רא"ה על ברכות צא

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה ואורח מברך כדי שיברך לבעל הבית מאי מברך יהי רצון שלא יבוש בעל הבית ולא יכלם לא יבוש בעולם הזה ולא יכלם לעולם הבא רבי מוסיף בה דברים ויצלח מאד בכל נכסיו ויהיו נכסיו מוצלחין וקרובין לעיר ואל יזדקר לפניו שום הרהור עון ואל ישלוט שטן בכל מעשה ידיו מעתה ועד עולם.

עד היכן ברכת זימון רב נחמן [אמר] עד נברך ורב ששת אמר עד הזן. הפי' הנכון בזה דלענין צירוף קאמר דאנן בעינן שלשה לזימון, וקאמר עד מתי בעינן צירוף ויצאו ידי זימון, ומכאן ואילך אם פירש האחד או השנים עד שלא גמר ברכתו המברך יצאו אלו ידי זימון, שאם פירשו קודם לכן הפורש לא יצא ידי זימון 91 כבר ביאר רבינו ד"ז לעיל מה, ב גבי אחד מפסיק לשנים (לענין עד אימתי צריך להפסיק) ע"ש בהע' 68 מש"נ בזה, אך כאן נוסף חידוש בדבריו דהפורש לא יצא ידי זימון הא שאר החבורה משמע דיצאו ידי זימון, וצ"ע אמאי דכיון דלא חשיבא קביעות כל שלא היו קבועים ומצורפים בברכת הזן וכדביאר רבינו לעיל אמאי יצאו ידי חובתם, ואולי י"ל לפמש"נ בהע' 68 דכיון דזימון תוספת לבהמ"ז לכן צריך קביעות במקצת בהמ"ז, ולכן מי שהמשיך לברך לגבי דידיה שפיר מצטרף הזימון לבהמ"ז משא"כ לגבי הפורשים שלא היו במקום קביעות כלל בשעת בהמ"ז אין לזימון צירוף לבהמ"ז ואינו דבר העומד לעצמו והו"ל כפרשו קודם זימון, אך מדברי רבינו לעיל משמע דכולם לא יצאו, וגם סברת הדברים אינו מבואר כל צרכו וצ"ע. . רב נחמן אמר עד נברך. פי' ונברך בכלל. ורב ששת אמר עד הזן. [פי'] והזן בכלל.

נימא כתנאי שנים או שלשה מברכין ברכת המזון ותניא אידך שלשה או ארבעה. פי' וכל שכן שנים, ובדין הוא להאי תנא דליתני שנים או שלשה או ארבעה, אלא ודאי מתניתא הכי תניא אלא דגמרא לא מייתי מינה אלא במאי דפליגא ומאי דאתי לטפויי אאידך, ואי תני ארבעה בלחוד 92 כיון דלא מייתי אלא מאי דאתי לטפויי אאידך לא הי"ל להביא אלא ארבעה. הוה משמע לעיכובא ולהכי הוא [דמייתי] שלשה או ארבעה. והנכון בזה כדברי רבינו ז"ל 93 להלן בסמוך. דודאי גברי קאמר, וכן בירושלמי [נא, ב] בפירוש 94 כמו שהביא הרי"ף וכ"פ שא"ר דלא כרש"י שפירשה אברכות. , ולתנא קמא סבירא ליה דברכת המזון שלש ברכות, הילכך כי איכא הכא תלתא גברי ולא ידע לה חד מינייהו כולה, אלא חד מינייהו תרתי ואידך חדא או כל חד מינייהו ידע לחדא מינייהו מברכין אותה, הילכך פעמים שלשה פעמים שנים מברכין אותה, אבל ארבעה (לה) [לא] כיון דברכת המזון אינה אלא שלש ברכות, וכגון שאין יודעין לאחת מהן אלא בשנים אין מברכין אותה 95 אותה היינו בהמ"ז, ומשמע לכאורה דאין מברכין אותה כלל דברכות מעכבות זא"ז, וכיון דא"א לברך לאותה ברכה שאין אחד יודע כולה אין מברכין בהמ"ז כלל, אך על כרחך אין הכונה לכך, שהרי נכלל בזה גם אופן שאין אחד יודע זימון והזן אלא הזן בלבד וכמבואר בהמשך הדברים ובכה"ג שפיר מברכי בהמ"ז אלא דאינם מזמנים, ועוד דהא דלא חשיב להטוה"מ כיון שהיא מדרבנן ביאר רבינו בהמשך דעשאוה כברכה בפ"ע וכאילו אינה כלולה בבהמ"ז הא לולא זה יש להחשיבה דומיא דזימון אף דודאי אינה מעכבת בהמ"ז דאורייתא, ועוד דאף דא"א לברך אותה ברכה ע"י ששנים יוציאו האחרים אבל אפשר שיאמרו מה שיודעים והאחרים יאמרו אחריהם, וע"כ הכונה דאין מברכים אותה כולה (ע"י אחד המברך לאחרים), ובארבעה א"א לברך כולה שהרי א"א לזמן וזימון מכלל בהמ"ז, אבל הטוה"מ כמי שאינה מכלל בהמ"ז ושפיר מברכים כל בהמ"ז בלעדיה, (ואמנם אין מבואר דאין מעכבות זא"ז אבל גם אין מבואר להיפך), ועיין מלחמות (לד, ב) ומג"א סי' קצג סק"ג ואבן העוזר ומחה"ש, ועיין ריטב"א פ"ו ה"ד דמבואר דאין ברכות מעכבות זא"ז, (וע"ש דמפרש הברייתות לענין זימון דצריך שידעו כל בהמ"ז בכדי לזמן ע"ש, אך בדברי רבינו לא נראה כן, ובפרט ממשה"ק בסמוך אמאי חשיב זימון הא אינו אלא מדרבנן ולהריטב"א כל עיקר הנידון לענין זימון, והא דמעכב בהזימון להריטב"א ולא אמרינן דכל אחד יאמר מה שיודע והאחרים יאמרו אחריו י"ל דלזימון צריך שאחד יהא ראוי להוציא אחרים וצ"ע בזה). שאין מחלקין ברכה אחת בין שני אנשים ועיכובא נמי הוא 96 עיין בדברי רבינו לעיל לג, ב ובהע' 106 שם. , ומשום הכי אמר ארבעה לא, ואידך תנא סבר דברכת המזון ארבע ברכות ומחלקין אותה (לשני אנשים שלש מהן) [לשלשה אנשים] האחד שתים והאחד אחת ואחד אחת או לארבעה אנשים כל אחד אחת, והוא הדין נמי דתני שנים כל אחד שתים או אחד אחת ואחד שלש, אלא דלא מייתינן לה כדפרישנא לעיל דלא מייתי אלא מאי דאתי לטפויי עלה.

סברוה דכולי עלמא הטוב והמטיב לאו דאורייתא ולא (חד) חשיב לה חד מינייהו 97 ולא חשיב וכו' ליתא בגמ' לפנינו וכן בלשון הרי"ף שהעתיק רבינו בסמוך. . פי' ומשום הכי סברי דלא חשיב לה חד מינייהו משום דלאו דאורייתא. מאי לאו בהא קא מיפלגי דמאן דאמר שנים או שלשה, כלומר ותו לא, קסבר עד הזן. פי' קסבר ברכת זימון עד הזן, והילכך הוו להו ברכת המזון שלש ברכות ותו לא, ברכת זימון והזן חדא דחדא ברכתא חשבינן לה, וברכת הארץ הא תרתי, ובונה ירושלים הא תלת, ולהכי מברכין לה שלשה אנשים, אבל ארבעה לא משום דלעולם ברכת זימון (והזן דהיינו נברך) [דהיינו נברך והזן] כולה כחדא חשבינן לה ואין מחלקין אותה בין שנים, ואי ליכא חד דידע לה כולה דהיינו נברך והזן לא נפקי ידי זימון, ולא מברכי נברך כלל, אלא [א]חד מברך הזן ואחד מברך ברכת הארץ ואחד בונה ירושלים, ואין מזמנין עד שידע אחד מהם נברך והזן דכולה חדא ברכה היא ואין מחלקין לה לשנים, ומיהו לאו לעיכובא לברכת הזן דהא ליכא למימר, דברכת הזן ודאי לאו בנברך תליא דהא יחיד מברך אותה, אלא לומר דנברך בברכת הזן תליא דאינה ברכה לעצמה אלא תוספת היא לה ואין לחלוק אותה ממנה כדי לברך אותה לעצמה 98 עמ"ש לעיל הע' 68. . ומאן דאמר שלשה וארבעה קסבר עד נברך. פי' קסבר דברכת זימון עד נברך ונברך בכלל, וסבר דנברך ברכה בפני עצמה ומחלקין אותה לאדם אחד, וכיון דכן הוו להו ברכת המזון ארבע ברכות ומחלקין אותה לארבעה אנשים, כל אחד מברך אחת.

וכי תימא ולמאי דקא סלקא דעתין דלא חשבינן לה להטוב והמטיב משום דהטוב והמטיב לאו דאורייתא, ברכת זימון נמי אמאי חשבינן לה דהא איהי נמי ודאי לאו דאורייתא 99 כמ"ש רבינו בריש פירקין ע"ש בהע' 28. , שאני תחלת ברכה מסוף ברכה, משום דהטוב והמטיב דבסופא לא חשיב, דהיא דרבנן, וחשיב כמאן דכליא ברכה בבונה ירושלים דהיא דאורייתא וכמאן דלא בריך תו, אבל תחלת ברכה לא אפשר בר מינה בזימון, הילכך לא סגיא דלא למיחשבא 100 פי' דזימון הוא תחלת בהמ"ז כיון שאין להתחיל בלא זימון אבל בבונה ירושלים נגמר בהמ"ז והטוה"מ חשיבא כברכה בפ"ע כמ"ש בגמ' מו, ב ע"ש בהע' דלרבינו ודעימיה בעצם היא מבהמ"ז מדרבנן אלא דלהיכרא שהיא מדרבנן עשאוה כברכה בפ"ע ולפ"ז קשיא ליה דזימון נמי מדרבנן ותי' דזימון בע"כ תחלת בהמ"ז אבל לרש"י ותוס' ודעימייהו הטוה"מ אינה חשובה מבהמ"ז דעל הרוגי ביתר תיקנוה ולפ"ז מעיקרא ל"ק דזימון הו"ל מבהמ"ז מדרבנן משא"כ הטוה"מ. וע"ע במאירי. . רב נחמן מתרץ לטעמיה ורב ששת מתרץ לטעמיה וכו'. פי' ודלא כתנאי כדאמרן, והילכתא כרב נחמן 101 כ"כ הרי"ף כמו שהעתיק רבינו בסמוך והר"ח והר"מ אבל רש"י ותוס' והרא"ש פסקו כרב ששת. .

ורבינו ז"ל כתב וזה לשונו: עד היכן ברכת זימון רב נחמן אמר עד נברך ורב ששת אמר עד הזן לומר שאם אכלו שלשה כאחת והוצרך אחד מהם לצאת שיושב עד שאומרים נברך שאכלנו משלו 102 וכמ"ש ר"נ עד נברך, וכמ"ש רבינו לעיל דבגמר ברכת המברך תליא, אך ברי"ף לפנינו עד שאומרים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו, ולשון שאומרים צע"ק לגי' רבינו. ויוצא שזו היא ברכת זימון ורב ששת אמר עד הזן ואמרינן נימא כתנאי דתניא שנים ושלשה מברכין ברכת המזון ותניא אידך שלשה וארבעה מאי לאו דכולי עלמא אית להו הטוב והמטיב לאו דאורייתא ובהא קמיפלגי מאן דאמר שנים ושלשה סבר עד הזן, פי' ברכה אחת, ומאן דאמר שלשה וארבעה פי' קסבר עד נברך, פי' ברכה אחת. ודחינן לא רב ששת מתרץ לטעמיה ורב נחמן מתרץ לטעמיה וכו'.

[רי"ף לד, א] הא שמעתא שקלו וטרו בה קמאי ז"ל ולא סלקא להו כל עיקר משום דהוה סבירא להו דהא דתניא שנים ושלשה ברכות אינון וקשיא להו היכי תני להו בלשון זכר ולא אשכחו בה פירוקא והאי מימרא דעד היכן ברכת זימון איפליגו נמי בגמרא דבני מערבא ואותיבו התם למאן דאמר עד נברך מיהא מתניתא דשנים ושלשה מברכין ברכת המזון וכד מעיינת ביה סליק לך פירוקא דהא שמעתא בלא קושיא ובלא ספק והכין גרסי[נן] התם שלשה שאכלו כאחת ובקש אחד מהם לצאת דבי רב אמרי מברך ברכה ראשונה והולך לו איזו היא ברכה ראשונה דבי רב אמרי זו ברכת הזימון רבי זעירא בשם רבי ירמיה זו הזן את הכל רבי חלבו ורבי חנין בשם רב הזן את הכל התיב רב ששת והא מתניתא פליגא שנים ושלשה שאכלו חייבין בברכת המזון הא ארבעה לא ואין תימר [זו] ברכה ראשונה, פי' ואם תאמר דנברך ברכה ראשונה, נתני ארבעה אשכח חד תנא תני ארבעה ואין תימר זו הטוב והמטיב שניא היא דאמר רב הונא הטוב והמטיב משניתנו הרוגי ביתר לקבורה תיקנו הטוב והמטיב הטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה נמצאת אומר ששנים ושלשה דקא תני גברי אינון והכין פירושא שנים ושלשה שאכלו ואין אחד מהם יודע לברך ברכת המזון כולה אלא אחד מהם יודע ברכה ראשונה והשני יודע השניה והשלישית ואינו יודע ברכה ראשונה או שאחד יודע לברך ברכה שלישית חייבין בברכת המזון לפי שאפשר לברך כל אחד ברכה אחת שהוא יודע ונמצאת ברכת המזון עולה משנים מהם או משלשתם וגמרינן מינה דברכת המזון עם ברכת הזימון אינה אלא שלש ברכות בלבד לפיכך אינה נחלקת אלא לשלשה אנשים בלבד ומשום הכין קתני שנים ושלשה ולא קתני ארבעה דאם איתא דברכת הזימון עד נברך הוה אמר ארבעה ופריק אשכח תנא תני ארבעה ואנא דאמרי כותיה ואם תאמר הך תנא דתני ארבעה משום הטוב והמטיב דתני הכי דמצי אמר ליה גברא רביעאה לית לך למימר דברכת הטוב והמטיב דרבנן היא ולא תנא ליה תנא בהדי דאורייתא דאמר רב הונא וכו' הכין פירושא דהדין גמרא דבני מערבא וחד טעמא הוא עם גמרא דילן וכבר סליק פירושא דהא מתניתא כהוגן וליכא בה קושיא כלל וקיימא לן כרב נחמן דאמר עד נברך וכן עמא דבר דהא יחיד כד מברך מתחיל מברכת הזן אלמא [ברכת] הזימון דליתה אלא בשלשה עד נברך הוא בלבד אבל ברכת הזן אינה בכלל ברכת הזימון.

פי' אמרינן בגמרא אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא הטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פותחין בה בברוך 103 לפנינו נוסף ואין חותמין בה בברוך, וכן בסוף הברייתא ובהמשך הגמ'. ותניא 104 לפנינו כדתניא. כל הברכות כולן פותח(ין) בהן בברוך וחותם בהן בברוך חוץ מברכת הפירות וברכת המצות וברכה הסמוכה לחברתה וברכה אחרונה שבקרית שמע. פי' חוץ מברכת המצות וברכת הפירות שהן מטבע קצר וכל כיוצא בהן, שהן פותחות לעולם 105 היינו אפילו בברכה הסמוכה לחברתה וכדמפרש ואזיל. ולא חותמות, וברכה הסמוכה לחברתה, שהיא חותמת ואינה פותחת במטבע ארוך כדמפרש ואזיל, וברכה אחרונה שבקרית שמע, פי' קמשמע לן דאע"ג דקרית שמע מפסיק חשיבא סמוכה לחברתה ולהכי חותמת ולא פותחת 106 וכן פירש רש"י וכ"כ רבינו לעיל יא, א דלא כהרשב"א שם ונתבאר בהע' 88 שם. . יש מהן פותח בהן בברוך ואינו חותם בברוך, פי' בברכה הסמוכה לחברתה 107 רש"י פי' יש מהן מאותם שהזכרנו כגון ברכת הפירות וברכת המצוות ויש מהן מאותם שהזכרנו כגון ברכה הסמוכה לחברתה, ואולי לא ניח"ל לרבינו בהך פירושא דהול"ל חוץ מברכת הפירות וברכת המצוות שפותח בהן בברוך ואין חותם בהן בברוך וברכה הסמוכה לחברתה וברכה אחרונה שבק"ש שחותם בהן בברוך ואין פותח בהן בברוך, ובעיקר הדבר אין חולק דבמטבע קצר גם בסמוכה לחברתה פותח ולא חותם. , שפותח בהן בברוך ואינו חותם בהן בברוך כגון מטבע קצר. ויש שחותם בהן בברוך ואינו פותח בהן בברוך, פי' כגון מטבע ארוך. והטוב והמטיב פותח(ין) בה בברוך.

פי' והשתא מסיק מאי דאמר לעיל הטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פותחין בה בברוך, דאילו היתה דאורייתא הויא לה סמוכה לחברתה ואין פותחין בה בברוך והיו חותמין בה בברוך, ומהא שמעינן דהטוב והמטיב חשבינן לה מטבע ארוך מדאמרינן דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פותחין בה בברוך, כלומר דמשום דהיא דרבנן אישתני דינא שיהיו פותחין בה בברוך ולא חותמין, שזו [היה] 108 ע"פ שיטמ"ק שהעתיק לשון רבינו. עיקר דינה שיהיו חותמין בה ולא פותחין משום דסמוכה לחברתה, והיינו כמטבע ארוך דאילו מטבע קצר לעולם פותח ולא חותם ואינו משתנה לעולם 109 ועיין רש"י מט, א שאכן כתב דגם למד"א שהיא מה"ת פותח ואינו חותם שהיא מטבע קצר, אבל תוס' ורבינו שם כתבו דלמד"א שהיא מה"ת חותם ואינו פותח, וקשה לרש"י מסוגיין. , ובתוספתא אמרינן דנוסח שלה עד הוא גומלנו הוא גמלנו 110 בריטב"א פ"ו ה"ח הוא גמלנו הוא גומלנו ע"ש בהערה. הוא יגמלנו לעד [ל]חן לחסד ולרחמים והצלחה והרוחה וכל טוב, ואמרו במדרש שיש בה שלש גמולות שלש הטבות שלש מלכיות, והשתא תמיהא מילתא כיון דכן דהטוב והמטיב חשבינן מטבע ארוך, ומשום דהיא דרבנן אמרו דפותחין בה, הוה להו למימר דליהוי כשאר מטבע ארוך כשאין סמוכה לחברתה דפותחין וחותמין בה 111 והיינו כיון דעשאוה רבנן כברכה בפ"ע כמפורש בגמ' ראוי לפתוח ולחתום בה, וכה"ק הרמב"ן מט, א ע"ש, אבל לרש"י הנ"ל ניחא דמטבע קצר היא וכ"כ תוס' ותר"י (לו, א) ורשב"ם פסחים קד, ב ומאירי, והא דמבואר בגמ' דלמד"א שהיא מה"ת חותם ולא פותח מבואר בתוס' מט, א דכיון שהיא מה"ת היה ראוי להאריך בה ולחתום ולא לשנותה משאר סמוכות ע"ש. (ועיין בסו"ס אהבה להר"מ נוסחתו בברכה זו). , ויש לומר דכיון דהויא לה סמוכה לחברתה ובדין דלא בעיא אלא חתימה, אלא משום דהיא מדרבנן אישתני דינה כדאמרן, לא חזו רבנן לתקוני לה פתיחה וחתימה דהוי כעין ברכה לבטלה, ומשום הכירא דהיא דרבנן סלקוה לחתימה ושויוה בפתיחה 112 רבינו מפרש דבעצם היא חשובה סמוכה לחברתה שתיקנוה כתוספת לבהמ"ז, אלא שכדי שלא תראה כהמשך ברכות של תורה עשאוה כברכה בפ"ע, וכ"מ ברמב"ן מט, א וברשב"א כאן וכ"ה ברשב"א יא, א דלהיכר בעלמא עשאוה כאילו לא נסמכה, וכיון שכן אין להוסיף בה פתיחה דבעצם אינה ראויה אלא לחתימה והו"ל כעין לבטלה, והעבירו חתימתה לפתיחתה, ועד"ז בריטב"א פ"ו ה"ח ע"ש, והרמב"ן שם והרשב"א כאן תי' דלא רצו שתהא יותר מברכות של תורה שאין בהם פתיחה וחתימה, אבל רש"י ותוס' כתבו דבעצם אינה סמוכה לחברתה דאינה מבהמ"ז אלא תקנה בפ"ע משום הרוגי ביתר, ולפ"ז ליכא למימר כרבינו דהא ראויה לפתיחה וחתימה, ונראה דגם אין לומר כהרמב"ן והרשב"א, דאין לבטל חתימה הראויה לה, ומוכרח לדידהו כשיטתם הנ"ל דמטבע קצר היא. (ועמ"ש להלן הע' 188 גבי שכח הזכרת שבת ונזכר קודם הטוה"מ, ועיין מג"א ופר"ח סי' קפד לענין ברכת הטוה"מ במסופק אם בירך בהמ"ז, ועיין מש"כ רבינו לעיל בעמ' זה ד"ה וכי תימא, ועיין שעה"צ סי' קפג סקכ"ד). , וזה ברור ונכון מפי רבינו אחא ז"ל 113 הוא הר' פינחס אחיו הגדול ורבו של רבינו. .

ובתוספתא [א, ח] אלו ברכות שמקצרין בהן ואין חותמין בהן 114 לפנינו הם שתי הלכות, בה"ח אלו שמקצרין בהן ובה"ט אלו שאין חותמין בהן, ועיין בסמוך. ברכת הפירות וברכת המצות וברכת הזן 115 הרשב"א יא, א גורס ברכת הזימון. , פי' ברוך הוא שאכלנו משלו דליכא למימר הזן דהא חותם בה, וברכה אחרונה של ברכת המזון, לאו למימרא דתיהוי כאידך, דאידך מטבע קצר והא דהטוב והמטיב מטבע ארוך כדאיתא הכא בהדיא, אלא לומר שעשאוה כמותן לענין זה שפותחת ואינה חותמת 116 וקאי רק אאין חותמין בהן, אך לנוסח התוספתא שלפנינו ליכא למימר הכי, ועיין רמב"ן מט, א. , והתם נמי [תניא] רבי יוסי הגלילי חותם בברכה אחרונה של ברכת המזון ומאריך בה, פי' דרבי יוסי הגלילי סבר דהטוב והמטיב מטבע ארוך הוא בודאי כדאיתא הכא בהדיא, וסבר דכי תקון לה רבנן פתיחה לא עקרו חתימה ממקומה כלומר מדינה, ועל ידי כן שהיה פותח וחותם בה היה מאריך בה בדברי שבח, ומיהו בלאו חתימה נמי לכולי עלמא מטבע ארוך הוא כדמוכח הכא בהדיא וכדפרישנא 117 אבל לרש"י ותוס' ודעימייהו שאין חותם בה כיון שהיא מטבע קצר א"ש בפשיטות דריה"ג היה מאריך בה וחותם, ועיין תוס' מט, א שכתבו דריה"ג סבר שהיא מה"ת והיה מאריך בה וחותם ולא פותח. .

והא דאמרינן הכא בברכה הסמוכה לחברתה שהיא חותמת ואינה פותחת לא שנא סמוכה למטבע ארוך ולא שנא סמוכה למטבע קצר 118 וכדמוכח מהירושלמי שמביא רבינו, וכ"כ רבינו לעיל יא, ב גבי ברכת והערב נא ע"ש בהע'. וע"ע תוס' פסחים קד, ב. , וקידוש היום שהוא פותח בברוך אע"פ שהוא סמוך לברכת היין, כבר תירצו אותו בירושלמי [לעיל יא, א] דפעמים אין שם ברכת היין כגון שהתחיל לאכול מבעוד יום וקדש עליו היום דליכא ברכת היין, והבדלה נמי, אי משום ברכת היין דכותה (בקידוש היין) [דקידוש] היא 119 עיין רי"ף פסחים (כא, ב) ורא"ש שם סי' יב. , ואי משום ברכת האור או בורא עצי בשמים הסמוכה לה משום דלא קביעי שאם רצה לפזרן מפזרן 120 כ"ה בירושלמי שם. ועיקר הדין דיכול לפזרן מבואר גם בפסחים נד, א. , ושבעה ברכות דנישואין פרישנא טעמייהו בכתובות [ז, ב] בסייעתא דשמיא, וטעמייהו ביוצר האדם שהיא פותחת אע"פ שסמוכה לפי שהיא מטבע קצר ואין לה חתימה ולא סגיא לן בלא פתיחה, ואשר יצר נמי שהיא פותחת וחותמת ואע"פ שסמוכה משום דבעינן שתי ברכות ביצירה כנגד זכר ונקבה ואילו לא היתה פותחת היו שתיהן נראות ברכה אחת, ואשר ברא דפותחת ואע"פ שסמוכה משום דזימנין איתה לחודה כגון היכא דליכא פנים חדשות.

וברכה אחרונה דמגילה דפותחת ואע"פ שסמוכה לחברתה לברכה שלפניה, דאין מגילה הפסק מידי דהוה אקרית שמע דלא הוי הפסק וחשבינן אמת ויציב סמוכה לחברתה, התם היינו טעמא לפי שברכות אלו של מגילה כולה (מילתא) במנהגא תליא מילתא, ויש מקומות שנהגו בברכה אחרונה של מגילה שאין חותמין בה, הילכך לא סגיא דלא למיפתח בה, ואף במקום שחותמין פתיחתה לא זזה ממקומה, והיא גופא נמי כולה במנהגא תליא מילתא כדאיתא התם במגילה [כא, א] 121 דמקום שנהגו לברך לאחריה מברך, ולא סגי ליה לרבינו בזה דמה בכך דבמנהגא תליא הא מ"מ סמוכה היא, ועוד יעו' ריטב"א מגילה שם שהוכיח מברכה דלאחריה דהלל דג"כ תליא במנהגא כדתנן בסוכה לח, א ואפ"ה אינו פותח בה כיון דסמוכה לשלפניה, ולכן כתב רבינו דכיון שעיקרה מנהג ויש מקומות שלא נהגו לחתום בה לכן גם היכן שחותמין לא זזה פתיחתה ממקומה, ועיקר הדבר דיש מקומות שאין חותמין בה ל"מ מקורו, (ועיין תוס' פסחים קד, ב ד"ה כל). , אי נמי ברכה אחרונה של מגילה אינה באה על המגילה אלא ברכת שבח והודאה היא על הנס לבורא יתברך ולפיכך פותחת וחותמת, וברכה דאפטרתא נמי, לפניה חדא ברכה היא, ולאחריה נמי ליכא למימר שתהא סמוכה לברכה שלפניה, משום דאינן ברכות על המצוה, שאינן על קריאת האפטרה שהרי על התורה אינו מברך אלא אחת וכאן ארבע, אלא ברכות של שבח והודאה שהותקנו על קיום הבטחות שהבטיחנו הבורא יתברך ותפלה על עיר ציון ומלכות בית דוד והודאה על התורה ועל העבודה ועל קדושת היום וכולל נביאים באמצע ברכה אחרונה, וברכת התורה שהוא מברך לפניה ולאחריה ופותחת לאחריה, משום דמתחלה היה הראשון מברך לפניה והאחרון לאחריה כדאיתא במגילה [כא, ב] וכיון דבשני אנשים הויין להו לא שייך בה שפיר טעמא דסמוכה לחברתה ולפיכך עשאוה פותחת וחותמת ואף לאחר כן שתיקנו בכל הקוראין לברך לפניה ולאחריה לא שינו נוסח הברכה 122 ע"ע בתוס' כאן ורמב"ן מט, א ורשב"א יא, א וריטב"א מגילה שם. .

ומכל מקום יש ברכות אחרות שאינן סמוכות שחותמות ואינן פותחות כגון אלהי נשמה 123 להלן ס, ב כתב רבינו דסמוכה לברכת המפיל. ותפלה קצרה [לעיל כט, ב] וברכת גשמים [להלן נט, ב] ואלו אינן בכלל שלא נתקנו בנוסח ברכות אלא דברי שבח והודאה בלבד [הן] וכן יהללוך שבסוף הלל שבלילי פסחים [פסחים קיז, ב] ולפיכך קראוה ברכת השיר כדכתיבנא התם בסייעתא דשמיא 124 מבואר יותר בר"ן פסחים (כה, ב) ע"ש ובלקוטות הרמב"ן שם. וע"ע בפ"ד הע' 97. .