חדושי הרא"ה על כתובות יח:

אמר רמי בר חמא ל"ש אלא שאמרו אנוסין היינו מחמת ממון אבל אמרו אנוסין היינו מחמת נפשות הרי אלו נאמנין. פי' ואע"פ שכתב ידן יוצא ממקום אחר אבל אנוסין היינו מחמת ממון אין נאמנין כיון שכתב ידן יוצא ממקום אחר משום דמשוי נפשייהו רשיעי. אבל ברישא דמתני' בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר הרי אלו נאמנין אפי' באנוסין היינו מחמת ממון דקס"ד השתא דכיון שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר הוה לי' הפה שאסר הוא הפה שהתיר ומהימנ' אכל מאי דקאמרי. וכ"ת השתא דקס"ד דאפי' בשכתב ידן יוצא ממקום אחר כל היכא דלא משוי נפשייהו רשיעי מהימני ומאי אנוסין דמתניתין מחמת ממון אבל מחמת נפשות מהימני. א"כ כי קאמרי' קטנים היינו אמאי אין נאמנין דהא לא משוי נפשייהו רשיעי והוה לי' כאנוסין היינו מחמת נפשות. יש לומר דכי קא אמרינן דלא מהימני משו' דמשוי נפשייהו רשיעי. הוא הדין כל היכא דקא מודו דשלא כדין עשו השטר. והיינו טעמא דקטנים. לאפוקי אנוסין היינו מחמת נפשות דליכא למימר שעשו השטר שלא כדין שכך יפה להם וכך חובתם. ולפום האי לישנא דרמי בר חמא אי' לן לפרושי פסולי עדות היינו דמתני' גזלנין או משחקי בקוביא דמשוי נפשייהו רשיעי אי נמי קרובים היינו ונתרחקנו דהוה לי' כקטנים שעשו השטר שלא כדין אמר לי' רבא וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד:

וכ"ת ה"מ על פה אבל בכתב לא והאמר ר' שמעון בן לקיש עדי' החותמין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד. כלו' דכי היכי דבעל פה אחר שנחקרה עדותן בב"ד אינן יכולין לחזור בהן. אבל קודם לכן יכולין לחזור בהן ה"נ כיון דחתימי בשטרא הוי להו כמי שנחקרה עדותן בב"ד. והכי איתא בירוש' העדים מה שהעידו בין לטמא בין לטהר בין לרחק בין לקרב בין לזכות בין לחייב בין לאסור בין להתיר אם עד שלא נחקרה עדותן בב"ד אמרו מבדין אנו. הרי אלו נאמנין ואם משנחקרה עדותן בב"ד אמרו מבדין אנו אין נאמנין. ר"ל אמר עדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד. ומיהו דהא דקתני במתני' נחקרה עדותן לאו דוקא אלא במידי דבעי חקירות נמי בשאר מילי ובשעשו חקירות אבל בעלמא כיון שהעידו שוב אין יכולין לחזור בהן וכן דעת רבינו נ"ר והלכ' קבועה היא והרב אלפסי ז"ל כתב' ביבמות בפ"ד אחין:

אלא אי איתמר אריש' איתמר הרי אלו נאמנין. אמר רמי בר חמא לא שנו אלא שאמרו אנוסין היינו מחמת נפשות. אבל אנוסין היינו מחמת ממון אין נאמנין. ואע"פ שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר והוה לי' הפה שאסר הוא הפה שהתיר אין אדם נאמן לעולם לשום את עצמו רשע. והשתא לפום האי לישנא בתרא ליכא פרושי פסולי עדות דמתני' גזלנין. אם כן אפי' בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין כדאמרן אלא קרובים היינו ונתרחקנו. אי נמי משחקי קוביא כדפי' רש"י ז"ל. דכיון דפסולה דרבנן הוא וטעמ' דפסולייהו ליתא אלא לפי שאין עסוקין בישובו של עולם הרי הוא כקטני' היינו שאין נאמנין:

והרב ר' יוסף הלוי אבן מאגש ז"ל תירץ דאפי' תימא מאי פסולין היינו גזלנין. כיון דקא מודי בגופי' דסהדות' ואין אומרין שחתמו שקר בעדות זו. ואפילו בהך פסולה נמי דקאמרי. לא אמרינן אלא היינו והשת' לא הוי דעשה תשוב' מהימנא. וליתי' דאנוסין היינו מחמת ממון אנוסין היינו קאמרי והשתא לא. דעשו תשובה וא"ה לא מהימני. ומה לי אי פסולייהו דקא מודו אהאי סהדותייהו או מילתא אחריתי. וק"ל כיון דפלגי' דיבורא דאמרינן כתב ידן הוא זה אבל לא היו אנוסין. אימא הכי כתב ידן הוא זה ואנוסין היו דפלגי' דיבור' ולא מהימן לן בהא דמחמת ממון אלא אימא מחמת נפשות. דהא אלו אתו ואמרי כתב ידינו הוא זה אבל אנוסין היינו לא מפרשי אי מחמת ממון אי מחמת נפשות. הא וודאי סתמא מספיק' לא גבי' בהו. השתא נמי לא ניהמנינהו במאי דקאמרי מחמת ממון ותהוי כמאן דקאמרי אנוסין היינו סתמא. ומסתברא לתרוצי דלא אמרינן פלגי' דיבורא אלא בשתי עדיות. אבל בחד עדות לא. והכי אתיאן כולהו הא דסנהדרין דאמרינן פלוני רבעו לאנסו. הוא ואחר מצטרפין עליו להרגו. לרצונו רשע הא והתורה אמרה אל תשת רשע עד. רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע פי' ואפי' אמר לרצונו לא מהימני ליה בהא. כלו' דהוה לרצונו הוא ואחר מצטרפין עליו להרגו דהוי לי' שתי עדיות חלוקין שאין צריכין זה לזה על שני ענינים חלוקים שיוצא מהן הני מעשים והן שני דינין אפשר לזה בלא זה. חד דפלו' רבע דהיינו חד עדות ואידך דמסהיד אנפשי' דנרבע לרצונו ואנן מהימנינן לי' בקמא ולא באידך. כשם שאלו לא היה מעיד אלא על עצמו והיה בא לב"ד להעיד על עצמו שנרבע לרצונו. שאינו נאמן על עצמו. ונאמן על אותו אחר שאלו לא היה מעיד עכשיו על עצמו כלל בעדות זו אלא שהי' אומר שפלוני רבע ואינן צריכין להעיד מי ומי. וכן אותה שאמרו ביבמות הרגתי והרגנוהו תנשא אשתו שאף זו שתי עדיות הן אחד שמעיד שמת אותו איש. והאחד שמעיד על עצמו שהרג והן חלוקין שאין צריכין כלל זה לזה. שהרי אפשר שמתאותו איש בלא שהרגוהו ואפשר שנהרג בלא שהרגו איש זה וכיון שהן מעידין שמת אי זה ומעידין שהרגו את הנפש על מה שמעידין על עצמן אין נאמנין ואעפ"כ נאמנין במה שמעידין על אותו איש. והכי נמי אתיא מתני' דהכא דאמרי כתב ידינו הוא זה אבל אנוסין היינו שהן שתי עדיות שהן מעידין שזה כתב ידן וזהו עדות אחד ואח"כ מעידין עדות זו שאנוסין היו מחמת ממון בעדות זה והרי אין מעידין על עצמן שהעידו עדות שקר בשביל ממון בלא עדות כתב ידן והרי אלו שתי עדיות חלוקות שמעידין שזה כתב ידן ושהעידו עדות שקר בשביל ממון ואפשר לזה בלא זה. לפיכך מאמינין אותן בראשונה שזה כתב ידן ולא בזו שהם אומרין שעדו' שקר העידו בשביל ממון. כי היכי דאלו אתו בעלמא וקא מסהדי אנפשייהו הכי דלא מהימני. ותו ליכא למימר דכי הימנינה דאנוסין היו ולא מחמת ממון אלא מחמת נפשות. דהא חד עדות הוא דעיקר עדות אנוסין היינו וכיון דאנוסין הוי לא סגי דלא הוה או מחמת ממון או מחמת נפשות. אידך או מחמ' נפשת פרושי הוא דמפרש ופי' בעלמא הוא. וכגון הא וודאי הויא חד עדות ובחד עדות לא פלגי' דיבורא ודבר ראוי הוא ומוכרע מן הסברא. ואל תשיבנו מאותה שאמרו בב"ב בפרק יש נוחלין בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן. ואיבעיא לן אמר למפרע מהו הימוניה להבא. ופליגי בה רב מרי ורב זביד חד אמר פלגי' דיבורא וחד אמר לא פלגי' דיבורא וקשי' לן ומאי שנא מדרבא דאמר רבא פלו' בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להרגו אבל לא להרגה. ומתרצינן בתרי גופי פלגי' בחד גופא לא פלגינן דבו' עלמא אי לאו טעמא דחד גופי פלגינן. ואע"ג דהוי כחד עדו' ואפי' בהא איכא מאן דאמר דפלגינן דיבורא. ואף על גב דחד גופי לא חיישינן עלה ואף ע"ג דהוי חדעדו' וי"ל דההי'. דהת' מי מהיינו טעמ' דמאן דאמ' לא פלגינן עדו' וי"ל דההי' דהת' נמי היינו טעמ' דמאן דאמ' לא פלגינן ולא סוף דבר בין שני גופין לגוף אחד אלא ה"נ קאמר. התם שני גופין שהן שני עדיות שמעי' על אשתו ועל אותו פלוני אח' הכא חד גופי שהוא חד עדות. ולא נקט חד גופי אלא איידי דאידך תרי גופי. וה"ה לחד גופי' בשנת עדות. ונקט ליה האי לישנ' לארווחי טעמי' למימר' דלא דמיאן כלל. ואידך דאמ' התם פלגי' דיבורא משום דהימנותיה דבעל משום טעמא דמתוך שבידו לגרשה. וקס"ד דכיון דהימנותה משו' טעמ' חד דינא הוא דלמאי דקא סגי טעמ' מהימן לאידך לא מהימן ובה' פלגי דיבורא אפי' בחד עדות כיון דמשו' טעמ' אתי' עלה. ואידך סבר ל"ש הכי ולא שנא הכי כיון דחד עדות הי' לא פלגי' דיבורא ולא מהימן וזהו הנכון:

תנו רבנן אין נאמנין לפסלו דברי ר"מ וחכמי' אומרים נאמנין בשלמ' רבנן כטעמייהו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. אלא לר"מ מאי טעמא בשלמא פסולין מלוה גופ' מידק דיק וחתים. כלו' דאין דייני' להו לפום מילתייהו דקא אמרי וכי קאמרי פסולין היינו הא קא מודו בשטרא דקושטא הוא אלא דפסולין הוי. ולפום מילתייהו דיינין להו דלפום טעמייה כיון דקא מודו דקושטא הוה תו ליכא להימנינהו דפסולין היו דכיון. דקושטא הוה וודאי מלוה מידק דייק ומחתים ולא אחתי' אלא כשרים. קטנים נמי כדריש לקיש דאמ' חזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה גדול פיר' וה"ה דאמרינן אליבא דר"מ שאין העדי' חותמין על השט' אא"כ נעשו גדולי' ורבנן נמי אפש' דמודו לר"ל וא"ה פליגי בהא דליכא למימר חזקה אלא בהעדי' כשרים דבהא איכא למימר חזקה דכיון דסהדי כשרים לעולם לא חתמו על שטר קטן מה שאין ראוי לומר כן גבי עדים כשהן קטנים דלאו בני דעת. אי נמי אפש' דהכי נמי סברי רבנן דאפי' גבי עדים אמרי' לה שאין חותמין על השטר אא"כ נעשו גדולים. ומיהו לא אמרי' לה במקום מגו דכיון דאיכ' מגו דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין. וקיימא לן כר"ש בן לקיש אליבא דרבנן. והרב אלפסי כתב' בפ' זה בורר והכי אמרי' בבבא בתרא יפה ערערו בני משפחה לומר קטן היה בשעת מיתה דכל היכא דאיכ' מיגו שאין יכולין לקיים חתימת העדים נאמנין לערער בין בעל דין בין העדים עצמן לומר קטני' היינו או קטן היה הלוה והמלו' וכן הלכה.