי' הוא באונס. והשתא אתיא שפיר הא דאמרינן בגמ' דאפי' על ידי ממון בזמן שיד א"י תקיפה על עצמן אסורה דכל היכא דליכא טעמא דחששה דהפסד ממוני אסורה והיינו כטעמא דהת' דאמרינן שאני התם דמשו' הפסד ממונו מירתת הא כל היכ' דליתיה להאי טעמא אסורה. וא"ת אם כן מאי האי דתנא האש' סתמא. י"ל משו' דכולה מתני בכהן איירינן. וכי תימא אכתי מאי שנא לבעלה דנקט לכל כהן דעלמא נמי. יש לומר ריבותא קמ"ל דאפי' יש לה בעל על ידי נפשות אסורה נבעלה ולא מירתתי אע"ג דאיכא בעל. אי נמי דאפי' ע"י נפשות דבעל נמי אסורה אי נמי הא עדיפ' ליה למיתני דמפקי לה מבעל' ודומיא דאידך מתני' דתנן כל כהנות שבתוכה פסולות והוא הדין שאר נשי' שהן פסולות לכהונה אלא הא עדיפא ליה כדפרישנא. אבל בתוספות פירשו על ידי ממון מותרת לבעלה אפי' הוא כהן שלא נבעלה כלל. על ידי נפשות אסורה לבעלה אפי' ישראל דכיון דעל ידי נפשות מתוך שנוהגין בה מנהג הפקר חוששין שמא נתרצית להם לדעת כיון שהיא יודעת שנגמ' דינה למית' לא שתתרצה מחמת יראה. דלא מיתסרא לה בהכי כדאמרן בהני נשי דגנבי גנבי דכל היכא דלא שבקינהי שריאן ואע"ג דממטיאן להו נהמא וגירי דאמרינן דמחמת יראה אלא שמא תתרצה לדעת. והא דאמרינן בגמ' דבזמן שיד א"י תקיפה על עצמו אפי' על ידי ממון אסירה נבעלה לכהן קאמר. ודאמרינן נמי דבעינן נגמר דינה לאוסרה אפי' לישראל אבל לכהן בלאו הכי נמי כל היכא דלאו על ידי ממון. ואינן עולות יפה לפרש שמועתנו סירוגין סירוגין והנכון כמו שכתבנו:

גמ' אמר שמואל בר רב יצחק כו' עד לבעלה ועידיה מעידין אותה שלא נסתר' ושלא נטמאה ואמרו להם חכמים אם אתם מאמינין אותה שהירהנה כו'. וודאי עדים דהכא עדים כשרים נינהו. שאינ' נאסרת בשבויה או בהורהנה אלא על פי עדי' כשרי' שלא סמכו על פי עבד ושפחה אלא להקל וכיון שכן בדין הוא אפי' לא היו אותן עדי' עצמן אלו שמעידין שלא נטמאה אלא עדים אחרי' אף הם נאמנין אלא מעש' שהי' כך הי' על ידי נפשות כו':