חדושי הרא"ה על כתובות טו:

מתיבי ר' ירמיה וליוחסין לא בעינן תרי רוב' והתנן בטהרות מצא בה תינוק מושלך אם רוב א"י א"י אם רוב ישראל ישראל. מחצה על מחצה ישראל. ואמר רב חלבו לא שנו אלא להחיותו. אבל ליחסו לא אפי' ברוב ישראל. אשתמטי' הא דאמר רב יהודא בקרונה של ציפורי היה מעשה דהוי תרי רוב'. ולרב חנן בר רבא דאמר הוראת שעה היתה. קס"ד דשמיע ליה לרב חנן הא דרב יהודה וקאמ' הוראת שעה היתה כי בעו כל האי. אבל לדורות לא בעינן אלא חד רובא. קשיא הך דמצא בה תינוק מושלך דאמ' רב אבל ליחסו לא דבעי' תרי רוב':

דמתני' הא לא מתני הא פי' ר"ח ז"ל דמתני הא דהורא' שע' לא מתני דל"ש אלא להחיותו. אבל כולהו אית להו דרב יהודה דקאמ' בקרונה של צפורי היה. ואינו נראה דכיון דכן דאית ליה דהכי הילכתא דבח' רוב' סגיא. מ"ט אית ליה בקרונה של צפורי היה מעשה דהשתא הויא דלא כהילכתא. ותו דא"כ אשתכח דלגבי דינא דיוחסין פליגי אמוראי ואליבא דרב. ורב חנן דסבר דבחד רובא סגי ומאן דמתני לא שנו להחיותו. אית ליה דבעינן תרי רובא. וכיון דכן דבעיקר דינא פליגי לימ' אמוראי נינהו ואליבא דרב. וכ"ת דהיינו טעמא דלא אמר הכי משו' דההי' דלא שנו אלא להחיותו מתני לה בלא אמוראי. כל דכן קשיא הא כיון דרב גופי' ולאו אמוראי אחרינ' משמיה. היכי אפשר למימר דלא מתנו לה. ותו אמאי משוי' פלוגת' בינייהו בכדי דנימא דפליגי רב חייא בר אשי ור' חנן בר רבא אדרבא. מסתברא דהכי פירושא מאן דמתני הא דהוראת שעה היתה לא מתני הא דאמר רב יהודה בקרונה של ציפורי היה מעשה. ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דרב חייא בר אשי אמר הלכה כר"י דסבר לה כר' יהודה דאיכ' תרי רוב'. ורב חנן בר רבא אמר הוראת שעה הית' ולית ליה דר"י וקסבר דליכא אלא חד רובא. והיינו דקאמר הוראת שעה היתה אבל לדורות בעינן תרי רוב'. ורב חנן בר רבא סבר דר"י וודאי כר"ג סביר' להו ובשאינ' טוענו' וודאי דכ"ע בעינן תרי רוב'. אלא שהכשירו ברוב אחד לפי מה שראו באותה שעה. ומפני הוכח' שאר דברים שהיו שם להיתר למימרא דאי איכא בי דינא דאלים וחזי נמי הכי מפני ראיות מוכיחות שהיו שם הרשות בידו. אבל דר"י ודאי לא פליגא דמעשה קאמר ואין מעשה לסתור:

גופא מצא בה תינוק מושלך אם רוב א"י א"י אם רוב ישראל ישראל מחצה על מחצ' ישראל אמר רב ל"ש אלא להחיותו אבל ליחסו לא. פי' רש"י ז"ל לא שנו דרוב ישראל ישראל. אלא להחיותו אב ליחסו לא אבל מחצ' ומחצה אפי' להחיותו לא. וה"ה דאין מפקחין עליו את הגל דאיכא עבירה ואפי' רוב ישראל דווקא להחיותו דליכ' עבירה אבל לא לפקח עליו את הגל. ושמואל אמר לפקח עליו את הגל ברוב ישראל דארוב ישראל קיימי' אבל להחיותו אפילו במחצה על מחצה. ואינו נכון דוודאי ליכא מאן דאמ' דרוב ישראל לא יהא דינו כישראל לפקח עליו את הגל. ובמסכת יומא אמרי' אמ' שמואל לא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב היכי דמי אי דאיכא תשעה ישראל וא"י אחד פשיטא. אי נמי מחצה על מחצה ספק נפשות להקל. ואלא דאיכא תשעה א"י וישראל אחד ביניהם הא נמי פשיטא דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ולפום האי פי' השתא אשתכח דלכ"ע מחצה על מחצה אין מפקחין. דאפי' ר"ש לא אמר אלא ברוב ישראל והא ליתא כדפרי'. ותו דתנן בהדיא התם ספק חי ספק מת ספק א"י ספק ישראל מפקחין. ואיכא לפרושי דרב ושמואל לאו ארוב ישראל קיימי אלא אכולה מתני' קיימי'. והכי קאמר האי ישראל דאיתמר במתני' בין ברוב בין במחצה על מחצה להחיותו וה"ה וודאי דמפקחין עליו את הגל בין ברוב בין במחצה על מחצה. והכי קאמר להחיותו בעינן רוב ישראל או מחצ' על מחצה לאפוקי רוב א"י דאפי' להחיותו אין ב"ד מצווין עליו אפי' מת ברעב. ושמואל אמ' לפקח עליו את הגל. פי' דווקא לפקח עליו את הגל הוא דבעינן רוב או מחצה על מחצה. אבל להחיותו אפי' ברוב א"י:

ומי אמ' שמואל הכי והא אמ' שמואל אין הולכין בפיקוח נפש אח' הרוב. אלא כי אוקמ' דשמואל אריש' איתמ' אם רוב א"י א"י. אמ' שמואל ולפקח עליו את הגל אינו כן. כלומ' דאפי' ברוב א"י מפקחין. והילכך בהא פליגי רב ושמואל דרב סבר דרוב א"י אפי' להחיותו נמי לא וה"ה לפקוח עליו את הגל ושמואל סבר דאפי' ברוב אינו יהודי מפקחין וה"ה להחיותו. והיינו דבעינן עלה לשמואל א"כ רוב א"י א"י למאי הילכתא. ולפום האי פירושא לענין הילכתא מסתברא דהילכתא כרב דהלכת' כרב באיסור וא"כ קשי' למאי דפסקו כולהו גאונים ז"ל דהילכתא כשמואל דאין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב ולפי דעתם אפשר לפרש דהאי דאמר להחיותו לאו כדקאחרי' דב"ד מצווין עליו להחיותו דהיינו פקוח נפש. אלא לפרנסו כא' מעניי ישראל והיינו מילתא יתירתא. והשתא איכא לפרושי כפרש"י ז"ל, ל"ש דרוב ישראל ישראל אלא להחיותו פי' להטילו על קופה של צדקה דהא דווקא ברוב ישראל. אבל יחסו לא אפי' ברוב ישראל ולענין פיקוח נפש לא איירי רב בהא. ושמואל אמר לפקוח עליו את הגל אבל להחיותו אפי' ברו' ישרא' לא. ואקשי עליה מדידיה דאמ' לא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב דאפי' ברוב א"י מפקחין וכ"ש מחצה על מחצה. ואמרי' דהא דשמואל ארישא איתמר ואפש' דהשתא מודה רב לשמואל דלא קאמ' רב דבעינן רוב ישראל. אלא להחיותו. אבל בפיקוח נפש אפש' דאפי' ברוב א"י מודה וכ"ש לומר שב"ד מצווין עליו להחיותו והלכת' כוותיה. ואיכא דקשי' ליה להאי פסקא ההי' סוגי' דבמסכת יומא בפ' יום הכפורי'. דמשמע דשמואל פליג אדר"י דאמרי' התם אמ' רב יהודה אמר שמואל לא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב. ומוקמינן לה כגון דאיכא תשעה א"י וישראל אחד ובדוכתייהו לא צריכא למימר דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. לא צריכא ליפרוש לחצר אחרת. ומקשינן עליה מדר"י דאמר תשעה א"י וישראל אחד באות' חצ' מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין. ומפרקי' הא דפרו' כולהו הא דפרוש מקצתייהו. כלומ' פרוש כולהו מפקחין אפי' בחצר אחרת דהא אתחזק ישראל. פרוש מקצתי' אין מפקחין. דכל דפרו' מרובה פרוש. ומקשי' עלה ומי אמר שמואל הכי והתנן מצא בה תינוק וכו' ושמואל אמר לפקח עליו את הגל ומוקמינן לה לההיא דשמואל ארישא. והשתא דאתינן להכי לא סגיא דלא פליגי שמואל ור"י דתו ליכא לפרוקי כדפרקי' הא דפרוש כולהו הא דפרוש מקצתייהו. דהא תינוק הוה ליה כמו דפרוש מקצתייהו דהא איכא שאר ינוקי דקביעי בביתייהו ואפ"ה אמ' שמואל מפקחין. וכיון דפליגי קיימ' לן כר' יוחנן דשמואל ור"י הלכה כר"י הילכך באות' חצר מפקחין משום קבוע. בחצר אחרת אין מפקחין. אע"ג דפרוש כולהו. והולכין בפקוח נפש אחר הרוב. וכן דעת מקצת המפרשים ז"ל. מיהו סוגיא דהתם לא משמע. דהדרינן מההוא תירוצא דאמרינן הא דפרוש כולהו. הא דפרוש מקצתייהו. למימרא דשמואל ור"י לא פליגי. מדלא מפרש לה בהדיא ומיהו איכא למימר דתינוק כמאן דפרו' כולהו דמי. דהא במאי עסקינן בשלא נראה תינוק זה פורש מן הבתים. והכי דאיק לישנא דמצא בה תינוק מושלך. וכיון שכן שמצאוהו מושלך בשוק מרוב סיעה שבשוק היה. דלא חשבינן פרוש מקצתייהו אלא כשנשאר קבוע בחצר ראשונה. אבל האי כמאן דפרו' כולהו דמי. אי נמי איכא לפרושי. כגון דאיתחזק ישראל באותו היום. דהוה ליה כמאן דפרוש כולהו דהא איתחזק ישראל. והא דאמרי' אם רוב אינו יהודי א"י למאי הלכתא. לשמואל פרכינן דאמר בהדיא לפקח עליו את הגל אינו כן. דאפילו ברוב א"י מפקחין. וליכא למימר שלא להחיותו. דהא אפי' מחצה על מחצה נמי אמרת לא. ואמרינן להאכילו נבלות אבל באידך דאמרינן אם רוב ישראל למאי הלכתא. קשיא לן לפום האי פירושא בתרא דפרישנא אליבא דגאונים ז"ל דלהחיותו עדיפא מפיקוח נפש לימא להחיותו. וי"ל משום דלא פסיקא ליה. דרב ושמואל לא פליגי:

ואמר רב פפא להחזיר לו אבדה. ואע"ג דאין הולכין בממון אחר הרוב. ה"מ להוציאו מחזקתו. ואבדה אין לה בעלים להעמידה בחזקתן. מחצה על מחצה ישראל למאי הלכתא דאי להחיותו הא אמרינן לעיל דלא. ואמר ריש לקיש לנזקין. היכי דמי אילימא דנגח תורא דידן לתורא דידיה לימא ליה אייתי ראיה דישראל את ושקול. לא צריכא דנגחי תורא דידיה לתורא דידן. פלגא משלם. איד פלגא אמר להו אייתי ראיה דלאו ישראל אנא ואתן לכו. ודוקא מחצה על מחצה אבל רוב א"י משלם נזק שלם. ותמה אכתי לימא להו אייתי ראיה דלאו ישראל אנא. דהא אין הולכין בממון אחר הרוב. איכא למימר דכיון דאם איתה דהוי א"י לית ליה חזקה דממונא. והשת' מספקא לן בגופה אי הוי א"י לא אמרינן בהא אין הולכין בממון אחר הרוב דלא אתמר אלא להוציאו מחזקתו. ולענין הלכתא ופסקא קיי"ל כר"ג דמכשר בין במדברת בין ברוב פסולין בין ברוב כשרים. ומיהו ה"מ בדיעבד אבל לכתחילה בעינן רוב כשרי', ומסתברא דכי בעינן רוב כשרים לכתחילה. ה"מ בנבעלה אבל בנסתרה אפי' ברוב פסולין דהא ספק ספיקא הוא לר"ג דלית ליה טעמא דאין אפוטרופו' לעריות. ומיהו טוענת בעינן בין בנסתרה בין בנבעלה. אבל היכא דטוענת שמא אפי' בספק ספיקא פסלינן. וה"מ בחד רובא אבל בתרי רובי אפי' בשאינ' טענ' כשרה כשנבעלה בפנינו. וכדרב יהודה דאמר בקרונה של ציפורי היה מעשה ותו לא מידי:

הא דאמרינן לעיל דגזרינן רוב סיע' אטו רוב העיר. ורוב העיר נמי גזרינן היכא דאזלי אינהו לגבה. אטו היכא דאזלה איהי לגבייהו. איכא למימר דסבירא לי' דגזירה הוא מספיקא דחיישינן דלמא לא הוה הכי דאזלי אינהו לגבה דדלמא אזלה היא לגבייהו. אבל היכא דקים לן וודאי דהכי הוה דאזל' אינהו לגבה כשר. וקשיא להו אם כן מאי האי דמקשינן מדרבי זירא דאמר ובנמצא הלך אחר הרוב. דהתם ליכא לספוקי עלה. אבל הכא חיישינן דלמא אזלה איהי לגבייהו כדפריש'. ומפרשי' דבנמצא נמי איכא למיחש דהא קיי"ל דלקח אסור. וכיון דכן נמצא נמי איכא למיחש שמא מן הלוקחין נפל ולא חיישינן. הכא נמי לא ניחוש דלמ' אזלה היא לגבייהו. וזו סבר' משובשת דוודאי ברוב סיעה אפי' ידעו וודאי שנבעל' מהם פסול. דכי אמרינן דגזרינן ברוב סיעה. הכי קאמרינן בדידענו וודאי כדקאמרן אין הולכין אחר רוב סיע' גרידתא. ותו דכיון דבעינן רוב סיעה וודאי במקום סיעה בעינן דנבעלח ובמקום סיעה כולהו אינשי דבההוא דוכתא ניידי וליכא קבוע וכיון דכן אפי' לא ידעינן לא סגיא דלאו כשר דאפי' היה בועל מבני העיר כל דפריש מרובה פריש. ואפי' אזלה היא לגבייהו דהכא כולהו ניידי וליכא קבוע. ובהא לא שני לן בין אזלי אינהו לגבה להיכא דאזלה איהי לגבייהו. ויש אומרים דוודאי ברוב סיע' הוא דגזרינן ופסלינן אפי' בידוע שנבעלת מהם אטו רוב העיר גופיה היכא דאזלי אינהו לגבה כשר רוב סיעה דכל עיקר לא מיתסרא אלא אטו רוב העיר לא כל שכן. ותו דמאי דפרכינן מדר"ז דאמר ובנמצאת הלך אחר הרוב לפי מאי דפרישנ' דקושיין משום דהת' לא גזרינן שמא מן הלוקחין נפל ליתא. דאם כן קשיא היא גופא מ"ט לא חיישינן לה דהא חדא ספיקא היא שמא מן הלוקחין שמא מן המוכרין וספיקו דאורייתא לחומרא. אלא וודאי הא לית'. דאפילו נפל מן הלוקחין מותר שלא אסרו אלא בלוקח שבא הוא עצמו שנולד לו הספק לפנינו. ואינו יודע מאי זה מהם לקח. דכיון דנולד לו הספק במקום הקביעות אמרינן כל קבע כמחצה על מחצה דמי אבל נמצא שהספק נולד לו עכשיו אחר שפירש כל דפריש מרובה פריש. ואפי' ברואין שנפל מיד לוקח השתא הוא דמתילי' לן ספיקא. ועל שעה זו נידון הספק לא על מקום הקביעות ומותר דאמרינן כל דפריש מרובה פריש. וא"ת אם נפל מיד לוקח ניחוש שמא לא ידע מאי זה מהן לקח. יש לומר דהא לא שכיחא ולא חיישינן לה דמסתברא מאן דזבין ידע ממאן זבין אבל הנכון דכי פסלינן ברוב סיעה אפילו בידוע שנבעלת מהן. וכן ברוב העיר אפי' היכא דקים לן דאזלי אינהו לגבה פסלינן גזירה משום דאיכא דאזלה היא לגבייהו. והיינו דמפרכינן מהא דר"ז דאסר בלקח ושרי בנמצא. ולא גזרינן נמצא אטו לקח ואמרינן דמעלה עשו ביוחסין וזה נכון וברור:

האשה שנתאלמנ' או שנתגרש' היא אומר' בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך. אם יש עדים שיצתה בהינומא וראש' פרוע כתובת' מאתי'. ומודה ר' יהושע באומר של אביך היתה ולקחתיה ממנו שהוא נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ואם יש עדים שהיא של אביו והוא אומר לקחתיה ממנו אינו נאמן. ירושלמי ניחא נתגרשה נתאלמנה מי עורר היורשין. פי' ואפילו היכא דלא טעני' אינהו טעני' להו ליתמי כל מאי דמצי טעין אבוהון. תו אתמהי' התם אם יש עדים שיצתה בהינומא וראשה פרוע כתובתה מאתים. וחש לומר שמא בתולה מן הנשואין היא. זאת אומרת בתולה מן הנשואין אינה יוצאה בהינומא וראשה פרוע. וחשו לומר שמ' מוכת עץ היא. אלא כר' מאיר דאמר כתובתה מאתים. אמר ר"י לא חשו לדבר שאינו מצוי. כלומר ואפילו תימא רבנן ותמה אמאי לא חשיב יום רביעי לראי' אם נשאת בד'. ובירוש' אמ' לית ד' כלום. כלומ' שאינ' תקנה קבועה. דהא היכי דבתי דינין קבועין בכל יום אשה נשאת בכל יום אי טריח ליה. ותו דקיי"ל דמן הסכנה ואילך נהגו העם לכנוס בשלישי ולא מיחו בידם חכמים ואפי' אחר שבטלה גזירה. וק"ל טעמא דאיכא עדים הא ליכא עדים הבעל מהימן. ומסתברא אפי' בלא שבועה. ואמאי לא הוי חייב שבועה משום מודה מקצת. דהא איהי טענת מאתים ואיהו טעין מנה. ובירושלמי אשכחן לה להאי קושיא ופירוקא דאמרינן התם סלעין דינרין דאינון ונמחקו. אין פחות משנים. מכאן ואילך מלוה אומר חמש ולווה אומר שלש בן עזאי אומר הואיל והודה מקצת. הטענה ישבע (נ"א והודה מין הטענה ישבע) וחכמים אומרים אין ההודאה מן הטענה מפני שאין הודי' מין הטענ'. הא אם הודא' מן הטענ' יהא חייב וכאן לא כמי שהודיה מן הטענה היא. כל עמא מודו שהוא חייב מנה והיא כתובע בידו מנה אחר והוא אינו מודה לה המוציא מחבירו עליו הראיה ופירושו הכי הוא בן עזאי אומר הואיל הודה מקצת הטענה ישבע כלומ' דהוה ליה כמודה מקצת בעלמא ונשבע. וחכמים אומרי' אין הודיה מן הטענה כלומר דאי משום שלישי דמוד' ליה משיב אבידה הוא דהכא וודאי היה יכול להעיז שלא יודה אלא בשתים משו' דמסייע לי' שטרא, וכל היכא דאיכא מידי דמסייע ליה לא אמרי' אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו אלא וודאי מעיז ומעיז. ומדלא העיז משיב אביד' הוא. ואי משום שתים נמי חמוד' כיון דמדינא דשטר מיחייב בהו הוה ליה כהודא' בקרקעות דהא בהנהו שתים דקא מודה שיעבוד קרקעות הוא ואין נשבעין עליהן. והיינו דקא' אין הודא' מן הטענה. דהוא תבע ליה חמש דאיכא בתביעתו מלוה על פה. דמדין השטר לא מיחייב אלא בשתים. ואיהו מודה ליה בשתים דהוי ומלוה בשטר ושיעבוד קרקעות. ודכוותא בבא מציעא ודייקי' עלה טעמא לפי שאין ההודיה מן הטענה חייב א"כ במתני' אמאי אינו חייב דהא נמי שהודיה מן הטענה הוה דמתני' מסתמא במקום שכותבין כתובה הוא ולית לה שטר כתובה אלא תביעה על פה היא. ואיהי טענת מאתים ואיהו טעין מנה והוה ליה וודאי מקצת הטענ' ודין הוא שיהא חייב שבוע'. ומהדרי' כל עמא מודו שהוא חייב לה מנה כלו' הכא אע"ג דליכא שטר דינא כשט' שאין יכול לטעון פרעתי כדין שטר והכל מודים שהוא חייב לה מנה כלומר שאי אפשר לו לכפור בו ואין נשבעין עליו כשם שאלו היה בשטר דהאי נמי שיעבוד קרקעות הוא. וזה עולה יפה לדברי הגאוני' ז"ל שהם סבורי' דהא דאמרי' הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום. אפי' במקום שכותבין כתובה ואפי' אבדה כתובתה שאין שטר כותב' יוצא מתחת ידה אין יכול לומר פרעתי. וכן לפי שטתינו במה שפרשנו לפנינו בהעוען אחר מעשה ב"ד לומר דאפילו במקו' שכותבין עליו להביא ראי' שכת' לה ואי לא הוה לי' כמקו' שאין כותבין ונאמנו' לומ' לא כתב לי וא"נ כתב לי לא נפרעתי מגו דאי בעיא אמרה לא כתב לי. והשתא וודאי אית ליה ראי' לבעל כיון דפליגי בהו וכאן במתני' אע"ג דלית לה שטר כתובה. הויא כמאן דאית לה אבל והשתא וודאי אית ליה שטר כתובה. הויא כמאן דאית לה אבל לדברי הרב אלפסי ז"ל שסובר שלא אמר הטוען אחר מעשה ב"ד אלא במקו' שאין כותבין. אבל במקום שכותבין אי נקיט כתובתה אין אי לא לא ויכול למטעון פרעתי. א"כ לדידהו מתניתין כיון דליכ' שטר כתובה לא הוי שיעבוד קרקעות שהרי יכול לטעון פרעתי ובשלמא נתגרשה ניחא בשתבעה אותו לאלתר דבהא לא חיישי' לפירעון ואין נאמן לומר פרעתי אע"פ שאין לה שטר כתוב'. דלא ניתנ' כתובה ליגבות מחיים והוה ליה כאומר פרעתיך בתוך זמנו דקיימ' לן דאינו נאמן. אלא נתאלמנה קשיא ואם אומר דכתוב' אפי' אם בעל יכול לטעון פרעתי אין נשבעין עליה. משום דק"ל דכתובה לעולם לא גביא מן המטלטלין אלא מן הקרקעות. בין מיניה דידיה בין מיתמי וכדאמרי' עלה בשבועות ש"מ משביע עידי קרקע חייב. ולא מתוקמ' אלא בדתפשי מטלטלי. והאי נמי דווקא מחיי' וכיון דלא גביא לעולם אלא מן הקרקע הויא כטענת קרקע ואין נשבעין על הקרקע. והא דפרכינן עליה בגמ' דניחוש דילמא מפק' כתובתה בבי דינא אחרינא וגביא בה. ולא קשיא לן מעיקרא היכי גביא כלל כיון דלית לה שטר כתובה. איכא לפרושי להך סברא בשחייב מודה כגון שהודה בשע' מיתה ומשום הכי גביא הא לאו הכי לא גביא כיון דליכא לשטר כתובה. א"נ איכא לפרושי ההיא ירושלמי הכי כל עמא מודו דהוא חייב לה מנה כלומ' וטענתיוהו לאו אהאי מנה דלא פליגי אהאי מנה כלל אלא אאידך בלחוד דהיא טענה ליה והוא כופ' בכל ופטור ככופר בכל דעלמא. אבל הרב ר' משה בן הרב ר' מיימון ז"ל כתב בזה שהוא חייב שבועה כדין מודה מקצ' ונרא' מדבריו:

שהוא סובר שאם תפשה מטלטלין אין מוציאין מידה בין מחיים דבעל בין לאחר מיתה והילכך לאו טענת קרקעות הוא ומחלוקת ישנה הוא ובמקומו יתבא' עוד בג"הי: