חדושי הרא"ה על כתובות כא.

זה אומר זה כתב ידי וכו' כשתמצ' לומר לדברי ר' על כתב ידן וכו'. אבל אמגלתא לא דלמא משכח לה איניש דלא מעלי וכתיב עליה מאי דבעי. ואע"ג דאפשר ארישא דמגלתא. דהא תו ליכא למיחש עלה. אנן אחספא מחתמינן ליה דלמא אתי למחתם בסוף מגלתא.

והא דאמרינן דתנן הוציא עליו כתב ידו שהו' חייב לו גובה מנכסים בני חורין אפי' למ"ד דיכול לומר פרעתי. הכא חיישינן דלמא טעין כי קושטא דלא היו דברים מעולם. תו לא יכיל למימר פרעתי דה"ל הוחזק כפרן. אי נמי חיישינן דילמא כתב בה נאמנות או דכתב בה זמן דלא יכול למימר פרעתי. שאין אדם נאמן לומר פרעתיך בתוך זמני. ומיהו קושטא דלא למימ' פרעתי כדכתיב התם בס"ד:

אמר רב יהודה א' שמואל עד ודיין מצטרפין פי' כשבאו שני עדים דעלמא והעידו על כתב עד אחר וכתב דיין אחד או על כתב הדיין ובא העד עצמו והעיד על כת' ידו. אבל הדיין לבדו אינו נאמן להעיד על כתב ידו דבהא אפי' רבנן מודה לה:

אמר רמי בר חמא כמה מעליא הא שמעת' ואמר רבא מאי מעליותא אמאי דקא סהיד סהדא לא קא סהיד דיינא ואמאי דקא מסהיד דיינא לא קא מסהיד סהדא. פירש"י ז"ל שהעד מעיד על מנה שבשטר והדיין מעיד על כתב ידו. פי' לפירושו שהעד מעיד על מנה שבשטר ולפיכך דיינו בעדותו יחידי. והדיין מעיד על כתב ידו כלומר ועיקר עדותו קיום חתימת עדי'. הילכך כתב ידו דאידך לית לן אלא עד אחד ואנן בעינן קיום שטרות בשני עדים. ואפי' לרבנן בעדים דעלמא. הילכך ש"מ דבשני דיינין סגי לן. וכל שכן עד אחד מעיד על כתיבתו ושנים אחרים מעידין על כתב ידו של חבירו וזה פשוט וא"צ לפנים ומכל מקום שמעינן מינה שקיום ב"ד צרי' קיום:

ואע"ג דתנן התם בשביעית אמרו לו אין מעשה ב"ד צרי' קיום התם אדר' יהודה קאי ולאפוקי מיניה דאמר דפרוזבל צריך לחתום עדים ודיינין. אמרו לו שאינו צריך אלא או דיינין או עדים ואינו ענין לשאר קיום דעלמא. וי"מ קיום קיום ממש. ובפרוזבל בלבד נאמרו דברים משום טעמא דלא שביק התירא ואכיל איסורא. ולשון אמרו לו אינו נוח לפי שטה זו ואיכ' נוסחי דלא גרסי ליה. ובירושלמי אמרי' בפרק דיני ממונות בתרא. אשר הדיינין מהו שיהא צריך קיום ב"ד. רב הושעיא אמר בשם שמואל יתקיים או בכתב ידי העדים או בכתב הדיינין וחרנה אמר אפי' בכתב עד אח' בדיין אחד. והיינו כפלוגתא דהכא דר' הושעיא כרבא ואידך כרב יהודא וקי"ל כרבא: