חדושי הרא"ה על כתובות יב.

ת"ר כנסה ראשון לשם נישואין ויש לה עדי' שלא נסתר'. אי נמי נסתרה ולא שהתה עמו כדי ביאה. אין השני יכול לטעון טענ' בתולי' שהרי כנסה ראשון. אמ' רבא זאת אומר' כנס' בחזק' בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה. רב אשי אומר לעולם אימא לך לית לה ושאני הכא שהרי כנסה ראשון. אע"פ שעידי' מעידי' לה. ה"ק רב אשי דאפשר דהכא לא חשיב הא מקח טעות הוא כיון דנישא' בטל חיבה. ואין נושאין אותה אלא בדמי בעולה. ותו לא איכפת ליה אי בתולה אי בעולה דליטעון עלה דתהוי מקח טעות והכי איתא בירושלמי. ובמסקנ' אמרי' דמאן דמתני לה לדרב אשי אמתני' לא מתני ליה אמתניתא. דאמר אנא אעדים סמכי כלומר דהא עדיפא דאיכ' עדי' דלא נסתר' כלל ואפשר שהי' כנס' מפני חיבת ליל' הראשון אבל מתני' לא הא אסתתר' ואע"פ שהיא בחזק' שלא נבעל' אפשר שנבעלה ותיפשוט להאי לישנ' מבריית' סברא דרבה דכנסה בחזק' בתולה ונמצא' בעול' יש לה כתוב' מנה. וקיי"ל כהאי לישנ' דמתני לה לדרב אשי אברייתא ולית' לדרב' אלא כל שנמצאת בעולה מקח טעות הוא ולית לה כלל. ופרכי' וליחוש דילמ' שמא תחתיו זנת' כו' ק"ל דהא ספק ספיק' הוא ולית לן למיחש לה כדאמרי' לעיל. ורש"י ז"ל פי' וליחוש שמא תחתיו זנת' היכי קאמר אין השני יכול לטעון טענת בתולי' משמע דאינו צריך כלל לבא לב"ד וליחוש עלה ויבא לב"ד ושמא מתוך כך יבאו עדי' ויתברר הדבר ע"י עדי' שזנת' תחתיו. וליתי' להאי פי' דוודאי אין השני יכול לטעון טענת בתולי' לא משמע אלא דלא מהימן. ותו דמאי קושי' דהא וודאי הכי אית' דא"צ כלל לבא לב"ד. דכל היכא דלית ליה סהדי לא אמרי לבא לב"ד לטעון עליה כיון שמן הדין מותר' לו ולפי דעתו תקשי ליה נמי הא דתנן האוכל אצל חמיו ביהוד' שלא בעדי' אינו יכול לטעון טענת בתולים ואין אומרי' לבא לב"ד שמא יתברר הדבר ויבא עדים והרב ר' אברהם ז"ל פירשה כגון שאמר' היא בשעה שנישא' שבתולה שלימ' היא. והיינו דפרכי' כיון דאמר' איהי ניחוש שמא תחתיו זנת' וליתיה דמאי קשית' היכ' משמע דשמע הכי ממנה דקשי' ליה וכ"ת שום דקא פאסיק ותאני אין השני יכול לטעון טענת בתולי' דמשמע לעולם. א"כ כי מוקמי' לה כגון שקדש ובעיל לאלתר לוקמא בדלא אמרה ולפום פשטא משמע דאפשר לאוקומה באשת כהן דלא הוי אלא חד ספיקא כדפרישי' לעיל דלא חיישי' למוכת עץ. אלא דק"ל א"כ מאי האי דמשני כון שקידש ובעל לאלתר. אכתי איכא חדא ספיק' לאיסורה דוודאי נבעלה ואית לן למיחש שמא לפסול לה נבעלה. והנכון דכי אמרי' וליחוש שמא תחתיו זנתה לאו לאוסר' עליו דהא וודאי לא מיתסרא בהכי כדפרי' אלא להפסידה כתובתה. והכא במאי עסקי' בשותקת ולא במכחישתו. וכיון דכן אפי' ר"ג מודה דאע"ג דהוי ספק ספיקא. המוציא מחבירו עליו הראיה. והרי היא בעולה לפניך דהא ליכא דם ולמוכת עץ לא חיישי'. וכיון שכן תביא ראי' לדבריה שלא נבעלה תחתיו ותיטול ואי לא תפסוד. וכ"ת והא לעיל אמרי' זנתה מעיקר' יש לה כתובה מנה ואמאי וליחוש שמא תחתיו זנתה י"ל התם זנתה מעיקרא בעדים קאמרינן כדקתני מיהו אכתי ק"ל הא דאמרי' לקמן טענתייהו במאי ר' יוחנן אמ' במאתי ובמנ' ר"א אומ' במנה ולא כלום. מאי האי דקאמר רבי יוחנן במאתי' ובמנה במאתי' ולא כלום. הוה ליה למימ' דכיון דאיהו טעין דרוס' איש את ליחוש שא תחתיו זנתה אם אית' דצייתי' ליה. י"ל דהא דר"י איירי' בדקאמר בהדיא דרוס' איש את מעיקרא כגון שקדש ובעל לאלתר או כגון שקידש בביא'. והאי דמשמע ליה הכי משו' לישנא מתניתין דאיק דלא פליגי אלא אי מוכת עץ או דרוס' איש אבל תרוייהו מודה דמתחל' קוד' קידושין הוא כדמוכח לקמן בפלוגתייהו נמי כדאי' לקמן תדע שהרי הוא דינא דפסדא כתובת' דהא מתני' הוי נמי תרי ספקי. והא טענת' בברי. ואפ"ה מפס' כתובת' לר"י דאמרי המוציא מחבירו עליו הראי' וה"ה אפי' לר"ג היכא דלא טענ' ואע"ג דאמרי' וליחו' שמא תחתיו זנת' דמשמע' לישנ' דחשש' דאיסור כיון דאיכ' אשת כהן דמיתסר' בהכי ולכולהו נשי נמי איכ' פסד' דכתוב' נק' לי' האי לישנ' דשוי בכולהו ומאי דמהדרי' במקד' ובעיל לאלתר שלא להפסיד' כתובת' לאשת ישראל אבל לאו לענין איסור' דאשת כהן דאכתי אית' לאיסור' מרבינו נר ותו לא מידי:

מתני' האוכל אצל חמיו ביהוד' שלא בעדי' אין יכול לטעון טענת בתולי' מפני שמתיחד עמה. מדקתני האוכל. מכלל דאיכ' דוכתי ביהוד' דלא אכלי אמר אביי ש"מ ביהודי' מקומו' מקומו' יש. כדתני' אר"י ביהוד' היו מיחדין את החתן והכל' שע' א' קוד' כניסתן לחופ' כדי שיהא לבו גס בה. ובגליל לא הי' עושין כן.' ביהוד' בראשונ' היו מעמידין להם ב' שושבינן אחד לו וא' לה כדי למשמ' את החתן והכלה. בשעת כניסתן לחופה. ובגליל לא היה עושין כן. ביהוד' בראשונ' היו השושבנין ישני' בבית שהחתן והכלה ישנים. ובגליל לא היו עושים כן וכל שלא נהג כמנהג הזה אין יכול לטעון טענת בתולים אהייא אלימא ארישא כל שנהג מבעי ליה. אלא אסיפא כל שלא משמש מבעי ליה. הפי' הנכון כמו שכת' אדוני זקיני הרב ר' זרחי' הלוי ז"ל. דכל שלא נהג משמע שלא נהג כן. אלא שנהג שלא לעשות כן. ואי דנהיג הכי בוודאי יכול לטעון טענת בתולים בגליל שלא היו נוהגין כן ובוודאי שהיו טוענין טענת בתולים אלא כל שלא משמש מבעי ליה דמשמע דלא הוה אלא באקראי בעלמ' דאף ע"ג דכולהו ממשמשי האי לאו אדעתי' ולא משמש ובהאי הוא דאינו נאמן לטעון טענת בתולי' כיון דכולהו אידך ממשמשי והיינו דקאמר רב אשי לעולם אסיפא ותני כל שלא משמש. ותמה מאי אתא רב אשי לשנויי היינו דאביי דאמר תני כל שלא נהג אלא דהיינו דקאמ' רב אשי דכל שלא נהג דקתני כל שלא משמש נמי קאמר דליכא למידק הכי כדקאמרת דכל שלא נהג השת' קאמ' ולא למימר' דנהוג שלא למשמש. ורבא תריץ כל שלא נהג מנהג גליל בגליל אלא מנהג יהודה בגליל אינו יכול לטעון טענת בתולים:

מתני' אחד אלמנות כהנים ואחד אלמנו' ישראל כתובתן מנה בית דין של כהנים. היו גובין לבתולה ארבע מאות זוז ולא מיחו בידן חכמים. תנא אלמנות כהנים כתובתה מאתים והא אנן תנן אחד אלמנות כהנים ואחד אלמנות ישראל כתובתן מנה. אמר רב אשי ב' תקנות הוא. מעיקרא תקון לבתולה ארבע מאות זוז. ולאלמנה מנה כיון דחזו דקא מזלזלי בהו. תקנו להו מאתי' כיון דחזי דקא פרשי מנייהו אמרי אדנסבי אלמנות כהנים ניזיל נינסוב בתולה בת ישראל אהדרינהו למילתיה. אפשר דרב אשי גמר' גמור לה הכי. א"נ מדקתני מתנתא אלמנות כהים כתובת' מאתי' ולא קתני בתולות בארבע מאות זוז. משמע ליה דלא אתקון בהדי הדדי ומשמע ליה דמתני' אחר תקנה. וכיון דכן לא סגי ליה אלא כדקאמר.