חדושי הרא"ה על כתובות יט:

אמר רב נחמן אמנה היו דברינו אין נאמנין. טעמא דאמנה משום דעולה הוא ואעולה לא חתימי כדאמרינן לעיל. ומודעא דאין נאמנין לאו משום עולה דהא וודאי לאו עולה הוא. אלא משום דקא עקר לי' לשטרא לגמרי וכיון דעקרי לשטראאלא למאי כתבי ליה. והא דרב נחמן וודאי אפי' אין כתב ידן יוצא ממקום אחר דהוה ליה כאנוסין היינו מחמת ממון שאין נאמנין אפי' בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר כדאית' לעיל. ומיהו כי אמרי' דאין נאמנין מ"מ בשאומר שידעו בדבר שחתמו. אבל אמרו שלא היו יודעין בשעה שחתמו אלא שאחר כך הודו בפניהם שאמנה היו דבריהם או מודעא נאמנין:

מר בר רב אשי אמר אמנה היו דברינו אין נאמנין מודעא היו דברינו נאמנין מ"ט האי ניתן ליכתב והאי לא ניתן ליכתב. פי' אמנה לא ניתן ליכתב דעולה הוא. ומודעא ניתן ליכתב להציל האנוס מיד אונסו. אי נמי לאהדורי זוזי אפומ' דהני. ואע"ג דעקרי לסהדותייהו מהימנ' דליכ' למימר א"כ אמאי כתבי ליה. דהא ניתן ליכתב כדאמרן. וסבר' דרבותא בתראי ז"ל דהא דמר בר רב אשי אתיא בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר. וההי' מחוורתא דמלתא א"ה באמנה לא מהימני. אבל במודעא מהימני אבל בשכתב ידן יוצא ממקום אחר תו לא מהימני כלל. דלא עדיפא מודעא מאנוסין היינו מחמת נפשות דלא מהימני. והא דבעא מיניה רבא מרב נחמן תנאי היו דברינו מהו. הכי נמי אתיא בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר. והאי דקאמרי סתמא משום דההי' דרב נחמן בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר נמי היא. דבכתב ידן יוצא לא צריכ' לכולהו אידך דווקא בשאין כתב ידן יוצא. ומספק' לי' לרבנן בתנאי היה דברינו אי דיניה כמודעא דקא עקר ליה לשטרא. דהאי נמי קא עקר ליה לשטרא וכיון דכן מ"ט כתבי לי' לשטר'. או דילמא תנאי מילתא אחריתי הוא שהרי ניתן ליכתב שהרי הוא קיים לכשיתקיים התנאי. ואמר ליה רב נחמן דתנאי מילת' אחריתי הוא. והא נמי דעד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי כולה בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר. והיינו דאמר רב פפא תרווייהו בשטרא מעליא קא מסהדי. האי דקא' תנאי הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים כלו' כיון ששניהם מודי' בשטר נמצא שנתקיים שטר זה על פי שני' עדים. וכיון דכן האי דקאמר תנאי חשבי' ליה כעד דעלמא והוה ליה עד אחד ועד אחד לא כלום. והשתא אתי' שפיר לישנא דתרוייהו בשטרא מעליא קא מסהדי דהשת' אפומא דהני מיקיים שטרא:

ומתקיף לה רב הונא בריה דר"י אי הכי אפי' תרווייהו נמי. כלומר כיון דחשבת לה להאי סהדותייהו דתנאי אסהדותא אחרינא. וכאלו הוי סהדי אחריני דעלמא דהיינו טעמא דחשבת ליה להאי חד לגבי תרי. א"כ אפי' תרוויהו אמרי תנאי היו דברינו נמי נימא הכי כיון דהודו בהאי שטרא. לאלתר אקיים ליה אפומא דתרי סהדי. אמרית נאי ה"ל סהדותא אחריתי והוה להו כסהדי דעלמא ואפי' סהדי דעלמא כיון דאיקיים שטר' לא מהימני אלא דהוי להו תרי לגבי תרי ולא יהו נאמנין וכל שכן אינהו גופהו דבתר דאיקיים שטרא לא מהימן כלל דכיון דהגיד שוב אינו חוזר ומגיד:

אלא אמרי' הני למעקר סהדותייהו קא אתו האי כו'. כלומר אלא תרי מ"ט דלא חשבינן להו כתרי דעלמא דאמרי' הני למעקר סהדותייהו קא אתו. כלומר דכיון דאינהו דמיקיים שטרא אפומי' אמרי' תנאי ההוא לא חשיב לן קיום דסהדותייהו הדר קא עקרי ומהימני דהוה ליה הפה שאסר הוא הפה שהתיר. האי נמי למעקר סהדותויה אתי וקיומיה דהאי לאו קיום דהא הדר קא עקר לי' לסהדותי' וליכא אלא עד אח' והלכת' כוותיה:

מיהו כי פליגי רב פפא ורב הונא ברי' דר"י הני מילי בדלא מכחשי אהדדי. אבל היכא דמכחשי אהדדי ה"ל עד אחד בהכחשי' ולא מהימן. ועד אומר תנאי ונתקיים התנאי ועד אומר אינו תנאי השתא וודאי תרווייהו בשטרא מעליא מסהדי וזה פשוט:

תנו רבנן שנים החתומין על השטר ומתו ובאו שנים ואמרו ידענו שכתב ידן הוא זה אבל אנוסין היו פסולין היו קטנים היו. ליכא לפרושי פסולי עדות גזלנין. דא"כ אפי' בשכתב ידן יוצא נמי נאמנין שהרי נאמנין שנים להעיד על מאה בני אדם שהם גזלנין או חייבין מיתה. אלא מאי פסולי עדות קרובי' היו ונתרחקו. וליכא להימנינהו אפי' בשכתב ידן יוצא ממקום אחר מגו דאי בעו פסלי' לה בגזלנותא. דעדי' לא מהימני במגו כל היכא דלא מהימני מתורת עדותם דלא מהימנינהו רחנ' בהכי. ויש אומרים דאפי' גזלנין נמי דכיון שמתו אין עדותן על העדים אלא על גוף השטר. ובשכתב ידן יוצא אין נאמנין אבל בשאין כתב ידן יוצא ממקו' אחר נאמנין. והוא הדין נמי שאין נאמנין לומר כתב ידן הוא זה אבל מודעא או אמנ' היו דבריהם:

ברם צריך את למילף. העדי' שאמר כתב ידנו הוא זה. ובאו אחרי' ואמרו אינו כתב ידן מהו. ונראה לומר דאליבא דרבנן דסברי דעל מנה שבשטר הם מעידין הוי להו תרי ותרי. ואליבא דר' נמי דסבר דעל כת' ידן הם מעידין כיון דלא סגיא ליה בשאין מעידין זה על זה הוי להו נמי תרי לגבי תרי אבל הם אומרים אינו כתב ידן ואחרים אומרים כתב ידן הוא. בשאין עידי השטר מעידין זה על זה. נראה שהאחרונים נאמנין ועידי השטר לא מעלין ולא מורידין דהוי להו חד לגבי תרי. והכי אמרינן בירוש' הן אומר כתב ידנו אינו זה ואחרים אומרין כתב ידן הוא תני ר' חייא לא מעלין ולא מורידין אמר' רישא דמתני' אמרה כן אם יש עדים שהוא כתב ידן או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין: