רא"ה על ברכות צג

תנו רבנן שנים ממתינין זה לזה בקערה שלשה אין ממתינין. פי' דבר זה לפי דרכן שהיו אוכלין שנים ושלשה בקערה. והבוצע הוא פושט ידיו תחלה ואם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו הרשות בידו. וכד בצע מיבעי ליה למיבצע מהיכא דבשיל שפיר. פי' בסנהדרין איתא בפרק חלק [קב, ב]. רבה בר רב הונא איעסק ליה לבריה, פי' השיא אשה לבנו, בי דניאל בר רב קטינא, קדים, פי' קודם סעודה, וקא מתני לבריה אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך ואין הבוצע רשאי לבצוע 128 כ"ה לפנינו בגמ', ופרש"י דצריך לברך קודם בציעה ואמן מכלל הברכה, אבל ברי"ף לפנינו לטעום וכ"ה בר"מ פ"ז ה"ה. עד שיכלה אמן מפי העונין ורב חסדא אמר מפי רוב העונין שכל העונה אמן יותר מדאי, פי' באריכות יותר מדאי, אינו אלא טועה. פי' הילכך לא בעינן מפי כולן שיש מאריכין בו יותר מדאי והוא טעות בידם.

פי' והא דאמרינן אין המסובין רשאין לטעום כלום עד שיטעום הבוצע, פי' אלא אם כן חולק כבוד למי שגדול ממנו 129 וכדתניא בברייתא דלעיל, וכ"כ תר"י בשם רבו וכ"ה בר"מ פ"ז ה"ה, אבל תוס' כתבו באופ"א. , והא דאמרינן בפסחים [קו, א] בההוא סבא דגחין ושתי מקמי מר בר רב אשי דבריך, בר הכי הוה 130 צ"ע דלא כתוב שכיבדו בזה, ובברייתא קתני ואם בא לחלוק כבוד וכו'. , אבל בירושלמי [מד, א] הפרישו בין נזקקין כולן לככר אחד או לכוס אחד, או שהיה ככר לכל אחד וכוס לכל אחד, דנזקקין כולן לככר אחד מברך טועם תחלה וכן הדין בכוס אחד, אבל ככר לכל אחד או כוס לכל אחד איזה מהם שירצה תחלה 131 ולפ"ז ל"ק כלל מההיא דפסחים, וכ"כ שא"ר, מיהו מדברי רבינו משמע קצת דהבבלי שלא חילק בזה פליג על הירושלמי, אבל שא"ר הביאו הירושלמי להלכה. , ומההיא דפסחים ומהאי ירושלמי שמעינן שאין האחרים טעונים לשתות מאותו כוס של ברכה והוא הדין שאין צריכין לטעום מאותו ככר שבירכו בו 132 ולא אמרינן דכיון דיוצאים בברכתו והוא מברך על ככרו אין יוצאים בברכתו עד שיאכלו מאותו ככר שחלה עליו הברכה אלא כיון שבירך המברך ואכל מככר הברכה יכולים לאכול מככר שלפניהם, ולכאורה מהא דס"ד דצריכים לאכול מככר המברך משמע דאין הגדר דכל אחד כמברך בעצמו אלא הגדר דיוצאים בברכת המברך ולכן ס"ד דצריכים לאכול מככרו, ועמ"ש בפ"ו הע' 198 בענין זה, וע"ש משנ"ת בדעת רבינו בזה. , לא שנא בין ששאר כוסות אינם פגומין או שהן פגומין שלא הצריכו כוס שאינו פגום אלא לאותו כוס שמברכין עליו בלבד 133 באהל מועד דרך ו נתיב ו, הובא בב"י סי' קפב, כתב דאם כוסות המסובין פגומים צריך לתת מכוס הברכה לכוסות שלפניהם והביא שכ"כ התוס' (פסחים שם) אבל בשם רבינו כתב דלא הצריכו כוס שאינו פגום אלא למברך, ואינו מובן דרבינו מיירי לענין דאין היוצאים יד"ח צריכים לשתות מכוס שבירכו עליו אלא יוצאים יד"ח ושותים מכוסם אבל התם מיירי לענין הא דמצוה שיטעמו כולם מכוס של ברכה דאם כוס שלהם אינו פגום הו"ל איהו גופיה כוס של ברכה משא"כ בפגום, ואף בכוס שלפניהם אינו פגום יל"ע לדעת רבינו דאולי אינו חשוב כוס של ברכה, שהרי ממה שנסתפק אם צריך לשתות מכוס המברך משמע דהברכה חלה רק אכוס דמברך ולא של שומע וכמ"ש בהע' הקודמת, ועיין בד"מ סי' קסז סק"ח בשם או"ז ושם סק"ו ובמש"כ בפ"ו הע' 198. , ומיהו אי עביד ואמר טול לא הוי הפסק דחבובי מצוה הוא וכדאמרינן לעיל [מ, א] טול ברוך טול ברוך דלא הוי הפסק אע"ג דלאו עיכובא, דומיא דהבא מלח הבא ליפתן דאמרינן לעיל [שם] נמי דלא הוי הפסק.

תנו רבנן אין עונין אמן חטופה, פי' קודם חתימת הברכה 134 כ"פ הערוך ע' אמן ורש"י פי' שקורא האלף בחטף. , ולא אמן קצרה, [פי' שממהר קריאתה], ולא אמן קטופה, פי' (שממהר קריאתה) [חצי המלה] 135 הושלם ע"פ שיטמ"ק שהעתיק לשון רבינו, (והוא מוכרח דקטופה לא משמע ממהר קריאתה אלא קצרה משמע כן). , ולא אמן יתומה, פי' שלא שמע הברכה ואינו יודע על איזו ברכה [עונה], אבל כל זמן שיודע על איזו ברכה [עונה] לא מקריא אמן יתומה כדאיתא התם בסוכה [נא, ב] 136 דבאלכסנדריא של מצרים היו מניפין הסודרין כשהגיעו לאמן וכל העם עונין אמן, וכ"כ רש"י ותוס' לתרץ מההיא דסוכה, ועיין להלן. . ולא יזרוק ברכה מפיו. פי' על המברך הוא אומר שיעשה היכר בחתימת הברכה ולא כזורק אותה מפיו כשאר תיבות שבאמצע הברכה 137 היינו שיעשה אתנחתא בסוף הברכה כמניח אותה ולא כזורקה, וזהו השייכות לדיני אמן שכשם שהעונה אמן אחר הברכה מאמת ומחזק הברכה, כך המברך צריך לעשות היכר בחתימת הברכה, וכן לפי' שני צריך להמתין כדי שהות לענות אמן, לקיים ולחזק הברכה, (ולולא הפסק ראוי לענות אמן על ברכת עצמו כמ"ש רבינו מה, ב). אבל רש"י פי' שיברך בכונה וברצון לא דרך משא וחוק קבוע. , אי נמי שלא ימהר להתחיל ברכה אחרת אלא בכדי שיש שהות לענות אמן. בן עזאי אומר כל העונה אמן יתומה יהיו בניו יתומים קטופה יתקטפו שנותיו קצרה יתקצרו חייו וכל המאריך בה מאריכין לו ימיו ושנותיו. פי' ובלבד שלא יאריך בה יותר מדאי כדאמרן. ירושלמי איזהו אמן יתומה ההוא דמיחייב למברכה, פי' שהוא חייב באותה ברכה לברך והוא יוצא מפי אחרים 138 משמע דרק במחוייב בה הו"ל אמן יתומה וכדעת רנ"ג בתוס' סוכה נב, א שהביא כן מהך ירושלמי, ומ"מ הוכיח לעיל מההיא דסוכה דהיכא דיודע על איזו ברכה עונה אינה אמן יתומה דס"ל דמיירי בתפלה ולא בקריאת ס"ת דלא כרנ"ג בתוס' שם, ואף דגם ביודע על איזו ברכה עונה לא יצא כדמוכח לקמן נג, ב אמן יתומה מיהא לא הוי, ועיין בר"מ פ"א הי"ד ובשא"ר ובב"י וב"ח וש"א סי' קכד. , והוא עני ולא [ידע] מה דעני, פי' לפי שאינו שומעה.

[רי"ף לה, א] רב ושמואל הוו יתבי בסעודתא על ואתא רב שימי בר חייא הוה קא מסרהב למיכל אמר ליה רב מאי דעתיך לאיצטרופי בהדן 139 עמ"ש בפ"ו הע' 315. , פי' כדי שיזמנו שמצוה בזימון משום גדלו, אנן הא אכלינן אמר ליה שמואל אי הוו מייתי ארדילי וגוזליא לאבא מי לא אכלינן אלמא כל היכא דאי מייתו להו מידי מצו למיכל מינה מצטרף בהדיהו וכן הלכתא. והלכתא גדול מברך אע"ג דאתא בסוף סעודה.

גרסינן בפרק בני העיר [מגילה כח, א] אמר רבה בר חנה אמר רבי יוחנן כל תלמיד חכם שמברך לפניו אפילו כהן גדול עם הארץ אותו תלמיד חכם חייב מיתה שנאמר [כל] (ול)משנאי אהבו מות אל תקרי משנאי אלא משניאי אבל כהן תלמיד חכם מצוה לאקדומי דאמר מר וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול חלק 140 לפנינו ברי"ף וכן בגמ', מנה יפה ראשון. ראשון. פי' ואוקימנא התם בשוין ולאו דוקא בשוין אלא אפילו אותו תלמיד חכם גדול קצת ממנו כל היכא דלא עדיף מיניה כולי האי דאיכא למיחש לכבוד תורתו כהן עדיף מיניה 141 משמע דאיכא בכה"ג משום וקדשתו, וכ"מ ברי"ף דכל שהוא ת"ח מצוה להקדימו משום וקדשתו, אבל תוס' ושא"ר במגילה שם כתבו בשם ר"ת דכל שהישראל גדול ממנו ליכא חיובא משום וקדשתו אלא שיש בזה מעלה דאל"ה מאי רבותא דר' פרידא, ומבואר עוד דאם הישראל עדיף מיניה טובא אף דהכהן ג"כ ת"ח הו"ל כע"ה לגביה, אבל משמעות שא"ר דכל שהכהן אינו ע"ה שרי, ועיין במרדכי במגילה שם שכתב דהיכא דאינו מקדימו דרך חוק ומשפט מחמת הכהונה אלא שנותן לו רשות לברך מותר לת"ח ליתן רשות לע"ה דהא רבי אמר לרב (לעיל מג, א) קום משי ידך ובר קפרא נתן רשות לאחד מתלמידיו לברך (לעיל לט, א) וצ"ע דהרי רב היה ת"ח ואי נימא דסובר כרבינו ניחא אבל י"ל עוד דכיון דהוא רבו הו"ל כע"ה לגביה וכ"פ השל"ה בבגדי ישע שם. .

והכותי מזמנין עליו. והני מילי באותו זמן אבל עכשיו גוים גמורים הם ואין מזמנין עליהם 142 חולין ו, א לא זזו משם עד שעשאום גוים גמורים, ועיין בריטב"א פ"ה ה"כ שלמד מדברי הרי"ף דאין מזמנין על ישראל משומד, ומבואר דכותי ישראל הוא אלא שדינו כישראל משומד, וכ"ה ברש"י ושאר ראשונים חולין שם דכיון שעבדו ע"ז נעשו משומדים לע"ז והמשומדים לע"ז משומדים לכה"ת, ואין לומר דר"ג ור"מ דנו אותם כמשומדים אבל ר' אמי ור' אסי הוסיפו לדונם כגוים (וכמו שמצינו בספ"ק דיבמות דעשאום לעשרת השבטים כגוים גמורים שאין קידושיהם קידושין ע"ש במאירי ובקר"א) שהרי בגמ' שם מבואר דר' אמי ור' אסי לא הוסיפו בהם חומר יותר מר"ג ור"מ, וכ"ה ברמב"ן וריטב"א ב"מ עא, ב ובתשו' רמב"ן בסו"ס גידו"ת סי' ב, וכ"מ בירושלמי ע"ז פ"ה ה"ד, וכ"כ בה"ג סוף הל' קידושין והעיטור אות ק קידושין והטור אהע"ז סי' מד דקידושיו קידושין כמשומד, ומ"מ אף בכותי חבר כבר גזרו גזירה לדון כולם לעולם כמשומדים. אכן הר"מ בפיה"מ פ"ז דנדה מ"ג ומ"ד כתב שאינם מטמאים באהל כגוים וכתמיהם טהורים וכ"כ שם פ"ד מ"א שדין הכותים לטומאה כגוים, ובפ"ק דשקלים כתב שאין מקבלים מהם קרבנות אלא כגוים (ועדיפי ממשומדים שאין מקבלים מהם קרבנות כלל), וכ"כ המאירי בנדה ושקלים, ובפיה"מ ספ"ח דברכות ועוד מקומות כתב שכל החילוקים שבמשניות בין כותים לגוים ליתנייהו לאחר הגזירה, ובפ"ד קידושין כתב דכותים מותרים האידנא זה בזה, ומבואר דעתו שהם כגוים ממש, (ועיין להגרח"ק שליט"א בריש מס' כותים שהאריך בזה). ובפ"ח עבדים ה"ה כתב הר"מ לענין מוכר עבדו לכותי דהוי כמוכרו לגוי אבל מכרו למשומד ספק, ואף דבגיטין מד, א נשארו בספק גם לענין כותי כתב הר"ן שם דהאידנא כותי כגוי כדאיתא בחולין וכ"כ המאירי, אבל הריטב"א והרא"ש והטור יו"ד סוף סי' רסז כתבו דכותי נשאר בספק כישראל משומד ובב"י תמה בזה, אמנם שיטתם דאינו אלא כמשומד וכ"כ הב"ח ע"ש, ואדרבה דעת הר"ן צ"ע דבחידושיו לחולין משמע דאינם אלא כמשומדים. ובב"ק לח, ב מבואר דשור ישראל שנגח שור של כותי צריך לשלם אלמלא משום קנס, והוכיח מזה הרמב"ן בתשו' הנ"ל דדין משומד לגבי דיני ממונות כישראל, אך המאירי שם כתב דהאידנא דעשאום כגוים גמורים אי"צ לשלם, וא"ש תמיהת הלח"מ פ"ח מנז"מ הי"ג על השמטת הר"מ להאי הילכתא, וכן שאר דיני כותים לא נתבארו בר"מ, (ועיין פ"ב אה"ט דמשמע דגרע מגר תושב, ועיין פ"א ברכות). ובגיטין ט, ב כתב הרי"ף דגט שכותי חתום עליו פסול לאחר שגזרו עליהם לדונם כגוים גמורים, וכ"כ הר"מ פ"ו עבדים ה"ו והרשב"א והריטב"א והרא"ש והטור, וצ"ע דבשלמא להר"מ לטעמיה ניחא שהם גוים לכל דבר, אבל להריטב"א והרא"ש אינם כגוים, ואף דמשומדים פסולים לעדות כמ"ש הר"מ עדות ספי"א, מ"מ הא מיירי בכותי חבר, ואף דגזרו על כל הכותים לדונם כמשומדים כמש"כ לעיל לכאורה חברים שבהם אינם אלא כפסולי עדות דרבנן (וכן בדורות המאוחרים יתכן דהוו כתינוקות שנשבו אלא שכבר גזרו עליהם ועיין בתשו' הרא"ם סי' מז וסי' מח) והא משמע דאם יקדשנה אחר לא יהיו קידושיו קידושין, ועיין בש"ך יו"ד סי' קנט שהוכיח מזה דהם כגוים אף לקולא, אכן י"ל דרבנן דנו כולם לעולם כפסו"ע מה"ת והפקיעו קידושי שני, ועיין בתשו' מיימוני סי' יב בשם ראבי"ה שלמד מדברי הרי"ף דעדות משומד אינה עדות והרי להדיא דאינו אלא כמשומד וע"כ כמש"נ, ובעיטור מאמר ח חולק באמת על הרי"ף ואפילו פסולא דרבנן ליכא לדידיה, וצ"ל בטעמו דלא גזרו על כותי חבר אלא לשחיטה ויי"נ שלא יטמעו בהם, אבל לענין עדות כל שהוא חבר כשר לעדות. וטעם שי' הר"מ והמאירי בזה נראה לפמ"ש בפסקי הרי"ד חולין ו, א דאין כונת הגמ' דכיון שעבדו ע"ז הוו משומדים (שלדעתו שם משומדים שחיטתם כשרה באחר עע"ג) אלא דכיון שראו שעובדים ע"ז נתגלה שמעולם לא היתה גירותם גירות, וכן נראה מדברי הר"מ בפיה"מ ספ"ח דברכות, ומעתה מבואר מה שנידונים כגוים, והא דאמרינן בחולין שם אי לשחיטה ויי"נ מהתם גזור בהו רבנן, אף דנפ"מ בדר' אמי ור' אסי לענין להקל, דהא ר"ג ור"מ גזרו עליהם משום חשש למיעוטא משא"כ ר' אמי ור' אסי גזרו עליהם משום שנתקלקלו רובם כמ"ש הרמב"ן שם, נראה דכונת הגמ' דהלא ודאי לא ישבו ונמנו לעשותם כגוים גמורים לענין להקל, ואילו לחומרא כגון שחיטה ויי"נ כבר גזרו עליהם, ומשני דלא קיבלו גזירת ר"ג ור"מ. ולהאמור אין ראיה מדברי הרי"ף דאין מזמנין על המשומד דדילמא סובר כהר"מ דגוים גמורים הם, וכבר עמד בכ"ז בהע' לריטב"א, אך כיון דחזינן דנידון כגוי לענין סתם יינם (חולין ד, ב) ולענין ביטול רשות (ערובין סט, א) ולענין שחיטה (חולין ה, א לרוב הראשונים מלבד רש"י והרי"ד והריא"ז דמכשרי ליה באחרים רואין אותו) מסתבר דה"ה לענין זימון וכמ"ש הריטב"א, וכ"כ רב שרירא גאון הובא בתשו' הרא"ם סי' מז דדינו כנכרי לענין מצוות כגון לזמן ולבטל רשות ע"ש, ועיין בתשו' הר"מ סי' רסה לענין צירוף קראים לזימון. ועיין בש"ך ותפל"מ וחוו"ד יו"ד סי' קנט ובב"ש וח"מ אבה"ע סי' מד בדינא דכותים. (ומה שהביא הגרע"א שם מהרע"ב ותוי"ט פ"ז דנדה, מקורו של הרע"ב בפיה"מ שם, ודעת הר"מ כבר נתבאר דהוו כגוים לכל דבר). ונתבאר כאן ענין זה, אף דרבינו לא כתב עלה מידי, משום דברים שנתבררו בענין זה. .

פי' והא דתנן במתניתין דאם אכל דמאי מזמנין עליו אע"ג דבשאר איסורין דרבנן אינו כן פרישנא בגמרא דשאני דמאי דרבנן שריוה לעניים וכיון דאילו הוי האי [מפקר נכסיה הוי עני] וחזי ליה השתא נמי חזי לאזמוני עליה 143 צ"ב דבשלמא לטעמא דהראב"ד המובא בהע' ריש פירקין דאין קביעות לאיסור י"ל דהיכא דחזיא ליה באיזה אופן חל בזה קביעות וכן לטעמא דרבינו דהנאת איסור אינה הנאה י"ל דכיון דהנאה זו ראויה לו באיזה אופן חשיבא הנאה אבל לטעמא דרש"י דהו"ל ברכה בעבירה ואף רבינו בריש פירקין מודה דגם טעם זה אמת קשה דמ"מ קעביד עבירה. .