חדושי הרא"ה על כתובות כג.

תנו רבנן שנים אומרי' נתקדשה וכו' עד אמר רב פפא תרגומא בעד א' עד אחד אומר נתקדש' ועד א' אומ' לא נתקדש' תרווייהו בפנויה קא מסהדי והאי דקאמ' נתקדש' הוה ליה חד ואין דבריו של א' במקו' שני'. קשיא לן בלאו ה"נ אטו עד א' בקידושין כלו' הוא. ורבינו נר"ו תיר' דרב פפא לטעמיה דאמ' התם במס' קידושין דהמקדש בעד א' קדושיו קידושין. ומיהו אכתי קשיא לן היכי דמי אי דלא מכחשי אהדדי הא אמר' דרב פפא סבר דקידושיו קידושין. ואי דקא מכחשי אהדדי הא פשיט' דהוה ליה עד א' בהכחש' ודכ"ע לא כלום הוא:

ובתוספ' פירשו דלאו מכחשי אהדדי לגמרי אלא דהני אמרי זרק לה קידושין קרוב לה ואלו אומרי' קרוב לו וכל כי האי גונא לאו הכחשה גמורה הוא כדפרישנ' לעיל והיינו דקמ"ל. והאי תירוצ' דהכא לא מהני לן מידי אי הכחש' גמר' או לא כיון דהכחש' מיהת היא. דבשלמ' לעיל דקא מצטרך לן דלא מיפסלי סהדי כי היכי דתיהוי חזק' דהאי איתת' דהו' מיתוקמ' בחזק' אשת איש אפומייהו דהנך תרווייהו שוו אהדדי, והוי חזקה מעלית' מיפרק' לן וודאי בהכי כיון דלאו הכחשה גמורה לא מיפסלי להו דעבידי אינשי דטעי בהכי וכדאמרי' בפסחי' ומהימני במאי דקא שוו אהדדי. אבל השת' בהאי סהדות' גבי מאי דמכחשי אהדדי מה לי אי הויא הכחשה גמורה או לא. מ"מ הוה לי' עד א' בהכחשה ולא כלום הוא. ואפש' לומ' דרב פפא היינו קמ"ל לטעמיה דסב' דהמקד' בעד א' קדושיו קידושין מהו דתימ' כיון דהכי הוא דאמרי' נמי דתיהוי הימנות' גביה ואלו היכא דקא אתי בקמיית' ניהמני' כתרי וכי אתי אידך ה"ל גבי האי חד במקום שנים דומי' דעד אומ' מת ועד אומ' לא מת דהימנוה רבנן לקמא כתרי ותו לא מהימן אידך ותיתסר אפומיה קמ"ל דכי קיימ' לן דעד א' נאמן בקדושין לומ' שהוא כשאר איסורין דקיימ' לן בהו דעד א' מהימן וכל מקום דאיכ' אחרינ' דמכחיש לי' לא מהימן כלל. דעד אח' בהכחשה לא כלום הוא. הילכך ה"נ לא מפקינן לה בהכי ואפ"ה לכתחילה מיהת לא תינשא. ולא דמיא לההיא דלעיל דאחד אומ' מת דאמרי' דהימנוה רבנן כבי תרי וחשבינן אידך גבי' חד במקום שנים. דהתם הוא דאלו מדינא בתרי בעינן וכיון דהימנוה רבנן וודאי במקו' תרי קאי וכבי תרי חשבינן ליה אבל הכא אליבא דרב פפא וודאי הרי הוא כשאר איסורין ומדינ' נמי עד א' מהימן וכיון דאיכ' אחרינ' דקא מכחיש לי' בכי הא וודאי חד בהכחשה לא כלום הוא וכן דעת רבינו נר"ו. והכא איירינן בשותקת דאי לא בלאו החשה דאידך נמי לא מהימן:

והא דנקט טעמ' דה"ל חד במקום שנים ולא קאמר ה"ל עד אחד בהכחשה. היינו כדפרישנ'דמשום דאתי לאפוקי דלא תימא דעד אחד בקידושין הימנוהו כתרי. והוי אידך גביה חד במקום שנים נקט ליה האי לישנא דאדרב' האי דקאמר נתקדשה חשיב לן לגבי אידך חד במקום שנים. ומשום אידך דקאמר בסיפא זה אומר נתגרשה וזה אומר וכו' דנקיט האי לישנא ומיהו איכ' נוסחי התם דגרסינן בהו רב פפי. ורב פפי לחוד ורב פפא לחוד. ואפש' דרב פפא כהילכת' ס"ל. ומיהו מסתברא דאליבא דהילכתא נמי אפשר לפרש דהכא וודאי בדלא מכחישי אהדדי ורב פפא האי טעמא דקאמ' לא איצטריך לן היכא דאתי לאסהודי בפנוי' דהא וודאי עד אחד בקידושין לא מהימן לן. ולא איצטריך לן האי טעמ' אלא לזה אומר אשת איש הית' ונתגרשה ונתקדשה וזה אומר אשת איש הית' ונתגרש' ושוב לא נתקדשה דמהו דתימא השתא תרווייהו דקיימא בחזקת איסורא וליכא אלא חד דמוקי לה בחזקת היתר. והיינו מאן דאמר נתגרשה ושוב לא נתקדשה. אבל אידך הא קאמר ונתקדשה. והך נמי מודה דאשת איש הוות וכיון דכן הוה אמינא ליהוי האי דמוקים לה בחזקת היתר כחד לגבי שנים קמ"ל. דאדרב' אמרינן לאידך גיס' דתרוויהו בפנוי' קא מסהדי דהא קא מודו תרווייהו דנתגרשה והאי דקאמר נתקדשה הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים. והאי דאיצטריך רב פפא לדחוקי נפשיה בהאי טעמא. משום דמתניתא סתמ' קתני דאיתיה להאי דינ' לעולם ואפילו אתו לאסהודי כי האי גוונא דאמרן והשתא אתיא שפיר לישנא דקאמר תרווייה בפניה קא מסהדי והא דקאמר אשת איש הוה ליה חד. ואין דבריו של אחד במקום שנים:

סיפא עד אומר נתגרשה ועד אומר לא נתגרשה. כדפריש לעיל:

קמ"ל דעבידי אינשי דמגרשי בצינע'. תמיהא לן ומאי שנא לא ראינוה שנתגרשה. אפילו אמרו ראינוה שלא נתגרשה נמי הכי דינ'. כדאמרינן לעיל שנים אומרי' נתגרש' ושנים אומרי' לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא. ומיהו מתניתא לא קשיא דרבות' קמ"ל דאפילו בהא לא תנשא לכתחילה. אבל האי טעמא דאמרינן עלה דקמ"ל. דעבידי אינשי דמגרשי בצינעה בלאו הכי נמי הכי דינא. ואפשר לומר דה"ק אפי' לא נשאת לאחד מעידיה אלא לאיניש אחרינא דעלמא או אינה אומרת בריא לי. דאי דקאמרו ראינוה שלא נתגרשה בהני תצא אבל השתא לא תצא. ולשטתיה דרב אשי נמי איכא למימר כגון דאמרי עכשיו גרשה ובהא כיון דלא אמרי אידך אלא לא ראינוה לא אמרינן לא אחווי גיטך. אבל אלו הוי קא אמרי ראינוה שלא נתגרשה תצא דאמרי' אחוי גיטך:

אמרה נשביתי וכו' ר' הושעיא מתני לה אריש' וכו' עד מאן דמתני לה אריש' אית ליה דרב המנונא ומאן דמתני לה אסיפא לית ליה דרב המנונא כו'. קשי' לן ולמאן דמתני' לה ארישא כיון דאית ליה דרב המנונא א"כ מאי שנא נשאת ואח"כ באו עדים אפי' באו עדים תחילה נמי תנשא לכתחילה. וכ"ת הא דרב המנונא לא הויא לכתחילה אלא דיעבד אכתי קשי' לן דמתני' משמע דטעמ' דנשאת קודם שבאו עדים הוא דלא תצא אבל באו עדים תחלה תצא. וכיון דאי' לן דרב המנונא אמאי. ויש אומרי' דהא דרב המנונא לא הויא אלא באשה שבאה היא ובעלה ממדינ' הים דמיגו דיכולה למימר לאו בעלי הוא השתא נמי כי אמרה בעלי הוא וגרשני מהימן וכיון דנשאת קודם שבאו עדים לא תצא משום דבדין נשאת דההיא שעתא מהימנא הוות. אף על גב דהשתא באו עדים כיון דאיכא חזקה נמי דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה. כיון דנשאת בהההיא שעתא דהוה מהימנא לא תצא. וליתיה דאם כן טעמיה דרב המנונא משום מיגו ואינהו נקיט ליה טעמיה משום חזקה. ותו הא דרב המנונא מתניתין היא ורב המנונא מתניתין אתא לאשמעינן. וכ"ת רב המנונ' דיוקא דמתניתין אתא לאשמעינן למימרא דאריש' מתני לה. אכתי לא הוה ליה למימר האי לישנא אלא הכי האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת אע"פ שבאו עדים אח"כ דהא ה"ק במתני'. ותו דהא במסכת' נדרים אתינן למשפט' להא דרב המנונא מדתנן הת' ג' נשי' יוצאת ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך ומתני' וודאי ביושבת תחת בעלה איירינן. ופרכינן ליה נמי מדתנן הת' השמים בני לבינך אינה נאמנת. ומאי קושי' ההיא ביושב' תחת בעלה וכי קאמר ורב המנונא באשה שבאה ממדינת הים ומשו' מגו. אלא לאו ש"מ דלא שנא. ותו דאמרינן התם ביבמות בפרק האשה שלום היכי דמי קטטה בינו לבינה. ואמרי' כגון דאמרה לבעלה גרשתני והוינן בה וליהמנ' מדר' המנונ' ואם אית' מאי קושי' דהא אמרת דלא קאמר רב המנונא אלא בבאה ממדינת הים ותו אמרינן התם בגיטין בעל אומ' לגירושין ושליש אומר לגירושין והיא אומר' נתן לי ואבד. ומקשי' עלה וליהמנ' מדרב המנונא שמעינן מכל הני דהא דרב המנונא ביושבת תחת בעלה ורבינו מפר' דהשת' נמי קס"ד דהא דרב המנונא לא איתמר אלא בפניו כדאמרי' כדקאמר טעמא בהדיא אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה. מיהו קסבר ר' אושעיא דכיון דאמר רב המנונא האשה שאמר' לבעלה גרשתני נאמנת בפניו ומשמע לן דאפי' לינשא לכתחל' שלא בפניו נמי כיון דליכא עדים בשעה שנשאת ונשאת בהיתר ואע"פ שבאו עדים אח"כ לא תצא דסמכי' עלה למימר' דמעיקרא דייקא ואינסב' דמירתת' דילמא אתי בעל וכי אתי אינה יכולה להעיז כדקיימא לן אין האשה מעיזה פניה בפני בעלה וסמכינן עלה אהא מיהת דכיון דנשאת לא תצא. אבל באו עדי' תחילה לא דמהימנותא דרב המנונא ליתי' אלא בפני בעל'. והכי אתיא ההיא דגיטין דאתינן למימר מדר' המנונא דהאשה שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר מקודשת לשני ואפי' שלא בפניו להצריכ' גט מן השני. אבל וודאי אינה מותרת לינשא לו בלא גירושי ראשון דהא מתניתין היא ואם יש עדים שהיתה אשת איש והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת ואפי' כי אמרה בהדיא וכ"ש בקבלת קידושין מאחר. וכיון דכן וודאי תפשוט מינה דליכא מאן דאמר דחשי' לן שלא בפניו כאלו הוא בפניו דאלו הוה בפניו כשקבלה הקידושין. בוודאי לכ"ע שהיא נשאת לו. אלא דבההיא דהתם נמי לאו דאמרינן דהא דרב המנונא לא איתמרא אלא בפניו. אלא דסברי' דכיון דאית' לדרב המנונ' בפניו שלא בפניו נמי חיישינן לה להצריכה גט מהאי טעמ' דאמרן דאפי' שלא בפניו מירתתא לכי הוי בפניו דבעל. ומסתברא דהא דרב המנונא אפי' לינשא לכתחילה איתמר כדאמרן. מדמדמינן לה התם למתני' דשלש נשים יוצאות ונוטל' כתובה ומתני' לכתחילה היא ה"נ דכוותה לכתחילה קא אמרינן אי מהימנא. אע"ג דלאו היכריחא הוא דאפשר דהת' להוציא' מרשות בעלה בלחוד הוא דקא מיבעיא לן ודומיא דמתני' דהת' דהני נמי צריכות גט. אבל עיקר ראיה מההיא דגיטין דפרכינן וליהמנ' לדידה מדרב המנונא ומוכח התם בהדיא דאפי' לכתחילה. וכיון דכן משמע לן דמהימנא נמי לענין כתובה. דכיון דנשתריא לאינסובי. כתוב' נמי אית לה כדאמרי' התם מספר כתובה נילמוד שכך כותב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מ"ש לכי. ומיהו דווקא לענין עיקר כתובה ולא לענין תוספת. דלית לן מדרש כתובה אלא לעיקר כתובה כדמוכח לקמן. ולענין הילכתא ופסקא דשמעתא מספקא לן וקיי"ל בה לחומר'. והכא קיימא לן כמאן דמתני לה אסיפא אבל ארישא אפי' אם נשאת תצא:

ובענין אשה שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר אפי' שלא בפניו צריכ' גט. ומיהו מתרצתא וניחותא דשמעתא לאו הכי אתיא דר' אושעי' אית ליה דהא דרב המנונא אפי' שלא בפניו ולא שני ליה בין בפניו לשלא בפניו כלל מדלא אמר לה להדי' כמו התם בגיטין דפרי' דאזל' בהך סברא. ותו דאם כן תנא דמתני' דנחית לאשמעינן האי דינא שלא בפניו. עדיפא מינה הוה לן לאשמעינן בפניו שהיא מותרת לכתחיל' ומדלא תני הכי ש"מ דליכא ריבותא יתירתא ממאי דתני וזה הכרח גמור. אלא מחוורתא דרב המנונא לאו להינש' קאמ' ולא עוד אלא אפי' נשאת תצא בין בפניו. דכיון דאינה מותרת להינשא אף כשעברה ונשאת שלא ברצון חכמים תצא. ומאן דמתני' לה ארישא דסבר דהא דרב המנונא אתיא בין בפניו בין שלא בפניו כדאמרי' דסבר שלא בפניו נמי אינה מעיזה. לא שני ליה כלל בין בפניו לשלא בפניו דכי היכי דבפניו אינה מעיזה שלא בפניו נמי דאפי' אלו קים לה דלא אתי לעולם. והאי דקאמר האי לישנא ומר סבר אפי' שלא בפניו נמי אינהמעיזה ולא אמר ומר סבר כי איתמר דרב המנונא אפי' שלא בפניו. ואי משום הא לא אריא דהכי נמי קאמר אלא דאטעמא דמילתא סמיך דבאידך נמי אמרי' כי איתמר דרב המנונ' בפניו אבל שלא בפניו מעיז' ולא אמר כי איתמר דרב המנונא בפניו אבל לא שלא בפניו. אלא דקאמר טעמא דמילתא. והאי נמי אהדר לי' אטעמ' דמילתא דשלא בפניו נמי אינה מעיזה. וממילא ש"מ דכיון דליתיה לטעמא דהא דרב המנונא בין בפניו בין שלא בפניו. וכדאמרי' דלא שני לן בין בפניו בין שלא בפניו כלל דבתרווייהו מהימנא בחדא גוונא. וכיון דכן היינו טעמא דמתני' דמשמע מינה דאם באו עדים תחיל' תצא דהא אמרן דמודה רב המנונא בהא אפי' בפניו. אבל נשאת קודם שבאו עדים לא תצא דמאי טעמא קאמרינן אליבא דרב המנונא נשאת תצא לפי שנשאת שלא ברצון חכמים. אבל זו שנשאת קודם שבאו עדים בהיתר וברשות אין לנו שום דרך להוציאה מבעלה. והשתא אתיא שפיר הא דאמ' שמואל לא נשאת ממש אלא כיון שהתירוה לינשא. דשמואל אליבא דכולהו איתמר ואפי' לר' אושעיא דמתני לה ארישא וכן מוכח בירושלמי בפירוש. והיינו טעמא דהא מדינא מהימנא כדאמרן וכיון שהותרה בב"ד שוב אין בידינו כח להוציאה מהיתרא. ואידך סבר דהא דרב המנונא לא איתמ' לענין נישואין אלא להוציאה מבעלה ואתיא שפיר ההיא דגיטין דמאן דסבר נמי התם דהא דרב המנונא בין בפניו בין שלא בפניו לא קאמר אלא להצריכה גט. ולפי שיטה זו אפשר גם כן שנאמנות ליטול כתובתה דכיון דמן הדין מותרת להינשא אף ע"פ שאין רצון חכמי' להאמינה כל כך להינשא על פיה'. לכשתנשאי כו' קרינא. ומיהו לא נהירא ולשון זה נאה ומתקבל לומ' שלא סמכו חכמי' בכך לעניין נישואין ועולין דברי הגמ' יפה כפשוטן.

ואם משנישאת כו' אמר אבוה דשמואל כו' תניא אמרה נשבתי כו'. ולא אמרי' תניא כוותי' דשמואל. משום דשמואל קאי אפי' ארישא לחד לישנא. וממתני' ליכא ראיה אלא לשבויה:

הנך שבוייתא כו' עד אמר רב אשי. וההיא דנדרים לאו רא' היא כדפרישנא לעיל. וההיא דגיטין נמי לאו ראי' היא כדכתיבנ' התם בס"ד. אמר רב אשי עידי טומאה אתמר קשיא לן ולמאי דקס"ד מעיקרא דעידי שבויה אתמר א"כ מאי קאמר והא איכא עדים במדינת הים ומהדרי השתא מיהת לא איתנהו דהא איתא לשבויי קמן ואפ"ה אמר ר"י לרב שמן בר אבא זיל איטפל בקרובתך ואנו אין לנו עידי שבויי גדולי' מזה שכולן רואין אותן בידן אף זו הרי היא לפנינו בידן. י"ל דאנן לר"י לא קשיא לן דר"י שפיר קאמר ואליבא דהילכתא אלא לר' חנינא ומעיקרא קס"ד דכי אשרי ליה לרב חנינא מקמי דעל שבוייהו הוא דאשרי ליה הכי. ולבתר דעל שבויינהו אמר ר' חנינ' בנן דמוריין אינו לפי שידעו לעשו' כן והכי אמרו למילתיה התם ולא מכרעא אי לאיסורא או להתירא. והיינו דאקשו ליה מקמי הכי דעל שבוייהו היכי שרי ליה והא איכא עדים במדינת הים כלומ' דאיכא קלא דהוו עדים במדינת הים ואיהו אהדר דכיון דהשתא מיהת ליתנהו לא איכפת לן. והיינו דקשיא לן מאי האי דאהדר להו הכי דהשתא ליתנהו ואפי' איתנהו כיון דשריה מאי הוי והאמ' שמואל כיון שהתירוה לינשא אע"פ שלא נשאת ואמר רב אשי עידי טומאה איתמר. ואתיא השתא כולה שפיר כפשטה. והאי דלא חש לה ר' חנינא לקול אף על גב דבעלמא חיישינן לה משום טעמא דבשבוייה הקלו: