רא"ה על ברכות צז

[רי"ף לו, א] רבי אבא אומר צריך שיאמר הודאה תחלה וסוף. פי' בברכת הארץ. והפוחת לא יפחות מאחת וכל הפוחת מאחת הרי זה מגונה וכל החותם מנחיל ארצות בברכת הארץ ומושיע ישראל בבונה ירושלים הרי זה מגונה וכל שאינו אומר ברית ותורה וחיים 170 בכת"י ישנם נקודות מעל וחיים ואולי הוא למחיקה אך גם לעיל מד, א הביא רבינו ברית ותורה וחיים, וכ"ה בראבי"ה ואו"ז בברכת מעין ג' כמ"ש בהע' הבאה, ולפנינו בגמ' ורי"ף ליתא חיים. ועיין תוד"ה ברית וטור סי' קפז. בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבנין ירושלים לא יצא ידי חובתו. פי' כל הני לאו לעיכובא מדלא קבעום בברכת מעין שלש 171 כבר כתב רבינו כל זה לעיל מד, א. ור"ל דבנוסח ברכת מעין שלש לעיל מד, א ליתא ברית ותורה וחיים, ורבינו לשיטתו לעיל מד, א דברכת מעין שלש מה"ת, (ואף בלחם יצא דיעבד בברכת מעין שלש לדעת רבינו), והרי מוכח דאין ברית ותורה לעיכובא דאם היו רבנן מתקנים ברית ותורה לעיכובא בבהמ"ז אלחם היו כוללים לזה גם בברכת מעין שלש, (אכן באו"ז סי' קפא בשם ר"ח ובראבי"ה סי' קנא הנוסח במעין שלש ועל ארץ חמדה טובה ורחבה ברית ותורה חיים ומזון), ועיין להלן גבי מלכות בהטוב והמטיב שהביא רבינו ראיה לזה דברית ותורה ומלכות בית דוד מדרבנן נינהו ולכתחלה אבל מה"ת על מזונו וארץ חמדה וירושלים, ויל"ע אם הא דקאמר כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה לא יצא יד"ח לעיכובא קאמר או דילמא לכתחלה קאמר דכיון דהזכיר הארץ יצא, וממש"כ ארץ חמדה ולא כתב הארץ סתם ליכא ראיה דהא לא כתב טובה ורחבה, (ועיין לעיל מח, ב גבי משה תיקן ברכת הזן וכו'), ובריטב"א פ"ו ה"ז מבואר דאינו לעיכובא ע"ש. אלא לכתחלה ולמצוה קאמר 172 וכ"כ הריטב"א הנ"ל, וכ"כ הטור סי' קפז בשם אחיו ה"ר יחיאל, אבל הטור חולק דלעיכובא קאמר, ועיין בב"י דכן משמעות הרא"ש בשם ר"ח, והביא שכן מפורש בתוספתא פ"ג הי"ג דלא אמר ברית בברכת הארץ מחזירין אותו וכ"ה בירושלמי פ"א ה"ו אתורה ומלכות בית דוד, ופסק כן בשו"ע, ועיין בר"מ פ"ב ה"ג וה"ד ובלח"מ. ובתוס' לעיל כ, ב מבואר דברית ותורה מה"ת נינהו, ולפ"ז ודאי לעיכובא נינהו, אך בשא"ר נראה דמדרבנן נינהו, וכ"ה ברשב"א כאן, אלא דפליגי אם לעיכובא נאמר או למצוה, ועיין ביאה"ל סי' קפז ד"ה מחזירין. (ומשמעות התוספתא והירושלמי דהוא דין הזכרה ולא מעצם בהמ"ז, ומבואר בזה מש"כ בשעה"צ סי' קפז סק"ח, אך לרבינו נראה דהוא מעצם המטבע ולכתחלה). , ואף על גב דתני לא יצא ידי חובתו לא יצא כראוי קאמר, וכדאמרינן [פסחים קטז, ב] כל מי שלא אמר בפסח שלשה דברים לא יצא ידי חובתו ולאו לגמרי קאמרינן אלא כלומר לא יצא כראוי 173 וכ"כ הר"ן בפסחים והריטב"א בפירוש ההגדה, ועיין במלחמות (לעיל ב, ב) שכתב ג"כ שאין הכונה שלא יצא כלל אלא שלא קיים מצוה כהלכה אבל אי"צ לחזור ולאכול פסח מצה ומרור (ומשמע דצריך לאומרם לפני אכילתו דלכן אם לא יצא כלל היה צריך לחזור ולאכול ולומר לפני אכילתו), ומבואר דלא יצא קאי אמצות הפסח והמצה והמרור אבל בפי' ראב"ן על ההגדה כתב דלא יצא אמצות הגדה קאי וכ"מ קצת בר"מ פ"ז מחומ"צ, ועיין בתוס' פסחים שם. , ואי לא אמרינהו לא הדר וכדאמרינן לקמן גבי רב חסדא דלא אמר ברית ותורה ומלכות וזקפיה רב [ששת] לחוטמיה עליה כחויא ולא אהדריה.

תנו רבנן מהו חותם בה בונה ירושלים ורבי יוסי ברבי יהודה אומר מושיע ישראל ובונה ירושלים רבה בר רב הונא איקלע לבי ריש גלותא פתח בחדא וסיים בתרתי במושיע ישראל ובונה ירושלים אמר ליה גברותא למחתם בתרתי והא תניא רבי אומר אין חותמין בשתים קשיא ומסקנא אפילו פתח ברחם על ישראל חותם בונה ירושלים שנאמר בונה ירושלים ה' 174 לפנינו בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס, וע' בסמוך. . פי' בגמרא אפליגו עלה דאיכא מאן דאמר דכי פתח ברחם על ישראל לא חתים בונה ירושלים ומסקנא דלעולם חותם בונה ירושלים כדכתב רבינו ז"ל, ומייתי ראיה מדכתיב בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס ברישא בונה ירושלים והדר נדחי ישראל יכנס אלמא בנין ירושלים עיקר 175 לפנינו בגמ' אימתי בונה ירושלים ה' בזמן שנדחי ישראל יכנס ופירש"י דבנין ירושלים תשועת ישראל היא, אך רבינו כנראה לא גרס לה וכן ליתא בש"ס כת"י כמ"ש בדק"ס, ומפרש דמייתי דבנין ירושלים עיקר, וכן לגירסתו ברי"ף עיין בהע' הקודמת משמע כפירושו, אכן צ"ב דלכאורה משום חתימה כעין הפתיחה הוא דדנו בזה וא"כ מאי אהני הא דבנין ירושלים עיקר הא מ"מ אינו כעין הפתיחה. ולפיכך ראוי לחתום בה.

גופה רבי אומר אין חותמין בשתים איתיביה לוי לרבי על הארץ ועל המזון ארעא דעבדא מזון על הארץ ועל הפירות ארעא דעבדא פירות מקדש ישראל והזמנים ישראל מקדשי לזמנים מקדש ישראל וראשי חדשים ישראל מקדשינהו לחדשים מקדש השבת וישראל [והזמנים] וראשי חדשים. פי' והכא ודאי גבי שבת ישראל לא מקדשי ליה, והוה ליה תרתי קדושות קדושת שבת וקדושת ישראל. אמר ליה חוץ מזו. פי' דהכא ודאי חתמינן בהני אף על גב דהוו כעין תרתי אבל בעלמא לא חתמינן בתרתי. ומאי שנא. פי' מאי שנא דלא חתמינן במושיע ישראל ובונה ירושלים משום דחשבינן להו בתרתי, וחתמינן מקדש השבת וישראל והזמנים דלא חשבינן בתרתי. הנך כל חדא וחדא באפי נפשה כתיבא. כלומר תשועת ישראל ובנין ירושלים כל אחד ענין חלוק לעצמו. אבל הכא הא בהא תליא. פי' דכולהו חדא מילתא וחדא ענינא דכולה קדושה דמקדש (ישראל) רחמנא לשבת וישראל והזמנים חדא מילתא 176 דהכל ענין קדושה וכל הקדושות תלויות ומתקשרות זו לזו שהקב"ה קידש ישראל להיות אצלם השבת והזמנים זמני קודש, ועד"ז פי' רש"י והרשב"א, אך תר"י כתבו לגירסת הא בהא תליא דקדושת ישראל תלויה בקדושת השבת וצריך ביאור (ויש לציין דמשומד לחלל שבת כמשומד לכה"ת כדאי' בחולין ה, א). , אבל מושיע ישראל ובונה ירושלים תרתי מילי נינהו. וטעמא מאי אין חותמין בשתים משום דאין עושין מצות חבילות חבילות.

אמר רבה בר בר חנא אמר רבי יוחנן הטוב והמטיב צריכה מלכות מאי קא משמע לן דכל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה והא אמרה רבי יוחנן חדא זימנא אמר זעירי לומר שצריכה (לומר) שתי מלכיות חדא דילה וחדא דבונה ירושלים. פי' דלית בה מלכות (בית) שמים דסמוכה לחברתה היא, ואית בה מלכות בית דוד ו[לאו אורח ארעא ד]לא לידכר מלכות שמים 177 בגמ' אמרו לטעם זה מכח הקו' מברכת הארץ, אך סובר רבינו דטעם זה מוכרח ממה שאין מזכיר מלכות בה עצמה וע"כ דמעיקר מטבע ברכות אין לומר בה מלכות, ורק מחמת שמזכיר מלכות בית דוד יש להזכיר גם מלכות שמים וזה אינו טעם לשנות ממטבע שקבעו בברכות, ולא אהני הך טעמא אלא דאחר שתיקנו הטוה"מ הוסיפו בה מלכות בעבור בונה ירושלים, והרי הוא אומר מלכות שמים, מיד אחר שמזכיר מלכות בית דוד, בברכה הבאה אחריה. ועוד דאילו היה צריך מלכות מצד עיקר הברכה לא הוה מהני לומר בהטוה"מ בעבורה כיון דבהברכה גופה ליכא מלכות וע"כ משום לאו אורח ארעא וכו' הוא דיש לומר בה מלכות. . ובנוסח ברכה גופה ליכא לאדכורי מלכות שמים, דליכא לשנויי מטבע ברכות דתקון דכל ברכה הסמוכה לחברתה אין בה מלכות, אבל כיון שהוזקקו להזכיר מלכות שמים בהטוב והמטיב לפי שעשאוה פותחת, אמרו גם כן להשלים בו מלכות שמים שהיה ראוי להזכיר בבונה ירושלים כיון דמזכיר בה מלכות בית דוד. והא דאמרינן בבונה ירושלים והקם מלכותך 178 כך היה נוסח רבינו בברכת בונה ירושלים. , התם לאו מלכות הוא דהא הקם אמרינן משמע דהשתא [ליתיה דהא לא קאמרי וקיים מלכותך עלינו] 179 כך נראה להשלים ע"פ הענין. אלא הקם מלכותך עלינו קאמרי ולא חשבינן האי לישנא הזכרת מלכות שמים, ואע"ג דבמלכות בית דוד נמי הא מדכרינן לה שיחזירנה למקומו, אנן הכי קאמרינן כיון דמדכר כלל מלכות בית דוד לא אורח ארעא דלא מדכר מלכות שמים שלמה, ותו דמלכות בית דוד פעמים שהיה נזכר שלמה בזמן שהיתה קיימת והיו אומרים ומלכות בית דוד לעולם תושיענה 180 עיין מש"כ רבינו מח, ב גבי משה תיקן וכו' ובהע' שם. וראוי להזכיר מלכות שמים שלמה וקיימת, ולגבי בית דוד אישתני נוסחא משום דליתיה למלכות אבל במלכות שמים שהיא קיימת לעולם צריך להזכירה בנוסח אחד ובמלכות שלמה וקיימת 181 אע"פ שהטוב והמטיב תיקנו לאחר ששינו הנוסח של מלכות בית דוד מ"מ כשתיקנו מטבע דבונה ירושלים ואמרו בה ומלכות בית דוד לעולם תושיענה הרי דהיה ראוי לומר בה גם מלכות שמים ואף שא"א לאומרה כדי שלא לשנות מטבע ברכות מ"מ ראוי הוא לאומרה וממילא אחר שתיקנו הטוה"מ תיקנו לומר בה מלכות בעבור בונה ירושלים שהיה ראוי לומר בה מצד עיקר מטבע שלה, דהרי גם האידנא דאישתני נוסחא דמלכות בית דוד מ"מ בעצם מטבע שלה הא מזכירין מלכות בית דוד לענין קיומה ולא רק מחמת שנתבטלה הוא שנתקן לבקש על החזרתה ולכן הזכרת מלכות בית דוד מחייב הזכרת מלכות שמים ודוק. (ובזמן בית ראשון ושני שביקשו על קיום המלכות לא היו מזכירים בה לפ"ז מלכות שמים כלל דאם היו מזכירים בה הרי שלא היו אומרים הקם מלכותך אלא קיים מלכותך דהיה בהמ"ק קיים וכבוד מלכותו ית' גלוי עלינו). אכן בלקוטות הרמב"ן כתב דהאומר מלכותך ומלכות בית דוד משיחך עבדך מהרה תחזירנה למקומה טועה ומשתבש הוא (וכ"ה ברשב"א) וזה דלא כרבינו. . אי הכי ניבעי תלת חדא דידה וחדא דבונה ירושלים וחדא דברכת הארץ (אבל) [אלא] ברכת הארץ מאי טעמא לא בעיא מלכות דהויא לה ברכה הסמוכה לחברתה בונה ירושלים נמי הויא לה ברכה הסמוכה לחברתה בדין הוא דאפילו דבונה ירושלים לא בעיא אלא איידי דאמר מלכות בית דוד לאו אורח ארעא דלא אמרינן מלכות שמים, פי' וכדפרישנא לעיל. ורב פפא אמר צריכה שתי מלכיות לבר מדידה. פי' דאחר שהוזקקו להשלים בה מלכות שמים כנגד בונה ירושלים, אילו לא ישלימו בה מלכות כנגד ברכת הארץ מתחזי כריעותא דההיא ברכה, דלא מגלי טעמא לעלמא, הילכך בעינן שתי מלכות לבר מדידה.

פי' וכל הני מילי משום דאיכא ברכה בסוף שלש ברכות והוזקקו להזכיר בה מלכות לעצמה, וכיון דכן השלימו בה שתי מלכיות כנגד שתי ברכות שלמעלה ממנה שאין בהן מלכות, ולפי שהזכיר באחת מהן דהיינו בונה ירושלים מלכות בית דוד ראוי להזכיר מלכות שמים שתי פעמים בהטוב והמטיב לבר מדידה, ומכל מקום טעמא דכולה מילתא מתוך שהוזקקו להזכיר בה מלכות לעצמה כיון שבא להזכיר מזכיר גם כן שתי מלכיות כדאמרן, וחד מינייהו אבינו מלכנו דאמרינן בה דמלכנו נמי מלכות הוא, הא למאן דאמר בגמרא דהטוב והמטיב דאורייתא וחותמת ולא פותחת דהויא לה סמוכה לחברתה 182 וכמ"ש בגמ' לעיל מו, א ודלא כרש"י ד"ה ומ"ד, ועמ"ש רבינו לעיל מו, א. , להאי סברא ודאי לית בה מלכות כלל 183 וממילא דאין מלכות גם בעבור בונה ירושלים, אכן בלקוטות הרמב"ן כתב דקודם שתיקנו הטוה"מ היו אומרים מלכות בבונה ירושלים עצמה מהאי טעמא דלאו אורח ארעא וכו' ורק אחר שתיקנו הטוה"מ העבירוהו להטוב והמטיב כדי שלא תהא בונה ירושלים שונה מסדר ברכות הסמוכות, ולפ"ז למד"א הטוה"מ דאורייתא אומרים מלכות בבונה ירושלים עצמה דלא כרבינו. , ואע"ג דאדכרנא מלכות בית דוד בבונה ירושלים לא קפדינן אהא.

ובודאי בכל בית שני לא הזכירו בה מלכות בית דוד שלא היתה קיימת והיו מזכירין בה ומלכות ישראל תושיענה 184 צ"ע דילמא היו מבקשים על מלכות בית דוד שתחזור למקומה, ואיך מביא ראיה מזה דמלכות בית דוד לאו לעיכובא הא אדרבה אם הוא לעיכובא באמת היו מזכירין מלכות בית דוד וצ"ב. , ומכל מקום דבר זה ראיה למה שכתבנו למעלה שלא נאמרו הזכרת דברים אלו לעכב דהיינו ברית ותורה ומלכות, דאילו לעכב לא יצאו ידי ברכה בכל בית שני, אלא מדרבנן נינהו ולכתחלה, אבל מדאורייתא על מזונו וארץ חמדה 185 עיין מש"כ בזה לעיל הע' 171. וירושלם.

והיכא דבריך ברכת המזון בשבת וטעה ולא הזכיר של שבת אומר ברוך אשר נתן שבת לעמו ישראל לאות ולברית ברוך מקדש השבת. פי' דכתיב ביה בשבת ברית עולם ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם [שמות לא, טז יז]. ואם טעה ולא הזכיר של יום טוב אומר ברוך שנתן ימים טובים לישראל לששון ולשמחה ברוך מקדש ישראל והזמנים. פי' דכתיב בהו בימים טובים ושמחת בחגך [דברים טז, יד]. והני מילי היכא דאדכר מקמי דפתח הטוב והמטיב אבל לבתר דפתח בהטוב והמטיב חוזר לראש. [פי' לראש ברכת המזון דכל היכא] דאיתמר בשום דוכתא סתמא חוזר לגמרי קאמר 186 וכן דעת רש"י והר"מ ורוב הראשונים. , וטעמא דמילתא לפי שכבר גמר כל ברכות התורה ופתח בהטוב והמטיב דסילק עצמו מברכות של תורה לברכה אחרת והא חשיבא הפסקה לגמרי ובעי חזרה לראש, וליכא לדמוייה כלל לההיא דלעיל [כט, ב] ברגיל לומר תחנונים אחר תפלתו דחוזר לעבודה ונימא דהכא נמי חוזר לנחמה 187 לאפוקי ממ"ש הראב"ד בהשגות פ"ב הי"ג דחוזר לראש ברכה שלישית דדמי ללא עקר את רגליו דתפלה כיון דמברך ברכה רביעית. , דלא דמו כלל דרגיל לומר תחנונים תחנונים כתפלה אריכתא דמיין אבל כאן קבעו להפסיק ביניהן באמן ועשאוה לנחמה סוף ברכותיו ופתחו בה בברוך עשאוה כברכה בפני עצמה לגמרי 188 וכמ"ש בגמ' מו, ב מהא דפותחין בה בברוך מכלל דברכה בפני עצמה היא, ומה"ט אומר אמן בבונה ירושלים כמ"ש רבינו מה, ב ע"ש, ובדעת הראב"ד נראה לפמ"ש לעיל מו, א הע' 112 בדעת רבינו ודעימיה דבעצם אינה ברכה בפ"ע אלא דעשאוה כאילו היא ברכה בפ"ע שלא תראה המשך ברכות של תורה, ומה"ט גם אומר אמן כאילו היא סוף ברכותיו וכמ"ש הריטב"א פ"ו ה"ח, אבל לעניננו דנים אותה כהמשך בהמ"ז, ורבינו סובר דעשאוה כברכה בפ"ע לכל מילי, (ועיין מאירי שכתב בדעת הראב"ד דאפילו הרחמן שנוהגים לומר הו"ל כלא עקר רגליו). ועיין עוד ברא"ש מש"כ ע"ד הראב"ד, ועיין בביאור הלכה סי' קפח ס"ו ד"ה לראש בהמ"ז. וברש"י משמע דשאני תפלה דאיכא מעשה עקירת רגלים משא"כ בבהמ"ז. . פי' ובהני ברכות דלעיל דברוך שנתן בכל חדא מינייהו איכא שם ומלכות 189 וכן דעת שאר הראשונים מלבד הראב"ד (הובא ברשב"א) שסובר דאין בה שו"מ כיון דאינה ברכה קבועה יעו"ש. דברכה גמורה היא לפתוח ולחתום, ולא עשאוה כדין סמוכה לחברתה, שאינה כלל ממין ברכת המזון אלא ברכה לעצמה ומטבע לעצמו 190 אע"פ שכל חיוב הזכרה דשבת מדיני בהמ"ז הוא, וכל שפתח בהטוה"מ שוב אינו אומר לברכה זו, (ולראבי"ה ברא"ש ריש תענית הביאור דכל שלא פתח בהטוה"מ חשיב כלא סיים הברכה הקודמת ע"ש), מ"מ אין מתייחס פתיחה של בהמ"ז לברכה זו כיון שאין ברכה זו שמברך על השבת מענינה ומינה של בהמ"ז, אבל תוס' כתבו הטעם כיון שאינה קבועה שם אלא לפרקים בשטעה להכי לא חשיבא סמוכה, ולא ס"ל לטעמא דרבינו דכיון דגדרה וחובתה כהזכרה בבהמ"ז הו"ל מכלל בהמ"ז אף שאין ענינה מענין בהמ"ז ושפיר מתייחסת פתיחה דבהמ"ז גם לברכה זו, ולא דמי להטוה"מ שהיא תוספת מחודשת בפ"ע, אלא דכיון שאינה קבועה שם אין היא נכללת בפתיחה של ברכה הראשונה וכעי"ז כתב בשיטמ"ק. . והיכא דטעה ולא הזכיר של ראש חודש אומר ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון ולית בה חתימה. פי' דהא דראש חודש לא חשיבא כולי האי למחתם בה. ואי לא אידכר ליה מקמיה דפתח בהטוב והמטיב לא בעי למיהדר לרישא. פי' ותו לא מדכר לראש חודש כלל דבתר הטוב והמטיב ליכא הזכרה לשום דבר כלל 191 עיין רמ"א סי' קפח ס"ז. . דאמר רב נחמן אמר שמואל טעה ולא הזכיר של ראש חודש בתפלה מחזירין אותו בברכת המזון אין מחזירין אותו מאי טעמא בתפלה דלא מצי פטר נפשיה מהדרינן ליה בברכת המזון דמצי פטר נפשיה דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל לא מהדרינן ליה זה כתב רבינו ז"ל.

פי' והא דאמרינן אי בעי אכיל בראש חודש אי בעי לא אכיל, לאו דוקא אי בעי לא אכיל כלל, דהא ראש חודש אסור הוא בתענית 192 כדאיתא בר"ה יט, א ותענית יז, ב. ועיין תוס' דאסור משום דהוא מיומי דמגלת תענית, והא דאמרינן התם בתענית וראש השנה ר"ח דאורייתא ר"ל דהוא מועד דאורייתא וכן פי' רש"י בר"ה, ודעת רי"ו הובא בב"י סי' תיח דכיון דבטלה מג"ת בטיל איסוריה אך שא"ר לא סברי הכי כמ"ש בטור וב"י שם ומשום שלענין ר"ח לא בטיל מג"ת רק י"ט מחודשים דמג"ת מדרבנן הוא דבטלו, ובפיר"ח בתענית משמע דאיסור תענית דר"ח מדאורייתא. ועיין בב"י ומג"א שם. ועיין מש"כ להלן הע' 202. , אלא אי בעי לא אכיל פת, אבל בשבתות וימים טובים (ד)כי לא אדכר שבת ויום טוב כלל ופתח בהטוב והמטיב חוזר לראש משום דלא סגיא דלא אכיל פת 193 וכ"כ שאר הראשונים (ועיין בעה"מ פסחים פרק אלו דברים). .

ואיכא מאן דאמר 194 לענין שבתות ליכא פלוגתא דכיון דמחוייב בעונג צריך לענגו בפת, וי"א דמשום חיוב שלש סעודות צריך פת ואף בסעודה שלישית, אבל לענין ימים טובים דעת תוס' בסוכה כז, א דליכא חיובא בפת וכ"כ הרשב"א כאן. דכי אמרינן דבימים טובים לא סגיא דלא אכיל פת, היינו בלילה הראשון של פסח דאמרינן [פסחים קכ, א] דהכתוב קבעו חובה מדכתיב בערב תאכלו מצות, ולילה הראשון של סוכות כדדרשינן התם בסוכה [כז, א] דגמרינן חמשה עשר חמשה עשר מחג המצות, הא אידך רשות, וכיון דכן אי טעה בברכת המזון לא הדר.

וליתה דודאי בכולהו ימים טובים חייב אדם לאכול בהן פת וחייב בסעודה וחייב בלחם משנה 195 כ"ה ברי"ף פסחים (כה, ב) ולכאורה מדמחייב בלחם משנה משמע דעת הרי"ף דבפת פשיטא דחייב, ויש לדחות ע"פ הרמ"א סי' רצא ס"ד ע"ש. כשבת, וחציו לה' כלומר לשנות וחציו לכם כלומר לאכילה כדאיתא ביום טוב [טו, ב] ואפילו רבי אליעזר לא פטר פי' מאכילה אלא כשכולו לה' כלומר כשהוא שונה, ובעצרת הכל מודים שכולו לכם 196 פסחים סח, ב. ומש"כ רבינו דלא פטר ר"א אלא כשהוא שונה כ"כ רבינו גם ברפ"ב דביצה והיינו דחיובו לקדש היום לה' או לשמוח בו. ומבואר מדברי רבינו דמחוייב בפת משום חיוב שמחה ביו"ט דהא הך חציו לכם משום שמחה הוא כדאיתא בפסחים שם ר"י לטעמיה דאמר שמחת יו"ט נמי מצוה הוא, וכ"כ בתוס' ריה"ח ובתוס' ורא"ש בסוגיין דכיון דבעינן חציו לאכילה משום שמחה עיקר אכילה הוא לחם (והתוס' דסוכה והרשב"א סברי דשמחה בבשר ויין בלבד ול"צ לחם). ובר"מ פ"ו יו"ט נראה דמשום שמחה ל"צ אלא בשר ויין אבל לדעתו יש גם חיוב עונג וכבוד ביו"ט ומשום הך חיובא בעינן פת כשבת, וכ"כ הגרע"א בתשובה בהשמטות לסי' א. ומשמעות דברי רבינו דמחוייב בג' סעודות ביו"ט כשבת כדעת הר"מ ויש אומרים בטור סי' תקכט וכ"כ הריטב"א בסוכה כז, א. ועיין להלן לענין חוה"מ. . והני ראיות דאייתו (בשאר) [דשאר] ימים טובים רשות חוץ מלילה הראשון של פסח ולילה הראשון של סוכות לאו ראיות נינהו, דההיא דפסח לענין חובת מצה איתמרא שחייב בלילה הראשון במצה הא ביום אוכל מצה עשירה ואינו חייב לאכול מצה 197 עניה אבל בלילה צריך עניה דבעשירה אין יוצא יד"ח כדאיתא בפסחים לו, א ושם לח, ב. , ואף בלילה אינו חייב במצה אלא לאכול כזית לצאת בה ידי אכילת מצה 198 משמע דמותר לו לאכול מצה עשירה בלילה ולענין לציד"ח בלבד בעינן מצה עניה כרש"י פסחים לו, א דלא כר"ח שם והר"מ בהל' חומ"צ פ"ה ה"כ (ע"ש בחי' מרן רי"ז הלוי). , וההיא נמי דסוכה מדין סוכה איתמרא דמדין סוכה חייב לאכול בלילה הראשון בסוכה, ואם אכל חוץ לסוכה כזית או כביצה שהיא אכילת עראי (ורשאי) [שרשאי] לאכלו חוץ לסוכה 199 כדאיתא סוכה כו, א כדטעים בר בי רב וכו' וכתב רבינו בחי' שם דהיינו כביצה, וע"ש בר"ן (יא, א). וכונת רבינו דיש בזה נפ"מ דמצד חיובא דיו"ט מצי לאכול חוץ לסוכה אכילת עראי עד כביצה ויצא יד"ח אכילה דיו"ט, ואף דיוצא בזה יד"ח יו"ט מ"מ חשיב אכילת עראי, אבל חיובא דסוכה דליל ראשון לא יצא. ומ"ש אי בעי לא אכיל ר"ל בסוכה וכ"כ רבינו בחי' לסוכה. וע"ש בריטב"א בסוכה בשם רבינו דשיעור אכילה דסוכה בלילה הראשון בכזית דומיא דמצה, ועיין בר"ן שם (יב, ב) ובתוס' בסוגיין. ואחר כך ישן כל הלילה בסוכה ועמד שם כל שבעת הימים ואכל שם בכל יום שלש פעמים לא יצא ידי חובתו שחייב הוא לאכול בלילה הראשון, ואם אכל שם בלילה הראשון ולמחר אכל חוץ לסוכה כזית או כביצה ואחר כך עמד כל היום בסוכה 200 דמחוייב גם לטייל ולעשות שאר עניניו בסוכה אבל לאכול אי"צ. יצא ידי יום טוב וידי סוכה, אבל בכולהו ימים טובים ודאי לא סגיא דלא אכל פת כשבת. ואע"ג דרשאי להתענות בתענית חלום וכיוצא בו 201 כדאיתא בשבת יא, א. , ההוא מילתא אחריתי שניתנה שבת לידחות אצלו בכך כשם שניתנה לידחות לבשל לחולה שאין בו סכנה על ידי ארמאי 202 שבת קכט, א והיינו דומיא דהותר איסור מעשה נכרי משום צורך חולי ה"ה דהותר איסור תענית משום צורך תענית חלום, וצ"ע דהא מחוייב בעונג ושמחה מה"ת ואיך נדחה מפני תענית חלום, ובעה"מ בפסחים פרק אלו דברים כתב דהתענית עונג היא לו ולכן משום חיוב שמחה ועונג אין כאן איסור (וכ"ה בדרכי משה סי' תקכט ועיין מ"ב סי' רפח סקט"ו), ולכאורה י"ל דגם רבינו מודה לזה, אלא דמ"מ איכא איסור תענית ולזה לא מהני מה שעונג הוא לו דמ"מ אסור לענות גופו, ולהכי כתב רבינו דאיסור תענית נדחה מחמת צורך דתענית חלום (ומוכח דאיסור תענית מדרבנן ולהכי נדחה מפני ת"ח דומיא דמעשה נכרי וזה דלא כהר"ח שהובא לעיל הע' 192 דאף בראש חודש אסור להתענות מה"ת), אכן משמעות דברי רבינו דקשיא ליה מצד חיוב פת דמשום עונג ושמחה וצ"ע, וע"ע בבעה"מ שם דליכא בזה איסור תענית דאינו מין תענית האסור כלל ע"ש, אך לכאורה מהא דצריך למיתב תענית לתעניתיה על מה שנצטער גופו בשבת נראה דהוא דין דחייה ולא שאין כאן איסור כלל. , ואנן רשות קאמרינן דברשות אין לו להתענות, הילכך בכולהו שבתות וימים טובים חוזר.

ובראש חודש ליכא חזרה, והוא הדין לחולו של מועד דליכא חזרה 203 ואע"פ דחיוב פת לרבינו משום שמחה כמש"נ לעיל הע' 196, מוכח מזה דליכא חיוב שמחה בחוה"מ, וכ"כ בעה"מ בפסחים פרק אלו דברים דשמחת חוה"מ רשות ולאו מצוה, אכן להר"מ דחיוב פת משום עונג דאיתיה ביו"ט כמו בשבת כמש"נ לעיל, לכאורה הוא הדין חוה"מ דהא ילפא התם מדכתיב ולקדוש ה' מכובד וימים טובים נקראים מקרא קודש וגם חוה"מ נקרא מקרא קודש, אכן בר"מ ברכות פ"ב הי"ג מפורש דבחוה"מ אין מחזירין אותו כראשי חדשים, (ועיין מג"א סי' תקל וביאור הגר"א סי' קפח ס"ז וסי' תקכט, ועיין בדברי הגרע"א בתשובה בהשמטות לסי' א), ובב"י סי' קפח הביא דבסמ"ג וכל בו כתבו דחוה"מ כר"ח אבל בתשב"ץ מבואר דדינו כיו"ט. , וכן ראש חודש דאיקלע בשבת ושכח ולא הזכיר של ראש חודש בברכת המזון אין מחזירין אותו כלל דאע"ג דלגבי האי יומא ודאי לא סגיא דלא אכיל פת, ההיא משום שבת הוא ולאו משום ראש חודש, דאכילת פת בראש חודש בחובה ליכא כלל 204 אבל הרשב"א חולק, וכן בטור סי' קפח הביא פלוגתא בזה, ובשו"ע פסק כרבינו, ועיין בהערה הבאה. , ואלו דברים שהאמת מעיד עליהם.

ולענין שבתות וימים [טובים] אפילו אכל מאה פעמים ביום ולא הזכיר באחרונה חוזר, דטעמא דעיקר חזרה קאמרינן משום דלא סגיא דלא אכיל פת בהאי יומא, ולא אמרינן בהאי סעודתא אלא בהאי יומא, ומשום דהאי גברא לא סגיא דלא אכיל פת בהאי יומא [איכא] חיובא לחזור, והאי טעמא לכולהו סעודות, וגם זה ברור 205 דברי רבינו מחודשים, אבל בתוס' ובשא"ר נראה דרק בסעודה שמחוייב בה חוזר, וכ"פ בשו"ע סי' קפח, מיהו הר"מ ברכות פ"ב הי"ב סתם דכל שלא הזכיר קדושת היום בבהמ"ז חוזר ומשמע כרבינו, שו"ר ברשב"ץ שכתב כן בדעתו, וביאור הדברים דהנה עיקר דברי הגמ' צריכים ביאור דכיון דאכל הא נתחייב בבהמ"ז ומאי נפ"מ אם היה מחוייב באכילה זו או לאו, ובמ"ב סי' קפח סקכ"ו כתב דבשבת וי"ט דמחוייב בפת ונמצא בהמ"ז קבוע בימים אלו לכן תיקנו רבנן לעיכובא גם להזכיר שם קדושת היום וכמו בתפלה אבל בר"ח אין בהמ"ז קבוע בו ולכן לא תיקנו רבנן הזכרת מעין המאורע שלו לעיכובא, והיינו דבשבת דבהמ"ז הוא מוכרח בו ולעולם איכא בהמ"ז של שבת קבעו חכמים במטבע בהמ"ז דשבת הזכרת קדושת היום, אבל בר"ח שאין מוכרח כלל שיהא בו בהמ"ז אין מטבע מיוחד לבהמ"ז דידיה, אלא דאם אכל ומברך יש לו להזכיר לכתחלה מעין המאורע, והיינו טעמא דרבינו דאין נפ"מ אם סעודה זו היתה חיוב אלא תליא בהיום, דבהמ"ז דיום השבת קבעו מטבע שלו עם הזכרת קדושת היום כיון דבהכרח יש בו בהמ"ז, והא דאמרו דמוכרח לאכול אין הכונה לסעודה זו דמה שחייב בה הוא גורם שיהא הזכרת קדושת היום דבהמ"ז דידה לעיכובא אלא עיקר טעמא דחזרה אמרינן דלהכי תיקנו הזכרה דשבת בבהמ"ז דידיה לעיכובא כיון דביום זה בהכרח הוא שיאכל, אכן לדעת שא"ר לא קבעו ההזכרה לעיכובא אלא בבהמ"ז הבאה בהכרח (ע"ש במ"ב), ועוי"ל בזה דלדעת רבינו ההזכרה דקדושת היום ומעין המאורע מכלל עצם בהמ"ז, ולכן מפרש כונת הגמ' דבשוי"ט דאיכא בהמ"ז בהכרח, תיקנו מטבע דידה עם קדושת היום, משא"כ בר"ח אינו אלא דין של לכתחלה לאופן שאכל ומברך, אבל לשא"ר ההזכרה הוא דבר בפ"ע שיש לו מחמת כבוד היום להזכירו בתפלתו וברכותיו וזהו שאמרו דכיון דיכל שלא לאכול הרי דלא רמיא עליה חיוב הזכרת היום דהא יכול שלא לאכול כלל אבל בשבת דמחוייב בסעודה זו נמצא דרמיא עליה השתא חיוב הזכרת היום דהא מוכרח לאכול ולברך ודוק. והנה רבינו לשיטתו ודאי שפיר קאמר לעיל דר"ח שחל בשבת אין הזכרת ר"ח לעיכובא דמאי איכפ"ל דאיכא חיוב אכילה משום שבת מ"מ הא ליכא חפצא דבהמ"ז דר"ח דיומא דר"ח אינו מחייב אכילה וממילא אין הזכרת מעין המאורע בר"ח לעיכובא, אבל לשא"ר יש לדון בזה, והוא דאי נימא דגם לדידהו הביאור כמ"ש המ"ב אלא דלא קבעו לעיכובא אלא בבהמ"ז הבאה בהכרח א"כ גם בר"ח שחל בשבת מכל מקום אין הזכרה דר"ח לעיכובא, אבל אי נימא כמש"כ דתליא אי רמי עליה השתא לאכול שפיר י"ל דכיון דמחוייב עתה לאכול משום שבת ונמצא דלא מצי פטר נפשיה מבהמ"ז והרי דרמיא עליה הזכרת ר"ח לעיכובא ולא מצי פטר נפשיה מינה ודוק. ועמ"ש בפ"ו הע' 413. .