חדושי הרא"ה על כתובות יח.

וליתני מודה ר' יהושע באומר לחבירו מנה לויתי ממך ופרעתיו לך נאמן. משום דקא בעו למיתנא סופא ואם יש עדים שלוה הימנו והוא אומר פרעתי אינו נאמן דקי"ל המלוה את חבירו בעדי' א"ל לפרעו בעדים:

כתב הרב הנשיא הלוי ר"מ ז"ל מכאן יש להוכיח שאף הגוזל חבירו בעדים א"צ להחזיר לו בעדים. מדלא קא בעינן וליתני בגזילה ומודה ר"י באומר לחבירו מנה גזלתי ממך ופרעתיו לך שהוא נאמן ואם יש עדים שגזלו הימנו והוא אומ' החזרתיו לך אינו נאמן אלא וודאי דה"ה להאי. ותמה וליתני מודה ר"י באומר לחבירו שדה זו שלך הית' וירדתי בה שלא בתורת מכר וחזרתי ולקחתיה ממך ואכלתיה שני חזק' שהוא נאמן. ואם יש עדים שהיתה שלו וירד בתחלה שלא בתורת מכר אינו נאמן. ותו ק"ל וליתני מודה ר' יהושע באומר לחבירו מנה נתחייבתי לך והוחזקתי בו כפרן ופרעתיו לך שהוא נאמן. ואם יש עדים שהוחזק בו כפרן אינו נאמן. אי נמי ליתני מודה ר"י באומר לחבירו מנה לויתי ממך והיה זמני לפרעך לזמן פלוני וכבר פרעתיו לך שהוא נאמן. ואם יש עדים שהיה חייב לו והוא אמר פרעתיך תוך זמני אינו נאמן לטעון שפרע קודם זמנו. דקי"ל דלא עביד איניש דפרע תוך זמניה אי נמי ליתני מודה ר' יהושע באומר לחבירו מנה הלויתני ומחלת אותו אצלי על מנת שאעשה כך וכך וקיימתי תנאי וחובי מחול שהוא נאמן. ואם יש עדים שהלוהו על אותו תנאי והא אומ' קיימתי תנאי אינו נאמן לומ' שקיים תנאי בלא שבועה. ולא מהימן במיגו דיכול לומר פרעת' דהך טענה עדיפא שא"צ להעיז פניו. וקי"ל דכל כי האי מיגו לא מהימן בלא שבועה כמו שכתבתי בבבא קמא ובבבא מציעא ואפשר לומר בקמייתא בהא פשיטא ליה. א"נ בהוחזק כפרן לא קא מיירי ואידך נמי דאי לא קתני. וה"ה לתוך זמן. מיהו מסתברא דשמעינן הינה דקאמרי מקצת רבוותא ז"ל דבקנין אינו יכול לומר פרעתי לית'. דא"כ ליתני בקנין מודה ר"י באומר לחבירו מנה נתחייבתי לך בקנין ופרעתיו לך נאמן. ואם יש עדי' שנתחיי' לו בקנין והוא אומ' פרעתיך אינו נאמן אלא וודאי ליתא. וליתני מודה ר"י באומר לחבירו מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס נאמן פי' ולפום הא הוה תני סיפא ואם יש עדים שהלוהו אביו אינו נאמן השתא וודאי קס"ד דמקשה דרישא אפילו בטוען נמי אידך ואפ"ה מהימן. ותני סיפא ואם יש עדים אינו נאמן אלמא דווקא בשיש עדים. וכיון דכן קשיא היכי מיתני ליה סיפ'. דכיון דקס"ד השת' דבלא עדי' לא הוי מוד' מקצ' ואפי' בטוענו. כי איכא עדים נמי דעידי דהלואה לא מהני לן מידי דלאו ראי' נינהו לחיובי כלל כיון דקי"ל דיכול לפרעו שלא בעדים. ותירצו בתוספ' דהיינו נמי דאמרינן אליבא דמאן אי אליבא דרבנן הא אמרי משיב אבידה הוי. כלומר ולא מיתניא ליה סיפא דבסיפא אפ' יש עדים שהלוהו אביו נאמן דחשבינן כמשיב אבידה וליתיה. דכיון דהא אמרינן ליה לעיל. הוה ליה למימר השתא ודקארי לי' מאי קארי לי'. ותו דהוה ליה למיתני הכי בהדיא דלא מיתני ליה סיפא. וכ"ת משום אידך דקא מקשה אי רבי אליעזר בן יעקב הא אמר שבועה בעי. וקשיא אפילו רישא. אם כן לימא הכי בהדיא אליבא דמאן אי אליבא דרבנן קשיא סיפא. אי אליבא דרבי אליעזר בן יעקב הא אמר כו' קשיא רישא וסיפא ואפשר דמיתניא ליה סיפא כגון ואם יש עדים על הודאת פיו כגון שיש עידי חיוב במה שהוא מודה שראו שהודה לו כן בשעת מיתה או שהודה לזה שהיה חייב כך לאביו דתו לא מיקרי משיב אבידה ובוודאי דקא מישתבע ואתיא כולה באבוה:

ר' אליעזר בן יעקב לית ליה משיב אבדה פטור. פרש"י ז"ל והא אנן תנן המוצא מציאה הרי זה לא ישבע מפני תיקון העולם. ואינו נכון דהא עלה דמתני' התם בגיטין אמר ר' יצחק שני כיסין קשורין מצאת לי והלה אומר לא מצאתי אלא אחד חייב. ומקשינן עליה ממתני' ור' יצחק לית ליה המוציא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם. ומהדרינן הוא דאמר כר' אליעזר בן יעקב. ומקשינן תו ור' אליעזר בן יעקב לית ליה משיב אבידה פטור. ואם איתה מאי קושיא דהיינו דאמרן דר' יצחק דלית ליה המוציא מציאה לא ישבע משום דאמר כר' אליעזר. אלמא דר' אליעזר לית ליה מתני' דהמוציא מציאה. אבל הפירוש הנכון דלאו משום מתני' אתי' על' אלא משום היא גופ' דהא מפשט פשיטא לי' דקיימא לן דמשיב אבדה פטור דהפה שאסר הוא הפה שהתיר הוא והא דאורייתא הוא ולקמן נמי אמרינן דאפי' קרא לא צריך דסברא הוא הוא אסרה והוא שרי לה. והיינו דאמרינן התם ור' יצחק לית לי' המוציא מציאה לא ישבע מפני תיקון עולם. ומהדרינן הוא דאמר כרבי אליעזר דלית ליה מתני'. והדר מקשי' ורבי אליעזר בן יעקב לית ליה משיב אבידה פטור. ולר"א ב"י הוא דקשיא לן אבל לר' יצחק לא. דהא ר'יצחק איירי' בטוענו כדפרי' התם אבל הא דר"א דקס"ד דמיירי בשאינו טוענו קשיא אם כן לית ליה משיב אבידה פטור:

מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע פי' דהא חזינן בכמה מתני' ומתנית' וקיימ' לן וודאי דכופר בכל פטור. ומודה מקצת הטענה חייב. וכיון דכי כופר בכל פטור כשמודה מקצת אמאי חייב. חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו. פי' כולה חדא מילתא היא והכי קאמר חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו דהאי בכולי' בעי דלכפרי' אלא שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו וכי תימא כיון שאין אדם מעיז פניו יהא נאמן עליו. האי בכלי בעי דלודי ליה ואשתמוטי הוא דמשתמיט ליה. סבר עד דהוי לי זוזי ופרענ' ליה ואמר רחמנא רמי שבועה עליה כי היכי דלודי לי' בכול' שאלו היה יוצא מב"ד זכאי היה מחזיק בטענתו. וכבר פירשתיה במ' גיטין ובבא קמא בס"ד. דר"א סבר לא שנא בו ולא שנא בבנו אינו מעיז. כלומר אע"פ שאין בו ברי שמכחיש לי אפי' הכי אינו מעיז. ורבנן סברי בו הוא דאינו מעיז דאיהו גופיה קים לי בעובדא ואין אדם מעיז פניו להכחיש את חבירו במה שהל' יודע בין במלו' בין בפקדון אבל בבנו מעיז דלא קים לי' ומדלא העיז משיב אבידה הוא ואיכא דמפרש דהא דמפרשי' פלוגתייהו בדרבה אתיא בטוענו קטן והיינו דקרי ליה ר"א בן יעקב מטענת עצמו ומיהו רבנן אפי' בגדול פליגי והכי דאיק לישנייהו וטעמ' נמי איתיה לגדול כדפרישנא ותו לא מידי: