רא"ה על ברכות צח

[רי"ף לו, ב] עד כמה מזמנין עד כזית רבי יהודה אומר עד כביצה. פי' שיטתא דמתניתין דלעיל נקט ליה למיתני לה בזימון, ופלוגתייהו ודאי בחיוב ברכת המזון גופיה 206 עמ"ש לעיל הע' 156. . וכתב רבינו ז"ל והילכתא כתנא קמא. פי' ובגמרא איפליגו רבי יוחנן ואביי דרבי יוחנן אמר מוחלפת השיטה ומחליף רבי מאיר לדרבי יהודה דתנא קמא ודאי היינו רבי מאיר 207 והכי מיתניא עד כמה מזמנין עד כביצה ר"י אומר עד כזית. , ואביי [אמר] דלא [תיפוך], ובודאי לרבי יוחנן הלכה כרבי יהודה, והכי סוגיין בכל דוכתא דכזית טעון ברכה לאחריו 208 לעיל לט, א ושאר דוכתי. , ורבי יוחנן גופיה אמר לה לעיל 209 מח, א אמר רחב"א אמר ריו"ח לעולם אינו מוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן, (והובא בתוס' כאן, ואף דתוס' מח, ב סד"ה עד ס"ל דכזית דגן אינו אלא שיוכל לומר שאכלנו, כונתם שיוכל הוא להיות המזמן שלזה צריך להיות מחוייב בבהמ"ז ובזימון, אבל אכל ירק מהני רק לאצטרופי בעלמא, וע"ל הע' 37 ולעיל הע' 156 מש"נ בדעת רש"י במתני' מה, א), והכי עבד ריו"ח עובדא לעיל לח, ב דבירך ברכה אחרונה על כזית. , ואע"ג דאמר רבי יוחנן בעלמא הלכה כסתם משנה, הכא תנא קמא לא חשיבא סתם משנה כיון דאית בה פלוגתא כדכתיבנא ביבמות [מב, ב] בסייעתא דשמיא 210 דאי' התם דסתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כסתם, וע"ש בתוס' ורמב"ן דהיינו שאין בזה הכלל דהלכה כסתם משנה אבל מ"מ הך דנשנה בסתמא כיון דבלשון רבים נשנית קיי"ל כוותה כדמוכח בביצה ב, א דאמרינן גבי שבת דסתם לן תנא כר"ש (ואף נגד הכלל בערובין מו, ב דר"ש ור"י הלכה כר"י) אלא דבכה"ג לפעמים ראה האמורא דברי החולק ופסק כמותו, ולפ"ז מבואר הא דלא כתב רבינו דיש לפסוק כר"י משום דר"מ ור"י הלכה כר"י, דבכה"ג לא נאמר הך כללא כיון דר"מ נשנה בסתם, אלא דמ"מ מוכח מכולהו דוכתי דהשיעור בכזית ועל כרחך ראה ריו"ח דברי מד"א בכזית, ואביי לא מחליף ופסק כת"ק כיון דנשנית בסתמא, ותוס' כתבו דלריו"ח ודאי הלכה כר"י דר"מ ור"י הלכה כר"י, וצ"ע מההיא דביצה, וברי"ף פי"ז דשבת (מח, ב) אהא דתנן כל הכלים כו' ובלבד שיהו עושין מעין מלאכה ר"י אומר מעין מלאכתן הביא דבה"ג פסק כר"י דר"מ ור"י הל' כר"י והרי"ף חולק דכיון דתני לדר"מ בסתם הלכתא כסתם, ומבואר דעת בה"ג כתוס', ודעת הרי"ף דחשיבא סתם משנה וצ"ע מההיא דיבמות. ובעיקר דברי רבינו ילה"ע דכי היכי דסתם תנא עד כביצה (אליבא דריו"ח) סתם נמי עד כזית דהא תני ברישא והשמש שאכל כזית והוא כמד"א דבהמ"ז בכזית כמש"נ לדעת רבינו לעיל הע' 156. , ולאביי הלכה כתנא קמא דודאי אע"ג דבאוקימתא דמתניתין פליגי אביי ורבי יוחנן, בעיקר דינא לא פליגי וכולהו מודו דכזית טעון ברכה לאחריו.

מתני'. כיצד מברכין, נוסחא אחרינא כיצד מזמנין, בשלשה אומר נברך בשלשה והוא אומר ברכו בעשרה אומר נברך לאלהינו בעשרה והוא אומר ברכו אחד עשרה ואחד עשרה רבוא, כלומר נוסח אחד לכולן. פי' והאי דתנא בשלשה והוא, בעשרה והוא, ולא קתני בארבעה באחד עשר, משום דתני קביעותא לחוד, ושלשה קביעות ועשרה קביעות, וכי הוי הוא מוסיף על הקביעות אומר ברכו לפי שהם ראויין בלא צירופו, אלא כשאינם אלא שלשה ואינם ראויין בלא צירופו אומר נברך.

[גמ'] אמר שמואל לעולם אל יוציא עצמו מן הכלל כלומר שאע"פ שיש לו לומר ברכו נברך עדיף שלא יוציא אדם [עצמו] מן הכלל והכי מסקנא דנברך עדיף אלא שאם אמר ברכו אין תופסין אותו על כך ותניא נמי הכי בין שיאמר נברך בין שיאמר ברכו אין תופסין אותו על כך, (ש)[ו]מברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד חכם הוא אם עם הארץ הוא כיצד אמר בטובו חיינו הרי זה תלמיד [חכם] אמר ומטובו חיינו הרי זה בור. פי' בטובו הגדול חיינו משמע שהוא משפיע לנו מברכותיו אבל מטובו חיינו משמע ממקצת טובו והוא ממעט בתגמולו של הקדוש ברוך הוא. ירושלמי שמואל אמר אני איני מוציא את עצמי מן הכלל התיבון והרי הקורא בתורה אומר ברכו אמר רבי אבין מכיון דהוא אומר המבורך אף [הוא] אינו מוציא עצמו מן הכלל.