חדושי הרא"ה על כתובות ק:

אמר אמימר משמי' דרב יוסף כו' פי' רבינו האי גאון ז"ל דרישא בדברים שמכריזין עליהן והכריזו וזהו שאין שומן בטל אלא בשתות. וסיפא בדברים שאין מכריזין עליהן והכריזו וכיון שאין מכריזין עליהן והם דקדקו והכריזו אין שומתן בטל אלא ביתר ממחצה. ואם לא הכריזו כיון שאין צריכין הכרזה הרי דינן כדברים שצריכין הכרזה והכריזו ואין שומתן בטלה אא"כ טעו יותר משתות. ולא נהיר דא"כ לוקמה כולה בדברי' שאין צריכין הכרזה עליהן וריש' בדלא הכריזו והיינו דשומתן בטלה בטעות יתר משתות ולא בפחות. וסיפא בדאכריזו כפשטא דמתני' והיינו דאמרי' דלא מיבטיל עד פלגא אבל הנכון דרישא בדברים שאין מכריזין עליה' שאין צריכין הכרזה ואם הכריזו גם כן באלו לא מהני להו ולא מידי כיון שמן הדין אין צריכי' הכרזה ולעולם שומתן קיימת עד שתות וביתר משתות שומתן בטלה וסיפא בדברים שמכריזין עליהן והכריזו וכיון שכן אין שומתן בטלה עד מחצה וכן שעה שאין מכריזין ומקום שאין מכריזין והא דאמרינן לקבור' מזבנינן בלא אכרזתא לא אכרז' דשלשי' יום קאמרי' דא"כ פשיטא אבל הכרזת שעה נמי לא. ובתוספו' פירשו לא צריכ' אלא שלוה לצורך קבור' והוצר' למכור ולפרוע חובו דמזבין בלא אכרזת' שלא תנעול דלת בפני לווין לכך וכן לכרגא וכן למזוני. ופור"ש ז"ל לכרגא לפרוע למלך כרגא ליתמי למזוני מזון האשה והבנות והיתומי' ולקבור' קבורת המת והיתומי'. והוקשו עליו וכן לשאר צרכי היתומי' ללבוש ולמכור ברחוק ולגאול בקרוב או ליקח להם ספר תורה או שורי' מי בעי' הכרזה והרי בפ' שום היתומי' לא משכח שום היתומים שלשים אלא לכתובת אשה משום חינא אלא במזונות האשה והבנות ולכרגא דאבוהון ולקבורה שלו, אי נמי כגון שלוו להם מאחר לצורך שלושה דברים הללו כמו שכתבתי אבל צרכי היתומים אינן צריכין הכרזה:

מתני' ממאנ' כו' פי' הא דאמרי' דאילוני' יש לה ה"ה לפירו' ומזונות ובלאו' ודווק' אילוני' אבל שני' כתובה אע"פ שהכיר בה אין לה כתובה ופירות ולא מזונות ולא בלאות אע"ג דחייבי לאווין דאוריית' כגון אלמנה ואידך דקתני בהדה במתני' היכא דהיכיר בהן אית להו כל הני כדאיתה בגמרא דאמרינן דכי קתני לה לאלמנה אפלוגתא דאילונית קאי. אפילו הכי שני' הוא דקנסוה רבנן. דגרסינן בפרק יש מותרות תנו רבנן אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יש להן כתובה פירות בלאות מזונות כו' עד ד"א זהו מרגילה והא דאמרי' באלמנ' דאית לה פירות. פירשו בירושלמי פירות שאכל. ור' שלמה ז"ל פי' מה שתחת פירות דהיינו פירקונה ודין פירו' קאמ' והא וודאי בפלוגתא דאיפליגו לעיל בפרק נערה שנתפתתה אלמנה לכהן גדול אם חייב לפדות' ולהך מ"ד דאינו חייב לפדות' ס"ל פירות ממש קאמר. ולהאי סברא כיון דמהדר לה פירות שאכל אפי' בהכיר בה בנשואין כל שכן בלא הכיר בה שהוא מקח טעות שחייב להחזיר לה פירות ואפי' לאידך סברא דאית לי' דפודה בלא הכיר בה מיהת מודה כיון דהוי מקח טעות ואע"ג דבאילונית לית לה בלא הכיר בה ומפרשי' טעמ' התם משום דמחילה בטעות שמה מחילה בכי האי גוונא. התם הוא באילונית דכי הכיר בה ונישואיה נישואין אוכל פירות מן הדין שהרי חייב בפרקונה. וכיון דכן כי לא הכיר בה נמי והיא סבורה שנישואיה נישואין מחלה גבי'. אבל אלמנה דאפי' בהכיר בה שנישואי' נישואין אין חייב בפירקונ' וכיון שכן אינו אוכל פירות דלא תיקון רבנן אכילת פירות לבעל אלא במקום פירקונה כי לא הכיר בה נמי לית ליה דהא לאו דעתא דתימחול אלא באלו הכיר בה. אבל למ"ד דאלמנה בשהכיר בה פודה ויש לה פירות נראה דכי לא הכיר בה נמי אית באילונית דהויא לה מחילה בטעות כאידך. וקיימא לן כרבא דאמר אינה חייב לפדות' הילכך בין בהכיר בה בין שלא הכיר בה יש לה פירות והוא חייב להחזיר לה בשאכלן וכן הלכתא:

גמרא אמר שמואל ממאנ' אין לה כתובה כו' עד צריכה להמתין ג' חדשי' איצטריכ' לי' דלא תנן כלומ' בממאנת אלא בקטנה בנישואין גמורין ושמואל דאמ' כר"י דתני ר"י אומר מעשה קטנה כלום ובעלה כו' עד שיוצאה במיאון וכן הלכה: