חדושי הרא"ה על כתובות כב.

אמר ר' זירא מילתא כו' עד במיתב תלתא כחדא הוינא וחד ליתוה. נקט ליה לישנ' רוויחא ולאו למימר' דצריך ליה למיכתב הכי דמסתייה בדכתיב במותב תלתא. תדע דהא קיי"ל דאי כתיב בי דינא תו לא צריך. וכל דכן כי כתיב ביה בהדיא במותב תלתא. וכתב הרב בעל העיטור ז"ל דהיכא דבא לקיים כת' הדיינין ולא מצא לקיים אלא שנים מהן מסתברא ליה דתו לא צרי' ולא חיישי' אאידך דילמא זייפא הוא ולא הוו להו אלא תרי. ואע"ג דלא כתיב ביה במותב תלת' ולא בי דינא. וראיתו מההיא דאמרי' לעיל עד ודיין מצטרפין ולא חיישי' לזיוף ורבא נמי לא פרכת אלא משום דיין אחד. הא בשני דיינין מודה דוודאי שני דיינין כעד אחד ודיין אחד. וליתא לפרכ' דהא. ולא חיישי' דילמא מזויף הוא ומיהו צ"ת בדיין אחד טעמא מאי קס"ד דלא חיישי' דילמא מזויף הוא ואיכא למימר דאתיא דומיא דאידך דקיימא לן בשני' חתומין על השטר ולא מצאו לקיים אלא כתב אחד מהן שהו' קם לשביע' אע"ג דאלו הוה בלחוד לא כלום הוא דעד אחד בכתב לא כלום הוא ה"נ לא חיישי' וטעמא וודאי משום דקיום שטרו' דרבנן וליכא למידחי דכי מודה רבא בשני דיינין ודווקא דכתיב ביה במותב תלתא כחדא דהא רבא אפי' בדיין אחד בהדי עד אחד הוה מודה. אי לאו משום משום טעמא דלא מסהדי אחדא מילתא. וגבי דיין אחד לא מהני לן במותב תלתא אלא בתרי דהוו להו תרי מגו תלתא. ודומיא דהכי מוד' וודאי בתרי והיינו אע"ג דלא כתיב ביה במותב תלתא וזהו הנכון וממנה את' דן אפי' לעד ודיין כגון שבא לפנינו עד אח' והעי' על כתב ידן של עדי'. וכת' ידו של דיין יוצא ממקו' אחר השתא וודאי מהני דהשתא אמאי דמסהיד האי מסהיד האי. ואית לן תרי סהדי אחתמות ידי העדים. מסתברא לענין קיום שטרות דצריך לכתוב העדים המעידין על כתב ידן כדי שיהא אפשר להכחישן. ותו דהא קיימא לן הדיינין חותמין בשטר אע"פ שלא קראוהו. וכיון שכן שמא עידי קיום אלו קרובים היו אבל בדיעבד כשר בי דינא בתר בי דינא לא דייק:

אמר רב נחמן בר יצחק וכו' עד דכתיב ביה בי דינא דרבנא אשי. אי אפש' לפרש דה"ק דבי דינא דרבנא אשי לא הוי ב"ד חצוף דא"כ מאי האי דמהדרי' דדילמא בי דינא דרבנא אשי כדשמואל ס"ל הא אפי' לשמואל ב"ד חצוף מיה' הוי אלא ה"ק דכת' בי דינ' דרבנ' אשי וכיון דקיימא לן דליתא לדשמואל בי דינא דרבנא אשי לא ס"ל מידי דלא כהלכתא ואפ"ה ק"ל דילמא בי דינא דרבנא אשי כשמואל ס"ל ואמרינן דכתיב ביה אמ' לנא רבנא וכו' כלומר להזקיקנו על קיום שטר זה ואמינא ליה לרבנא אשי דניתו לאזדקוקי עלה או דאשתמודעינא ליה לחתמות ידיהון דכיון דאמעולתי' אזדקקו עלה וודאי אפימי' אקיים וכסבריה. ורב אשי וודאי לית ליה דשמואל ומיניה דלית הילכתא כשמואל. וכן כתבתי במסכת' סנהדרין בראיו' ברורו' בס"ד ותו לא מידי:

מתני' האשה שאמרה אשת איש וכו' אמ' רב אסי מנין להפה כו' עד והוא שרי לה פי' וקרא הוא דלא צריך אבל מתני' וודאי צריכה לאשמעינן. אלא כי איצטריך קרא לכדרב הונא אמר רב מנין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התור' שנא' את בתי נתתי לאיש הזה לאיש אסרה. ודין הוא שהרי בידו לקדשה. וקמ"ל דאע"ג דתלי בדעת אחרים נאמן. הזה למה לי ההוא מיבעי לי' לכדר' הונ' הזה ולא ליבם דמוצי' שם רע על נישואי אחיו פטו' תמה ולימא ליה דכיאיצטריך קרא באומ' אחר זמן לפלוני קדשתיה דלא קאמר לאלתר דכיון דכן לא הוי ליה הפה שאסר הוא הפה שהתיר וקמ"ל דאפ"ה מהימן. ואיכא למימר דהא פשיטא ליה. דכיון דנאמן לאוסרה נאמן להתיר' ולהכי עדיפא ליה לאוקמי קרא לכדר' הונא:

תניא אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני אינה נאמנות. כלומ' אע"פ שסותרת דבריה שאמרה שלא היתה אשת איש מעולם דליכא טעמא דהפה שאסר הוא הפה שהתיר' ואם נתנ' אמתל' לדבריה נאמנת. כלומר בדברים הניכרים אצלינו אמת אע"פ שאין ידועין לנו. ואיפשר באומרת מקודשת אני לפלו' לא סמכינן באמתלא שכבר הודת לו ושוב לא כל הימנה לחוב לו. והא דבעי מיניה שמואל מרב אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהור' אני מהו מספק' ליה בהא משום דאפשר בתקנתא:

אי נמי משום דכל לגבי בעל הוה לה למימרא מילת' כדאית' וא"ל אף בזו כו':