רא"ה על ברכות צ

אמר אביי נקיטינן שנים שאכלו מצוה ליחלק. פי' דאין זימון בשנים וכיון דאין בהם זימון הוא הדין דאין אחד מברך והשני יוצא דמצוה על כל אחד לברך 30 רש"י מפרש דשנים שאכלו מצוה ליחלק אף בברכה ראשונה, והיינו דסובר רש"י דאף אם אין זימון בשנים אין זה טעם להצריכם ליחלק כיון שהסבו, ובעל כרחך דליכא הסבה בשנים דלא חשיבי חבורה ובין בברכה ראשונה בין בברכה אחרונה מצוה על כל אחד לברך כדתנן מב, א ישבו כל אחד מברך לעצמו, ומש"ה ליכא זימון בשנים דאין זימון אלא בחבורה, ולפ"ז בפירות אף דליכא זימון כמ"ש בחולין קו, א אין זימון לפירות, מ"מ אם בברכה ראשונה דפירות אחד מברך לכולם בשלשה שהסבו, ה"ה בברכה אחרונה ג"כ אחד מברך לכולם, והכי פשטא דגמ' ופרש"י בחולין שם וכן שי' הריא"ז וכמ"ש בפ"ו הע' 312, אכן דעת שאר הראשונים דשנים שהסבו אחד מברך ברכה ראשונה לשניהם, אבל בבהמ"ז לעולם כל אחד מברך לעצמו, מלבד היכא דאיכא זימון, והכריע אביי דאין זימון בשנים וממילא כל אחד מברך לעצמו וכמ"ש רבינו, וע"ע בדברי רבינו לעיל מב, ב. והנה בחולין קו, א ש"מ אין זימון לפירות וש"מ שנים שאכלו מצוה ליחלק ופירשו תוס' שם ותר"י לקמן (מא, א) דש"מ דאין חובה לזמן בפירות וש"מ דהיכא דליכא חובה אף רשות ליכא וממילא מצוה ליחלק דאם בשנים שאכלו פת רשות לזמן ה"ה בפירות, אכן זה ניחא אי נימא דהא דאין חובת זימון בפירות משום דאין זימון אלא בבהמ"ז (וכש"נ בשי' תוס' בפ"ו הע' 314) אבל אי נימא הטעם כמ"ש רבינו מב, ב דבטלה הסבתם בפירות כיון שאי"צ לברך במקומן אין לדמות שנים שאכלו פת דאיכא הסבה לאכלו פירות דליכא הסבה, אלא כונת הגמ' כפשטה וכפרש"י וריטב"א שם דאף דליכא זימון כיון דבטלה הסבתם מ"מ יוציא אחד לחבירו משום ברב עם הדרת מלך (עמ"ש בפ"ו הע' 310) ומדלא עשו כן ש"מ דכל דליכא זימון מצוה על כל אחד לברך, והדר קשיא קו' תוס' דמנ"ל דשנים שאכלו פת מצוה ליחלק דילמא יכולים לזמן, ועיין בדברי רבינו להלן ספ"ח דגורס ש"מ שלשה שאכלו מצוה ליחלק ופירשה בפירות ולגירסתו לק"מ דלא למדו מפירות לפת כלל רק מייתי ברייתא דהיכא דליכא זימון מצוה ליחלק, אך לגי' שא"ר קשיא, וצ"ל כונת הגמ' דלמאי דקיי"ל דליכא זימון בשנים שאכלו פת מצוה שיברכו כל אחד לעצמו ולא יצטרפו בבהמ"ז וכ"מ בריטב"א שם. ובעיקר הא דשנים שאכלו פת מצוה ליחלק עמ"ש בסמוך. . תניא נמי הכי שנים שאכלו מצוה ליחלק במה דברים אמורים בשניהם סופרים אבל אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא. פי' דעדיפא ליה לצאת בברכת סופר, בעונה אחריו אמן או בשומע דקיימא לן [בסוכה לח, ב] דשומע כעונה 31 משמע דעונה אמן לאו מדין שומע כעונה וכ"מ ברשב"א מב, ב ע"ש (מיהו צריך לשמוע כל הברכה כמבואר בגמ' ספ"ח), ועמ"ש בפ"ט הע' 23 בענין זה. , משיצא בברכת עצמו 32 לכאורה כונתו כמש"כ בשיטמ"ק דלא מיירי הכא באינו יודע כלל לברך דא"כ מאי קמ"ל אלא מיירי ביודע ואפ"ה כיון דאיכא סופר הבקי היטב סופר עדיף, ולו"ד י"ל דקמ"ל דאי"צ לומר יחד עם המברך, ואולי לזה כיון רבינו, ועיין ב"ח סי' קצג. , ויוצא בברכת חבירו ואע"ג דלאו בזימון 33 דהיינו אף דאמרינן דבבהמ"ז כל דליכא זימון מצוה ליחלק אין פירושא דמילתא דא"א לצאת בברכת חבירו בלא זימון, דמן הדין וכו'. , דמן הדין ברכת המזון הרי היא כשאר כל הברכות וכל אחד מוציא לחבירו 34 כונתו שלא נתמעט בהמ"ז מכללא דשומע כעונה להצריך האוכל לברך בעצמו (עיין להלן בסוה"ד) אלא מן הדין שומע כעונה, ואף בלא הסבו נמי, דעד כאן לא עשאוה כברכת הנהנין אלא לענין שאין מוציא בלא אכל כמ"ש רבינו בהמשך הדברים, אבל באכל, אף שבברכת הנהנין צריך הסבה להוציא כדתנן מב, א ע"ש בדברי רבינו, בבהמ"ז ל"צ הסבה, וכ"ש בשנים שהסבו בפת שאף בברכת הנהנין אחד מברך לשניהם ולא בטלה הסבתם בשעת בהמ"ז וכדנראה בדברי רבינו מב, ב ע"ש. , אלא דרבנן אסמכוה למילתא לזימון בשלשה משום ברב עם הדרת מלך דליצטרכו לאצטרופי ולברוכי 35 אין הלשון והכונה ברורים, ואולי כונתו דכיון שחידשו חכמים תורת זימון, דחבורת שלשה שאכלו פת יזמנו ויצטרפו לברך בהמ"ז כאחת, תיקנו שלא יצטרפו לכתחלה לברכה אחרונה אלא במקום זימון, דעי"ז יהא ניכר במקום זימון שצירופם מחמת שאכלו יחד בחבורה ויהא ניכר שהוא שבח וקילוס של חבורה ויתקיים ברב עם הדרת מלך. (וילה"ע ממ"ש בגמ' בסמוך דסברו למימר דהיכא דליכא גדול חילוק ברכות עדיף, ומשמע דאיכא מעליותא בחילוק ברכות מצ"ע). ומבואר דחובת זימון היינו להצטרף לבהמ"ז, וכן תנן נ, א שלשה שאכלו כאחת אין רשאין ליחלק ופרש"י מה, א לברך כל אחד לעצמו דמפקעי לה לתורת זימון וכ"מ בגמ' מה, ב גבי יהודה בר מרימר דליכא זימון אלא באחד מברך לכולם, וכ"כ ד"מ וב"ח סי' קצג דלא כב"י שם ובסי' קצה, וכ"כ הגר"א ססי' קצה, ומש"כ ב"י סי' קפג בשם שבה"ל דיברכו בלחש עם המברך היינו משום חשש הפסד בהמ"ז ואף בכה"ג ישנו קיום מסויים של דין זימון כיון דהוא עיקר המברך והם מצטרפים אליו בלחש ואף לזה לא הסכים מהר"ם מרוטנבורג כמובא בב"י שם, וכן מתבאר בריטב"א מגילה כג, ב בשם רבינו ובריטב"א פ"ו ה"א ובראב"ן סי' עג ובר"ן מגילה (יג, ב) ובמאירי במתני' ואהא דאין זימון למפרע, ובדבריהם מתבאר דכל עיקר ברכת הזימון לא נתקנה אלא להכין ולזמן עצמם להצטרף לבהמ"ז ע"ש, וע"ע במ"ב סי' קצד סק"א בשם הלבוש ובשעה"צ סי' קצג סקכ"ב. אמנם מצאתי בבה"ג (עמ' עט בנדמ"ח) אהא דלקמן מו, א עד היכן ברכת הזימון שפי' וז"ל ומאן דבעי לאזמוני ברכת זימון וברוכי לחודיה מזמין מן נברך עד הזן דאיתמר עד היכן ברכת זימון ר"נ אמר עד נברך רב ששת אמר עד הזן והלכתא כרב ששת וכד מזמנין מסיימין ברכה כל חד לדעתיה ע"כ, והביאו הסמ"ג מ"ע כז, ואמנם שא"ר שלא פירשו כן פליגי בזה אבל דעת בה"ג וסמ"ג משמע כהב"י דל"צ להצטרף לבהמ"ז וכמנהגנו וצ"ע, ועיין בבה"ג שם (עמ' פג) שמפרש הברייתא דלעיל מב, ב הסבו אחד מברך לכולן לענין זימון ולכאורה סותר שיטתו וי"ל דמפרש אחד מברך לכולם רשות שאין צריכין לברך כל אחד לעצמו (עיין בפ"ו הע' 310), וע"ש בבה"ג (עמ' פו) דגורס בעובדא דיהודה בר מרימר מה, ב לא הוה בהו חד דמיפלג מחבריה ולא גרס לברוכי להו וניחא לשיטתו דאי"צ כלל לברוכי להו ואין זימון תלוי בזה והא דסברי דצריך גדול היינו לזימון גופא ולפמ"ש בה"ג (עמ' עח) דילפינן מגדלו דבעי מפתח גדול ברישא ומיענא אינון בתריה וכ"כ במכתם בשם הראב"ד ובשיטמ"ק דסברו דגדלו לה' אתי היינו בגדול האומר לקטנים ממנו ברכו עמי, ומ"מ קשה מדתנן נ, א אין רשאין ליחלק והיינו לכאורה לבהמ"ז וצ"ע. , והיכא דסופר ובור אוקמוה רבנן אדינא ואפילו בלא זימון סופר מברך ובור יוצא דברכת סופר עדיפא 36 ואף בלא הסבו וכדמשמע בחולין קו, א ע"ש ונתבאר בפ"ו הע' 308, יעו"ש בכל משנ"ת בביאור סוגיין. , ומיהו דוקא בשהסופר אכל, הא לא אכל לא 37 עיין לקמן מח, א ולהוציא את הרבים ידי חובתם עד שיאכל כזית דגן, ומיירי אף בסופר ובור דהא ינאי המלך היה בור ולא ידע לברך ע"ש בגמ', מיהו תוס' שם פירשו דגם בלא אכל כלל יכול להוציא אלא שאינו יכול לזמן ולומר שאכלנו (עמ"ש בהע' 209 בביאורו, ועיין מ"ב סי' קצז סקי"ג שנקט בפשיטות דגם האידנא דכל אחד מברך לעצמו אין האוכל ירק מזמן והוא מבואר בתוס'), ולפ"ז באחד שאכל חבירו מוציאו אף שלא אכל כמו שהביא בטור סי' קפו בשם ר"י, (ואף בשניהם סופרים כמ"ש בפ"ו הע' 308), אבל שאר הראשונים פליגי דמהל' בהמ"ז גופא הוא, דאינו יכול להוציא חבירו עד שיאכל כזית דגן. ועיין מ"ב סי' קצז סקכ"ד. , דלא אמרו רבנן במילתא כולי האי, ואע"ג דמדינא ודאי אע"ג דלא אכל מפיק, משום דמדינא ברכת המזון לאו ברכת הנהנין הוא דכי לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא, אלא אע"פ שיצא או שלא אכל בדין הוא שיוציא 38 דטעמא דאם יצא אינו מוציא בברכת הנהנין משום דאינה חובה דלא ליתהני ולא ליבריך אבל בהמ"ז חובה היא, וכ"כ תוס' ותר"י והרשב"א והרא"ש מח, א וריטב"א פ"ה ה"ח, אכן ברש"י מח, א ובה"ג המובא ברש"י שם ובמלחמות לעיל (יב, א) מבואר דכיון דלא אכל הו"ל אינו מחוייב בדבר, ונראה דסברי דכיון דכל החיוב בא ע"י שאוכל דהאכילה מחייבתו לברך עליה מי שלא אכל בגדר אינו מחוייב בדבר הוא כיון דליכא לגביה לסיבה המחייבת, וממילא אינו ערב לחיובא דאחריני וכמ"ש הגרע"א בחי' לאו"ח סי' רעא, ורבינו ודעימיה סברי דמחוייב בדבר מיקרי כיון שאם אוכל מחוייב לברך. ועיין בפ"ט הע' 23. , אלא דרבנן הוא דעשאוה כעין ברכת הנהנין שאינו מוציא אלא בשאכל, לפי שהיא באה על הנאה 39 בריטב"א פ"ה ה"ח כתב הטעם שלא נטעה בברכת הנהנין לפי שדומה לברכת הנהנין, וצ"ע אם זה גם כונת רבינו, וע"ש בריטב"א ה"ט ובר"ן מגילה (יג, ב) ור"ה (יב, א) ובמש"נ בפ"ו הע' 308 ולהלן הע' 85. וע"ע בטור סוף סי' תפד ובב"י שם דמבואר דחשיבא מדרבנן כברה"נ ממש כמי שאינה חובה וממילא היכא דהוי חובה מצד אחר יכול להוציאו אחר שלא אכל ע"ש, (וע"ע מ"ב סי' קצז סקכ"ד). אכן יעו' ברשב"א מח, א שכתב דכו"ע מודו דאין מוציא אלא באכל אלא שנחלקו דהמקשן סבר דסגי באכילה שמחוייב עליה בנ"ר ושמעון בן שטח סבר דסגי במעין ג' ואנן קיי"ל דבעי בהמ"ז, וע"ש שכתב דשמעון בן שטח בירך אח"כ מעין ג', והרי דאף שלא יצא ידי חובתו בבהמ"ז שבירך מ"מ נתקיים מי שאכל הוא יברך, כיון שגם הוא מחוייב עתה באיזו ברכה, וכ"מ ברא"ש שם שצידד לדינא דסגי באכל דבר שמברך עליו מעין ג', (ועיין טור סי' קצז), ואולי טעם התקנה דכדי להיות ראוי לברך ולהודות צריך שיהא מוטל עליו כעת חובת הודאה על אכילתו. ודעת ר"י דיכול להוציא גם בלא אכל ורק לזמן אינו יכול וכנ"ל בהע' 37. , ורמיזא בירושלמי [כה, ב] מדכתיב ואכלת ושבעת מי שאכל הוא יברך, ומיהו מדרבנן בעלמא, דאילו מקרא ודאי ליכא למישמע מינה מידי, דודאי חובה על מי שאכל הוא, ואפילו הכי אחרים מוציאין דשומע כמברך 40 רבינו מפרש 'מי שאכל הוא יברך' דהאוכל צריך לברך בעצמו ולא לצאת מאחריני, וזהו שכתב דליכא למישמע מקרא מידי דאמנם צריך לברך אבל שומע כמברך, וזהו שהמשיך וכתב דאילו הוה דאורייתא לא פטרוה בזימון אף דבזימון יוצא מאחר שאכל מ"מ מי שאכל הוא יברך משמע דלא יברך אלא בעצמו, וע"כ אינו אלא מדרבנן, אך לכאורה נמצא דמדרבנן מיהא אף בשנים שאכלו אין אחד יוצא בברכת חבירו דהאוכל צריך לברך, וכן משמע מהא דקאמר בירושלמי שם דק"ש ותפלה כבהמ"ז, ובתפלה אף בשניהם חייבים אינו מוציא את הבקי עכ"פ כדאי' בסוף ר"ה וכן בק"ש לדברי רבינו להלן בסה"ע, והא דתניא סופר מברך ובור יוצא ע"כ דבכה"ג לא אמרו רבנן (עכ"פ באכל כמ"ש רבינו), ועיין בפ"ו הע' 308 שנתבאר כן בדעת הר"ן על הרי"ף ר"ה (יב, א) ומגילה (יג, ב) ע"ש, אבל הובא מדברי הר"ן בחולין לא כן וכן נראה מדברי רבינו כאן, וכן נראה מסוגיית הגמ' כאן, עיין בהערה הנ"ל מש"נ בזה, וצ"ל דגם מדרבנן לא תיקנו אלא בלא אכל, אבל באכל יצא דיעבד, וק"ש ותפלה חמירי טפי מבהמ"ז, ומיהו הא דלכתחלה מצוה ליחלק לכאורה זהו משום ענין זה דמי שאכל הוא יברך, וה"ז מכלל הא דעשאוה כברה"נ, אבל מדברי רבינו וכפי שנתבאר כונתו בהע' 35 נמצא דג"ז אינו אלא משום תקנתא דזימון דיהא ניכר שמצטרפים מחמת שאכלו בשלשה, ואולי כונת רבינו דאם היה מה"ת היה משמע מקרא דגם שנים שאכלו כל אחד צריך לברך בעצמו אבל כיון דאינו אלא אסמכתא יש לפרש דבאמת לא אמרו רבנן אלא בלא אכל דעשאוה כעין ברה"נ לענין זה ואסמכתא בעלמא קאמר וגם מדרבנן אי"צ שהאוכל דוקא יברך אלא שלא יצא ממי שלא אכל, (וע"ש בירושלמי דקאמר כל מצוות שאדם פטור וכו' וכן הובא ברא"ש מח, א ובר"ן ר"ה יב, א ומשמע לכאורה דלא ממעט בהמ"ז אלא מדינא דאם יצא מוציא, אך ברשב"א מח, א גורס שאינו פטור ור"ל שמחוייב בדבר, ואף בר"ן שם אע"פ שבתחלת דבריו מיירי מדינא דיצא מוציא בסו"ד מבו' דקאי גם אשנים שאכלו), וכהך פירושא במי שאכל הוא יברך משמע גם בריטב"א פ"ה ה"ט ובר"ן הנ"ל בר"ה ומגילה ובכלבו סי' כה ע"ש בדבריהם, וכ"מ ברשב"א ח"א סי' קכו, אבל בשאר ראשונים מח, א נראה דמי שאכל הוא יברך פירושו דכדי לברך צריך לאכול אבל מי שלא אכל אינו יכול לברך לאחריני, ואף ברשב"א שם נראה כן, ועמ"ש לקמן הע' 85. (וע"ע מג"א סי' קסז סקכ"ח ומש"כ בפ"ו הע' 308). , ואילו הוה דאורייתא דוקא לא פטרוה רבנן בזימון, ואע"ג דאסמכוה רבנן לזימון אקראי, קראי לאו בהכי איירו כלל אלא אסמכתא בעלמא נינהו 41 וכמש"כ רבינו לעיל ע"ש בהע' 28. .

אמר רב דימי בר יוסף אמר רב שלשה שאכלו ויצא אחד מהן לשוק קוראין לו ומזמנין עליו. פי' קוראין לו ויבא אצלם 42 וכ"פ הריטב"א פ"ה הכ"ב, אבל רש"י וכל שאר הראשונים פי' דקוראין לו להודיעו שרוצים לזמן ויפנה אליהם במקום מעמדו ומזמנין עליו אע"פ שאינו בא אצלם. ובמאירי הובא פי' רבינו וכתב שאין שיטת הסוגיא מוכחת כן. ויושב עמהם ומזמנין עליו, וקא משמע לן דלא פקע זימון מיניה אע"פ שיצא לו לשוק והניחם. אמר אביי והוא דקרו ליה ועני. פי' שלא הרחיק מהם כל כך, שאילו יקראו לו ישמע לקולם, שאילו הרחיק מהם כל כך נתבטל צירופן וקביעותן ושוב אינן מזמנין מחמת צירופן הראשון אפילו בא ויושב עמהם 43 רש"י פי' דקרו ליה ועני לזימון במקומו, וזהו לפי דרך שא"ר שאינו צריך לבוא אצלם, וקאמר אביי והוא דקרו ליה ועני פי' דלא סגי במה דפנה אליהם שיוכלו לזמן עליו אלא צריך להתקרב ולענות עמהם (עיין מ"ב סי' קצד סק"ה דענייתו מעכבת כיון שאינו עמם ועיין להלן דעת ר"ח ובה"ג), אבל לרבינו שצריך לבוא אצלם כונת אביי דאי אפשר לקרוא לו לישב עמם ולזמן עליו אלא בדקרו ליה ועני שאי"צ לילך לקרוא לו אלא שומע קולם ממקום שהוא ועונה להם אבל אם נתרחק יותר בטל צירופם, אכן לרש"י ושא"ר אפילו הרחיק טובא לא בטל צירופם וקוראין לו ומזמנין עליו, ולכאורה נראה דגם לרבינו כל שדעתו לחזור ובני החבורה ממתינים לו לא בטל צירופם אלא מיירי שפרש ושאר בני החבורה עומדים לברך, וכעי"ז מבואר בריטב"א שם הכ"ג דאם דעתו לחזור והניח זקן או חולה או אדם נכבד חוזר לקביעותו ע"ש, אכן רבינו כתב להלן גבי אחד מפסיק לשנים דמיירי הכא בהניח זקן או חולה דאל"כ אסור לו לצאת ואפ"ה אם הרחיק טובא פקע קביעותם וצ"ע, ועמ"ש ע"ד רבינו שם בהע' 71. ועיין באו"ז סי' קפה בשם ר"ח שפי' והוא דקרו ליה ועני דשמעו קליה דאמר אתינא אתינא, וכ"ה בבה"ג דקרו ליה ושמעי קליה, והוא על דרך פי' רבינו, אבל בעיקר דינא דרב דימי מפורש בבה"ג כרש"י, ונראה דעת ר"ח ובה"ג שאי"צ לענות אלא מזמנין עליו אע"פ שאינו עונה, כיון שרוב חבורה במקומם וקוראין לשלישי לזמן עליו, והוא ששמעו קולו שאמר אתינא אתינא, וכ"ה במאירי בשם הראב"ד עיי"ש, ואף לרש"י דמזמן עמהם הביאור דהשלישי נגרר אחר השנים המצורפים יחד, ועיין רשב"א משמיה דרה"ג. , ומיהו הא דאמרינן בדקרו ליה ועני מזמנין עליו, דוקא בבא אצלם ויושב עמהם, הא לאו הכי לא, דקביעותא בעינן 44 הנה גם לשא"ר לא אמרו כן אלא בשלישי, שכיון שהשנים מצורפים יכולים לזמן על השלישי אף שאינו עמהם, וכמ"ש בהע' הקודמת, אבל לדידהו אי"צ לזה אלא מצד מעשה הזימון שצריך להיות בצירוף ומש"ה סגי בשנים דמזמנים אשלישי, אבל לרבינו גדר זימון דקביעותם לאכילה יחד קיימת גם בשעת בהמ"ז וכחבורה קבועה יחד צריכים לזמן, ומש"ה צריך שגם השלישי יקבע עמהם, ולכן אם פרש השלישי והרחיק באופן שאינו שומע קריאתם בטלה קביעותם ונפרדה חבורתם, ועיין בדברי רבינו מב, א שכתב דאין זימון אלא בפת מפני שטעונה ברכה במקומה וקביעותם קיימת משא"כ בשאר דברים משגמרו אכילתם בטלה קביעותם שכל אחד יכול לברך במקום שירצה והוא לשיטתו כאן כמ"ש בהע' 315 שם, ונתבאר שם דלתוס' מה, א אף בפת כיון שגמרו אכילתם בטלה קביעותם אלא דכיון שהיו קבועים באכילה הוטל עליהם חובת זימון, ועיין בראשונים נ, א דנועדו או התחילו לאכול בחבורה אף שאח"כ הפכו פניהם זה לכאן וזה לכאן צריכים לזמן ורבינו שם סובר דצריך אכילה יחד אך משמע דגם לדידיה סגי בכזית וגם אם מצריך גמר אכילה נראה מדבריו שאין הכרח לזה מהא דבפרש והרחיק אינם מזמנים וצ"ל דבפרש גרע דבטלה קביעותם אבל התחילו דרך קביעות ונשארו במקומם אכתי חבורה קיימת להתחייב לזמן יחד. ועיין בדברי רבינו להלן ד"ה יהודה בר מרימר וד"ה פי' והא דאמרן ולהלן נ, א. .

ומיהו הא דאמרינן דכי הרחיק כל כך נתבטל צירופן וקביעותן ואפילו בא ויושב עמהם, הני מילי בשאינן אלא שלשה, אבל נשארו שם שלשה כשיצא הוא, הרי נשאר שם קביעות בר מהא וחיוב זימון, ואפילו אזל האי לעלמא וארחיק טובא לא פקע זימון מיניה וכי הדר מזמן בהדייהו, והיינו דאמרינן לקמן [נ, א] בשלשה בני אדם שבאו משלשה חבורות אין רשאין ליחלק ומזמנין לעצמן, דהא כל חד איחייב בזימון ולא פקע זימון מיניה, ומיירי בסתמא ואע"ג דארחיק טובא, ופרישנא לה בשבאו משלש חבורות של שלשה שלשה בני אדם, כלומר שנשארו שם שלשה בני אדם בכל חבורה וחבורה שנשאר קביעות וחיוב זימון בכל חבורה וחבורה, וכיון דכן לא פקע זימון נמי מכל חד וחד מהני שלשה דפרשו להו מינייהו 45 אבל בלא נשתיירו אלא שנים פקע זימון מן הפורשים ואף מן הנשארים, ואפילו אם רק בחבורה אחת מן השלש נשארו שנים בלבד כמ"ש רבינו נ, א אמנם אין הדברים אמורים אלא בהרחיקו אבל בלא הרחיקו כ"כ שאם יקראו להם ישמעו קולם לא פקע זימון מינייהו ומצטרפין הפורשים זע"ז, וכ"מ בריטב"א פ"ז סוף הי"ב, אכן דעת שאר הראשונים דאף אם לא נשתיירו אלא שנים אע"פ שהרחיקו לא פקע זימון לא מן הנשארים ולא מן הפורשים, והא דקאמר רב חסדא והוא שבאו מחבורות של שלשה שלשה בנ"א לאפוקי חבורות של שנים דלא חייל עלייהו חיוב זימון כלל, ופי' רבינו ניחא טפי דלפי' הראשונים קשה מאי קמ"ל רב חסדא הא פשיטא דאם לא היו שלשה לא חל חיוב זימון וגם לישנא דחבורות לא מצינו בשנים (וע"ש בשיטמ"ק), ועוד דרבא קאמר התם והוא דלא אזמון עלייהו בדוכתייהו ורש"י ודעימיה מפרשים שזימנו עליו קודם שפרש אבל בתורי"ח ורמב"ן פי' שזימנו הנשארים לעצמם וכ"פ רבינו בהמשך והרי לפי' זה משמע דמיירי בנשארו שלשה חוץ מן הפורשים, מיהו לשון הגמ' לא ניחא כ"כ לפי' רבינו דהול"ל והוא שנשארו שלשה בנ"א, ומ"מ גם לפי' רבינו אין מוכרח מהגמ' שם כחידושו כאן דבנשארו שנים פקע זימון מן כל החבורה אף לכשיחזור השלישי אלא היה אפשר לפרש דלענין להצטרף כמה פורשים זע"ז צריך שתשאר חבורה הראויה לזימון אבל אם נשארו שנים אפילו לא הרחיק הפורש אין הפורשים מצטרפים זע"ז. ועיין היטב בירושלמי רפ"ז (נא, ב) וברמב"ן שם בביאור הירושלמי. , ותו בעינן נמי עלה דלא אזמון עלייהו בדוכתייהו, כלומר שחבורות אלו שנשארו כל אחד בשלשה בני אדם ובחיוב זימון דקביעות לא בירכו ברכת המזון לא כולן ולא מקצתן 46 פי' לא כל החבורות ולא אחת מהן וכ"כ רמב"ן נ, א ע"ש, ובביאה"ל סי' קצג ס"ה ד"ה כל הביא דברי רבינו ע"ש מש"כ בזה. עד שנצטרפו שלשה אלו שפירשו מהם ובירכו וזימנו לעצמן, דהשתא הוא דמצטרפי משום דבהאי שעתא בני חיובא דזימון נינהו שהיו ראויין כל אחד לשוב לחבורתו ולקביעותו שהרי לא נתבטל מכיון ששלשה נשארו שם שלא פירשו זה מזה, אבל אזמון עלייהו בדוכתייהו, כלומר שאותן חבורות שנשארו זימנו לעצמן כולן או אחת מהן עד שלא זימנו שלשה אלו שפירשו מהן 47 מבואר דצריך שבשעת זימון שמזמנים הפורשים עדיין לא זימנו החבורות שבאו מהם וכ"ה בדברי רבינו לקמן נ, א וכ"מ בריטב"א פ"ז הי"ב ובתורי"ח וברא"ש סי' כט, אבל הרמב"ן שם כתב דאם זימנו החבורות קודם שנצטרפו פרח זימון מינייהו אבל אם זימנו לאחר שנצטרפו הפורשים לא פרח זימון מינייהו וכ"כ הגרע"א בסי' קצג הובא בביאה"ל שם (וע"ש ברעק"א שכתב דבלבוש לא נראה כדבריו), ומה שלמד כן הרמב"ן מהא דמדמי לה רבא למטה טמאה שנתפרקה והחזירוה צ"ל לרבינו ודעימיה דצירוף של הפורשים לעולם חשוב כנתפרקה והחזירוה כיון דאינו הצירוף הראשון המחייב זימון. הרי פקע זימון מינייהו, שכיון ששלשה אלו שפירשו או אחד מהן אינו ראוי לשוב לחבורתו ולזמן עליהן פקע זימון מיניה ותו לא מצטרף 48 וכ"פ תורי"ח ורמב"ן נ, א וריטב"א פ"ז הי"ב אבל רש"י ושא"ר פירשו דזימנו עליהם קודם שפירשו ע"ש בדבריהם, ובאמת רבינו והריטב"א לדרכם מוכרחים לפרש כן דהא כיון דבירכו בהמ"ז הו"ל כפירשו מקביעותם (עיין בדברי רבינו לקמן ד"ה יהודה בר מרימר) וכל מה דלא פקע זימון מן הפורש הוא ע"י שנשארה חבורה לזימון במקומה, וגם לא יועיל מה שנצטרפו קודם שזימנו הנשארים אלא צריך שיזמנו קודם שזימנו הנשארים וכמ"ש בהע' הקודמת לדעת רבינו והריטב"א. .

אמר מר זוטרא לא אמרן אלא שלשה דליכא שם שמים 49 וע"ע בדברי רבינו בסמוך שכתב דבגמ' הגירסא אבל עשרה דאיכא שם שמים לא, אכן לפנינו בגמ' ורי"ף הגירסא אלא בשלשה אבל בעשרה עד דניתי, רק במסקנת הגמ' נזכר הך טעמא דשם שמים, וביראים סי' רנג ואו"ז סי' קפה גרסי בשלשה דליכא ש"ש אבל בעשרה דאיכא ש"ש עד דניתיב וכעי"ז בבה"ג עמ' פ (הובאו בדק"ס). אבל עשרה עד דניתי. פי' הכי גרסינן במקצת הלכות 50 אבל ברוב ההלכות שלפני רבינו היה כתוב כגירסא שגרס רבינו בגמ'. , ונראה לי דהכי גרסינן עד דאיתיה 51 וכפי שיבאר רבינו בהמשך. , אבל בגמרא לא גרסינן לה כלל אלא הכי, אבל עשרה דאיכא שם שמים לא, והכי פירושא לא אמרן דלא פקע זימון מיניה כל היכא דלא ארחיק כולי האי דכי קרו ליה עני וכי הדר אתי ויתיב גבייהו מזמנין בהדיה לא אמרינן ליה להאי דינא אלא בשלשה דליכא שם שמים אבל בעשרה דאיכא שם שמים וצירופא לשם שמים מילתא רבא כל היכא דפריש חד מינייהו כלל אזל ליה צירופא עד דאיתיה מעיקרא ועד סופא, וגירסא הכתובה במקצת הלכות עד דניתי אינה נכונה 52 רבינו בכ"ז לשיטתו בביאור הסוגיא, וכ"כ ריטב"א פ"ה הכ"ב (וע"ש בפ"ז הי"ג), אבל לרש"י ושא"ר שפיר גרסינן עד דניתי (או דניתיב) דאילו בשלשה סגי במה שעומד מרחוק אבל בעשרה צריך שיבוא אצלם, ולדרך רבינו הא דמתקיף לה רב אשי תשעה נראין כעשרה וכו' הכי פירושא אם בשלשה לא נתבטל צירופם בפרישת השלישי (בדקרו ליה ועני) כ"ש בעשרה שלא ניכר שינוי בצירופם ע"י פרישתו דלא בטל צירופם, ונראה מדברי רבינו דלא גרס מ"ט כיון דבעי לאדכורי ש"ש בציר מעשרה לאו אורח ארעא, דהא לדרכו אין הנידון להזכיר ש"ש בבציר מעשרה דגם בשלשה צריך שישב עמהם, אלא הטעם כיון דצירופא לש"ש מילתא רבא בעינן צירוף גמור מתוע"ס, (ועיין בבה"ג), ובאמת גם לרש"י ק"ק דאין כאן הזכרת ש"ש בציר מעשרה דהא עונה להם אלא שאין כאן עשרה יחד אבל לבה"ג ור"ח לעיל הע' 43 ניחא דלפירושם אינו עונה כלל. ועיין בתר"י (לה, ב) ד"ה ואפילו, ולכאורה לשי' רבינו אכתי קשה קושייתם, אכן י"ל גם לרבינו כעין תירוצם, דבצירופם לאכילה צריך בשלשה יותר אבל בצירופם בשעת זימון צריך בעשרה יותר דלא פרש אחד כלל, ולפמ"ש לקמן הע' 156 בדעת רבינו, מעיקרא לק"מ קו' תר"י, דלעיקר זימון שמצטרפים לבהמ"ז בעינן ג' מברכים בהמ"ז אבל להזכרת ש"ש בזימון ל"צ אלא עשרה אוכלים. ועיין מש"כ לקמן הע' 150 והע' 151. .

שלשה שאכלו אחד מפסיק לשנים ואין שנים מפסיקין לאחד. פי' שלשה שאכלו ורצו שנים מהם לצאת לפי שצריך להם לצאת 53 משמע דרק אם צריכין לצאת אחד צריך להפסיק להם וכן דייק בביאה"ל סי' ר והביא כן מאו"ז סי' קפז בשם יש מרבותינו ע"ש ועיין בריטב"א פ"ה הכ"ה. ורוצים לברך ולצאת, אחד מפסיק לשנים, כלומר לשנים שאכלו ורוצים לברך, אחד מפסיק אכילתו על כרחו ומזמנין עליו ועונה עמהם ברכת זימון, ומיהו הם יוצאין ידי זימון בין עונה עמהם בין שאינו עונה עמהם 54 כן דעת רוב הראשונים דמחוייב להפסיק להצטרף עמהם משום חיובא דזימון דלא כרש"י שפי' דדרך ארץ בעלמא קאמר, והראב"ד (הובא ברא"ש) והרשב"א הוסיפו עוד דגם אם לא ענה יצאו ידי זימון וכמ"ש רבינו (וע"ע ברמב"ן סוף פירקין ובהשגות הראב"ד פ"ה הי"א), אך מחולקים הם בגדר הדברים, דלהראב"ד תחלת הדין דיכולים לזמן עליו אף אם לא פסק מאכילתו, וממילא הוא מחוייב להפסיק שלא להפסיד זימון שכבר נתחייב בו, ולרבינו והרשב"א תחלת הדין דמחוייב להצטרף עמהם וכיון דמחוייב להצטרף איכא צירוף שלשה וממילא אף בלא ענה השלישי תורת זימון עלה כיון דרובם ענו, ולרבינו והאו"ז אינו מחוייב להצטרף אלא בשצריכים לצאת אבל אם אינם צריכים אינו מחוייב להפסיק וממילא אין יכולין לזמן עליו (משא"כ להראב"ד אינו כן), ודעת הריטב"א פ"ה הכ"ה דאם לא הפסיק אין יכולים לזמן עליו (דלא כהראב"ד) אבל הפסיק זימונם זימון אף שלא ענה (וע"ש בדברי הרב המו"ל הע' 10 ובמש"כ לעיל הע' 44), ובתר"י משמע דגם אם לא ענה אין זימונם זימון, ויסוד הך הילכתא לכו"ע דעיקר הזימון תלוי במה דרוב החבורה גמרו סעודתם ובאים לברך והיחיד נגרר אחר הרוב, ובאחד שגמר ונתרצה אחד להפסיק לו כתב בשע"ת סי' ר דאין השלישי מחוייב להצטרף להם, ונראה דגם להראב"ד הוא כן דרק בשנים שבאים לברך הוא דיכולים לזמן על השלישי. וע"ע מש"כ בהע' 43. , שנים אין מפסיקין לאחד, אם רצה אחד מהם לצאת אין חייבין להפסיק השנים אכילתן בשביל אחד 55 משמע דמברך ויוצא בלא זימון וכן נראה ממ"ש אח"כ ואחר שיצא לו וכו' דמשמע דברשות קעביד וכן הובא ברשב"א בשם רה"ג וכ"ה באו"ז סי' קפז וכ"כ ב"ח ומג"א סי' ר ודייק כן מרש"י נ, ב אבל הרשב"א הניח הדבר בצ"ע שהרי כבר נתחייב בזימון וכן דעת תוס' מה, א ד"ה שלשה דאסור לצאת בלא זימון ועיין בא"ר ושאר אחרונים שם סי' ר בזה, ועמ"ש בפ"ו הע' 306. , ואם אחד זה זימן ובירך עליהן והם לא ענו אחריו לא עשה ולא כלום ולא יצא ידי זימון 56 דזימון דחד לאו שם זימון עליה (ואף לו יצוייר אופן שצריכים להפסיק לו מ"מ אינו זימון) וכמש"כ בשיטמ"ק נ, א בשם הראב"ד שאין הזימון נמסר לאחד לא בלשון נברך ולא בלשון ברכו. , ואחר שיצא לו פקע זימון מהני בשהרחיק כשיעור האמור למעלה דקרו ליה ולא עני 57 כשי' רבינו לעיל גבי קוראין לו ומזמנין עליו ולא כן דעת שאר הראשונים וכמ"ש שם. , ומיהו אם לא הספיק לצאת אחר שבירך עד שגמרו אלו לאכול בודאי מזמנין עליו דלא פקע זימון מהני כל זמן שלא יצא זה ואפילו יצא כל זמן שלא הרחיק ואע"פ שבירך 58 כדלקמן נ, א אמר רבה תוספאה וכו', ועיין מש"כ רבינו בסמוך לענין שנים שבירכו. , ומיהו האי חד לא נפיק ידי זימון דאין זימון למפרע כלומר אחר שבירך ברכת המזון, והכי איתא בגמרא [נ, א] דאין זימון למפרע.

פי' ובגמרא (נמי) אמרינן איני והא רב פפא איפסיק ליה הוא ואחרינא בהדיה לאבא מר בריה, שאני רב פפא לאחשוביה לבריה הוא דבעי ולפנים משורת הדין הוא דעבד 59 בגי' דקמן אי' שאני ר"פ דלפנים משורת הדין הוא דעבד ופרש"י לאחשוביה. , פי' דאנן לא אמרינן אלא דאין שנים חייבין להפסיק לאחד אבל אי בעו מצו עבדי ויצאו כולן ידי זימון 60 ולא אמרינן דכיון דהשנים אינם מברכין אין כאן תורת זימון, ומיהו אחד מברך בודאי בעינן וכ"כ במאמ"ר סי' ר סק"ג, ועיין בסמוך בהע' 63. .

ואחר ברכת זימון חוזרין לאכול אלו שלא גמרו לאכול, פי' ומסתברא בלא המוציא שהרי אלו לא פסקו לדעת גמר סעודה ודעתן עליה לגומרה 61 מבואר דאם היה דעתן לגומרה ונמלכו מברכין המוציא ולכאורה רבינו לטעמיה לעיל מב, א דנמלך בסעודה חוזר ומברך אבל לרוב הראשונים אינו כן כמ"ש בהע' שם אך במ"ב סי' ר סק"ח כתב דלכו"ע מברך המוציא וגרע מסתם נמלך כיון שגם בירך ברכת הזימון. , והכי מוכח במאי דכתיבנא בפירושי הלכות פסחים לרבינו ז"ל 62 הרי"ף בפרק ע"פ (יט, ב) כתב דסעד בע"ש וקדש עליו היום פורס מפה ומקדש ואח"כ מברך המוציא וגומר סעודתו, ושם (כד, א) כתב הרי"ף דמברך על כל כוס מד' כוסות בפ"ע כיון שבזמן ההגדה וההלל אינו יכול לשתות, וכמ"ש בפסחים קג, ב וחולין פו, ב דכוס של בהמ"ז צריך לברך עליו בפה"ג דבהמ"ז הו"ל הפסק כיון דא"א לשתות בזמן שמברך, והרז"ה פליג דרק בבהמ"ז שהיא סילוק וגמר סעודה אמרו כן משא"כ בקידוש והגדה וכן דעת תוס' חולין פז, א ע"ש, ובמלחמות הסכים להרי"ף אלא שכתב דדוקא בדבר של חובה שמקומו קבוע בתוך הסעודה כקידוש והגדה אבל דבר מקרי אפילו אם הוא דבר חובה כגון תפלה אינו מפסיק לסעודה, ודעת הר"ר יו"ט בתוס' חולין פז, א דאפילו תפלה הו"ל הפסק (בעובר זמנה כמ"ש הר"ן שם), והנה רבינו בפי' הלכות חולין להרי"ף כתב כהרי"ף דכל דבר של חובה מפסיק לסעודתו, וכן משמע מדבריו להלן רפ"ח כמ"ש שם בהע' 14, אבל הריטב"א בחולין כתב בשם רבינו והרשב"א כדעת הרז"ה, וע"ע בריטב"א פ"ח ה"ח שכתב דקידוש אינו הפסק דלא כהרי"ף הנ"ל, והנה בריטב"א פ"ה הכ"ו כתב שאין המפסיק לזימון חוזר ומברך שאין כאן נמלך ואין כאן סילוק מעשה, וזה כשיטתו הנ"ל דרק דבר שהוא סילוק מעשה הו"ל הפסק, אבל לרבינו שאינו סובר כן צ"ע למה אינו מברך המוציא הא בשעת זימון אינו יכול לאכול, ואין לומר שחזר בו וכמו שנראה ממש"כ הריטב"א בשמו, שהרי מדבריו במכילתין רפ"ח נראה כהרי"ף וכנ"ל, ונראה ע"פ סברת הרמב"ן הנ"ל דדבר שמקומו להאמר תוך הסעודה כקידוש שצריך לקדש קודם שסועד סעודת שבת הוא שמפסיק להסעודה וכן בהמ"ז כיון שצריכה להאמר על סעודתו לכן חשיבא הפסק לענין כוס של ברכה הבא לאחריה אבל דבר שבא במקרה באמצע סעודתו כתפלה אינו הפסק, וה"ה הכא הזימון אינו הפסק שאין ענינו להאמר תוך הסעודה אלא בסוף סעודתו אלא שהוקדם מחמת שהשנים רוצים לצאת, וכן צ"ל בדעת בה"ג שכתב בהל' קידוש כהרי"ף דקידוש הו"ל הפסק ודעתו כאן דאי"צ לברך המוציא כמ"ש רבינו בשמו (ואינו מפורש בבה"ג אלא דכך משמעות דבריו והובא לשונו ברשב"א ורא"ש), אך יש לדחות לפ"מ דחזינן דהרא"ש בפסחים כתב כהרי"ף לענין קידוש אע"פ שדעתו שם לענין ד' כוסות ובחולין פז, א כדעת הרז"ה (עיין בהערות הרב המו"ל לריטב"א פ"ח ה"ח הנ"ל), ובמרדכי סי' קנט כתב בשם ר"ח דאחר ברכת זימון מברך המוציא וגומר סעודתו וכן הובא ברשב"א בשם רה"ג דחוזר ומברך המוציא (אבל הרשב"א פי' בדעתו דמברך בהמ"ז עיין להלן), וטעמם בפשוטו משום שא"א לאכול בשעת זימון וכמ"ש הרי"ף לענין קידוש והגדה ולא ס"ל החילוק הנ"ל שנתבאר לדעת רבינו, ואף לשי' הרז"ה ותוס' יש לבאר דעת ר"ח ורה"ג דזימון חשיב כגמר וסילוק סעודה דומיא דבהמ"ז כיון דמזמנים בגמר סעודה, ולכן אף שדעתו לאכול אח"כ ה"ז חשוב כהתחלה חדשה כיון שמזמן על מה שאכל, כמו בבהמ"ז דאף שדעתו לשתות לכוס של ברכה חשיבא ליה כשתיה חדשה כיון דעושה מעשה של סילוק ממה שאכל ושתה, אבל הרא"ש והריטב"א ס"ל דאינו עושה מעשה סילוק כמו בהמ"ז אלא מפסיק שיוכלו לזמן עליו, וגם אין לדמות זימון לבהמ"ז, ולרבינו לא אתינן עלה כלל משום סילוק אלא משום דבר חובה שבתוך סעודתו ושאני הכא דבא במקרה בתוך סעודתו וכמש"נ. והרשב"א פירש דעת רה"ג דחל עליו חובת בהמ"ז ומפסיק לכל בהמ"ז ואח"כ נוטל ידיו ומברך המוציא וכן נראה דעת הראב"ד כמו שהביא הרשב"א והסכים לזה יעו"ש, וע"ע ברשב"א מו, א גבי עד היכן ברכת זימון, ועיין ברא"ש ובב"י סי' ר. וכן בתוספות וכן בהלכות גדולות, ושנים שרצו להפסיק לאחד עונין עמו ברכת זימון אבל הוא מברך ארבע ברכות כולן 63 אפשר שכונתו להאמור בהע' 60 דאין זימון אלא באחד מברך עכ"פ אבל בצריך לצאת לשוק קודם ברכה א"א לזמן בלא בהמ"ז. , ואחר שענו עמו ברכת זימון בלבד חוזרין לאכול לאלתר 64 וה"ה באחד שהפסיק לשנים דחוזר מיד לאכילתו, אלא דקמ"ל דאפילו שנים שהפסיקו לאחד חוזרים מיד לאכילתם. , ואפילו למאן דאמר לקמן [מו, א] דברכת זימון עד הזן והזן בכלל, היינו לענין שצריכין לעמוד בקביעותן עד הזן שלא יפרוש אחד מהן 65 וכמ"ש רבינו שם (ע"ש בהע'), וכמובא ברי"ף שם בשם הירושלמי דמיירי באחד שרצה לצאת עד היכן צריך להתעכב עמם ואח"כ יצא. , ואפילו אחד מהם שקדם ובירך ובאו שנים אלו לזמן עליו צריך היחיד לעמוד עמהם עד הזן 66 היינו אע"פ שבירך כבר שכבר אינו מחוייב בברכת הזן מ"מ צריך שיהא שם לצורך צירוף לזימון. דאי לא בטיל קביעותייהו דבעינן מקצת ברכה בצירוף, ושוב יכול לו לילך דהא כבר עבר ברכת זימון ולא בעינן תו צירוף, אבל לענין אכילה מכיון שאלו בדעתם לאכול ולא נתחייבו לענות אלא ברוך הוא שאכלנו משלו למה יעמדו מלאכול שהרי ברכת הזן הם יחזרו ויברכו אותה כל אחד ואחד שהרי היחיד אומר אותה 67 וכמש"כ תוס' ושא"ר מו, א דלא כרש"י. , ולא אמרו שברכת הזן מברכת זימון אלא לענין צירוף דבעינן מקצת ברכת המזון בעצמה בצירוף שלשה שאם היה אחד פורש קודם ברכת הזן נראה כאילו לא היה כאן קביעות 68 והיינו דאין ברכת הזן מעצם הזימון שיהא מוטל על כולם לשמוע הברכה מן המזמן, אלא שצריך קביעות יחד בשעת ברכת הזן, וצ"ע דבגמ' מו, א מבואר דלמד"א עד הזן אין אחד מזמן ואחד מוציא בברכת הזן ואסברה לה רבינו שם דאין נברך ברכה לעצמה אלא תוספת היא לברכת הזן והרי מבואר לכאורה שעצם תורת ברכה דידה כחלק ותוספת לברכת הזן והו"ל ברכת הזן מגוף הזימון, וצ"ל בביאור הדברים דזימון אינה ברכה העומדת לעצמה אלא היא ברכה המצטרפת ומתוספת לבהמ"ז ולכן לא חשיבא זימון אלא כשהמזמן עצמו מברך ברכת הזן אבל כשאחר מברך והוא יוצא בברכתו של האחר אין כאן זימון המצורף לבהמ"ז, ומה"ט גם צריך שיהיו קבועים במקצת בהמ"ז דכיון שהוא דבר המצורף לבהמ"ז לא חשיבא קביעות לזימון אלא כשקבועים בתחלת בהמ"ז, אבל אין ברכת הזן מכלל וענין הזימון עצמו ולכן אי"צ להפסיק מאכילתם לשמוע ברכת הזן, ויעו' לעיל הע' 44 דשי' רבינו דלא סגי במה דקבועים בשעת אכילה לתורת זימון אלא צריך שתהא קביעותם קיימת בשעת זימון, משא"כ לשא"ר כיון דהיו קבועים באכילתם צריכים לזמן אלא שבשעת הזימון צריך צירוף מצד עצם מעשה הזימון לזמן יחד, ונראה דדרך רבינו כאן לטעמיה דאף דזימנו יחד ואין ברכת הזן מענין הזימון גופו כלל מ"מ כיון דתורת זימון ליתיה אלא בחבורה הקבועה יחד וזימון הוא דבר המצורף לבהמ"ז צריך שיהיו קבועים במקצת בהמ"ז להחשב זימון של חבורה קבועה יחד, אבל לשא"ר כיון דזימנו יחד מה בכך שלא היו קבועים בבהמ"ז, והא דאמרינן עד היכן ברכת הזימון מבואר בשאר ראשונים דלא כרבינו אלא אף באחד המפסיק לשנים צריך לשמוע ברכת הזן אליבא דרב ששת ואח"כ יחזור לאכילתו, והסבירו בתוס' דנברך אינה ברכה ולכן צריכה עמה ברכת הזן שהיא ברכה ובתר"י כתבו יותר דברכת הזן מענין הזימון הוא, וע"ע ברא"ש ובב"י סי' קפג ובטור ס"ס ר, (ולרבינו והרי"ף ודעימייהו בלא"ה הלכה כר"נ דברכת הזימון עד נברך אבל תוס' ורא"ש פסקו כרב ששת). .

פי' והא דאמרן ביחיד שקדם ובירך דמזמנין שנים האחרים עליו בעודו כאן למימרא דלא פקע זימון מינייהו, היינו ביחיד שקדם ובירך ונשאר הקביעות בשנים שהם עיקר לגבי יחיד, אבל קדמו השנים ובירכו בלא זימון פקע זימון מינייהו דבטיל קביעותייהו ואין היחיד מזמן עליהם 69 וכ"כ הרשב"א נ, א ולכאורה נראה כונת רבינו דכל קביעותם הוא ע"י דמחוייבים לברך בהמ"ז וכמ"ש רבינו מב, א דרק בבהמ"ז איכא זימון כיון דמחוייבים לברך במקום אכילתם קביעותם קיימת אבל כיון שבירכו בטלה קביעותם אכן להלן בסמוך בעובדא דיהודה בר מרימר כתב רבינו דבטל קביעותייהו כיון דפרישו מדוכתייהו אבל אי קיימי במקום קביעותייהו לא בטלה קביעותייהו אע"פ שכבר בירכו ומזמים אלמלא דאין זימון למפרע ואולי לעולם אם היה זימון למפרע לא בטלה קביעותייהו אע"פ שבירכו דכיון דקבועים בשעת בהמ"ז מאחר שצריכים לברך במקום אכילתם אכתי לא בטלה קביעותם כיון דהזימון חלק מבהמ"ז ולכן כתב רבינו לקמן משום דפרשו ממקומם אבל הכא מיירי רבינו לאחר דאין זימון למפרע ונמצא דלגבי השנים שבירכו כבר בטל קביעותם לזימון וממילא בטלה גם קביעותא דשלישי אבל אם אחד בירך כיון דעיקר החבורה קבועה לזימון והשלישי לא פרש והרחיק מהם (כולי האי דקרו ליה ולא עני) לא בטלה קביעותייהו ומזמנין עליו, ועיקר הך סברא דבטלה קביעותייהו רבינו לטעמיה לעיל גבי אחד שיצא לשוק יעו"ש בהע' 44 ובהע' הקודמת דבעינן קביעות בשעת זימון, אבל לשא"ר כיון דהיו קבועים באכילתם מוטל עליהם זימון, ומש"כ הרשב"א דשנים שבירכו אין האחד יכול לזמן עמהם היינו כיון דהם אין להם קיום דזימון אין האחד יכול לזמן עמהם לקיים חיובא דידיה דתרי מבטלי זימון מחד משא"כ אחד שבירך הרי הוא צריך להצטרף אליהם לקיום זימון דידהו דלאו כל כמיניה לבטל מהם זימון כמ"ש הרשב"א שם. .

פי' והא דאמרינן ביצא אחד מהם לשוק דקוראין לו ומזמנין עליו בדקרו ליה ועני, מיירי בשבירך דאי לא אינו רשאי לצאת בלא ברכה 70 מקורו בפסחים קא, ב דתניא דחבורה שאכלו והוצרכו לצאת לקראת חתן וכלה כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע וכפי' הרמב"ן במלחמות דדינא קאמר דצריכין לברך לפני שיוצאין והטעם שמא ימשך ולא יחזור לברך במקום שאכל ופת טעונה ברכה במקומה (ודלא כתוס' שם ובחולין פו, ב דהוא עצה טובה גרידא) ורבינו דוד והר"ן והמאירי כתבו הטעם דמדין ברכה במקומה יש לו לברך לפני שנעקר מקביעותו וכיון דעוקר ממקומו הו"ל עקירה מקביעותו לרב ששת שם דאיכא שינוי מקום בפת, ולכאורה נראה דדברי רבינו אליבא דרב ששת וכהרי"ף שם שפסק כרב ששת וכ"מ בר"ן שם בשם רבינו, דאילו לרב חסדא מוכח התם דאי"צ לברך כשיוצאין, אכן לטעמא דהרמב"ן י"ל דמיירי גם אליבא דרב חסדא, דבאמת לטעמא דהרמב"ן צ"ב למה לרב חסדא אי"צ לברך כשיוצאין שמא ישכחו לחזור למקומם הא לא קאמר אלא דליכא שינוי מקום בפת אבל אכתי יש לחוש שלא יחזור לברך במקומו, ונראה דלרב ששת שכיון שנעקר ממקומו סיים אכילתו ואכילה שיאכל אכילה חדשה היא הרי כבר מוטל עליו חיוב בהמ"ז עבור אכילה שאכל אלא דאם היה נשאר במקומו היה מברך בהמ"ז על שתי האכילות יחד אבל עתה שיוצא ויש לחוש שלא יקיים חובתו כראוי צריך לקיים החיוב מיד משא"כ לרב חסדא דליכא שינוי מקום כיון דדעתו לאכול עדיין הוא באמצע אכילתו ולא רמיא עליה חיוב בהמ"ז עדיין ולא אמרינן ליה להקדים לברך באמצע אכילתו משום הך חששא שלא יחזור למקומו וכן מצאתי להגרע"א בחי' לסי' קעח, ולפ"ז כל זה בדעתו לחזור לאכילתו אבל סיים אכילתו ורוצה לצאת לפני שמברך גם לרב חסדא כבר מוטל עליו חיוב בהמ"ז, ואמנם להסוברים דליכא נמלך בסעודה י"ל דלא חשיב סיים אכילתו אבל לרבינו לעיל מב, א כיון שאין דעתו להמשיך לאכול אם נמלך חוזר ומברך, אכן צ"ע לפ"ז במש"כ רבינו דהניח זקן או חולה יכול לצאת ומקורו בברייתא בפסחים שם ולהאמור הרי הטעם בזה משום דבהניח זקן או חולה גם לרב ששת לא הוי עקירה מקביעותו ועדיין הוא באמצע אכילתו אבל היכא דסיים אכילתו מה יועיל לו דהניח זקן או חולה דמ"מ עליו כבר הוטל חיוב בהמ"ז, ובשלמא לטעמא דהר"ן ניחא דכיון דהניח זקן או חולה ליכא עקירה מקביעותו וגם לכשיחזור יוכל לקיים חובת ברכה במקומה כראוי משא"כ לטעמא דהרמב"ן, וא"כ אם נרצה לקיים דברי רבינו אליבא דהרמב"ן צ"ל דכונתו להעמידה בדעתו להמשיך לאכול ולפ"ז בע"כ דאזיל אליבא דרב ששת, וכ"ש אי נימא בדעתו כהר"ן לא אזיל אלא אליבא דרב ששת. (ומש"כ הרמ"א בתשובה סי' א והמג"א סי' קעח לדברי הר"ן הנ"ל גם להפוסקים כרב חסדא הוא פלא וע' בחי' הגרע"א ובביאה"ל שם). , אי נמי בשעבר ויצא שלא כדין, אי נמי בשהניח שם זקן או חולה 71 עיין בהע' הקודמת, וצ"ע דיסוד דין הניח זקן או חולה היינו משום דמקצת החבורה עדיין אוכלים וקבועים במקום אכילה כמפורש בפסחים קב, א הניחו מקצת חברים וכו', והכא הרי בני החבורה שאכלו עמו דעתם לברך, ומהאי טעמא לא אמר דאיכא שאר חבורה משום דעומדים לברך וא"כ באיזה זקן וחולה מיירי וצ"ע, ומבואר עוד דהיכא דהניח זקן או חולה יכול לצאת אף לדבר הרשות דלא כרז"ה בפסחים שם, (והרמ"א סי' קעח פסק לדברי הרז"ה). ועיין לעיל הע' 43. , ואפילו הכי כל היכא דהרחיק [כולי] האי דקרו ליה ולא עני בטיל ליה קביעותא לענין ברכת המזון לענין זימון.

יהודה בר מרימר ומר בר רב אשי ורב אחא כרוך ריפתא בהדי הדדי אמרי הא דתנן שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן הני מילי היכא דאיכא גדול אנן חילוק ברכות עדיף [לן]. פי' דלא [הוה] בהו איניש דמופלג מחבריה. בריכו איניש איניש לנפשיה כי אתו לקמיה דמרימר אמר להו ידי ברכה יצאתם ידי זימון לא יצאתם וכי תימא ניהדר ונזמון אין זימון למפרע. פי' הוא הדין נמי דבר מיהא בטיל להו קביעותייהו כיון דפרישו, אלא לרוחא דמילתא אהדר להו דאפילו הוו קיימי במקום קביעותייהו נמי פרח זימון מינייהו משום דאין זימון למפרע 72 וכ"כ רבינו להלן נ, א דהיכא דפרשו השלשה בטל זימון מהם אף קודם שבירכו ע"ש בהע', ועיין מש"כ בהע' 44 ובהע' 69 והע' 68. .

בא ומצאן כשהן מברכין מהו עונה אחריהן רב זביד אמר ברוך הוא ומבורך ורב פפא אמר אמן ולא פליגי הא דאשכחינהו דקאמרי נברך הא דאשכחינהו דקאמרי ברוך אשכחינהו דקאמרי נברך אומר ברוך הוא ומבורך אשכחינהו דקאמרי ברוך, פי' דאמרי ברוך הוא שאכלנו (אומר ברוך), בחתימת ברכה אומר אמן.

[רי"ף לג, ב] תני חדא כל העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח ותניא אידך הרי זה מגונה לא קשיא הא דעני אמן בסוף כל ברכה וברכה הא דעני אמן בבונה ירושלים. פי' הא דאמרינן דעונין אמן בבונה ירושלים לא דוקא בבונה ירושלים ולמיעבד הכירא בין דאורייתא להטוב והמטיב דרבנן, דהא (ד)אמרינן בגמרא דרב אשי עני לה בלחישה כי היכי דלא ליזלזלו בהטוב והמטיב 73 ואם משום היכרא למה ענה רב אשי בלחש הא ליכא היכרא (תר"י). וע"ש שהוכיחו עוד ממ"ש בירושלמי הביאו הרי"ף בסמוך כאן בעונה בסוף דאלמא כל שהוא בסוף עונה אמן, וצ"ע למה לא הוכיח רבינו משם, וי"ל משום דפשטות תלמודין משמע אחר בונה ירושלים דוקא ואיכא למימר דפליג אירושלמי ולכן הוכיח רבינו מתלמודין. , אלא טעמא משום דחשיבא כסוף ברכותיו משום דעד כאן דאורייתא 74 וכמ"ש מו, ב דכיון שהיא מדרבנן כברכה בפ"ע דמיא, ובפשוטו כונת רבינו דבעצם היא חשובה כברכה בפ"ע, אכן ע"ש בדברי רבינו ובהע' שם שנתב' דלרבינו ודעימיה אינה בעצם ברכה בפ"ע אלא דרבנן רצו שלא תראה המשך ברכות של תורה ועשאוה כברכה בפ"ע, ומש"כ רבינו כאן דאינו משום היכרא צ"ל כונתו דאין זה תקנה מיוחדת של עניית אמן להיכר ופרסום שהיא מדרבנן אלא דמשום היכרא שהיא מדרבנן שויוה כברכה בפ"ע וממילא דינו ככל סוף ברכה שעונה אמן אחר עצמו, והנה רבינו כתב בהמשך דבעצם יש לענות אחר כל ברכה אלא דבשאר ברכות דבהמ"ז אין לענות דאיכא משום הפסק שאין להפסיק באמצע בהמ"ז וקשה דא"כ בין בונה ירושלים להטוה"מ ג"כ אין לענות דמסתמא אסור להפסיק ביניהם וצ"ל דמ"מ אין איסורו כשאר בהמ"ז כיון שהיא מדרבנן אך להאמור נראה דרצו רבנן שיהא היכר שהיא ברכה מדרבנן ואינה המשך ברכות של תורה ולכן אמרו שיהא לבונה ירושלים דין סןף ברכותיו. ועפמ"ש א"ש דברי ריטב"א פ"ו סה"ח ול"ק מה שעמד בהע' שם. וע"ע בדברי רבינו מט, א ובהע' 188. , והוא הדין בכל מקום בסוף ברכותיו, ודוקא בסוף משום דלא הוי הפסק כגון יהללוך וישתבח 75 אף שכתב הרי"ף לעיל (כג, א) דאין לדבר בין ישתבח ליוצר ע"ש בדברי רבינו שכתב דהוא למצוה מן המובחר וליכא איסורא ע"ש בהע'. וכל כיוצא בזה, ולאפוקי בין ברכה לברכה 76 של ק"ש שהם דבר אחד ואסור להפסיק ביניהם בדברים בטלים, וכן בין ברכה לברכה של בהמ"ז כמ"ש תוס' נא, ב. ובין ברכה לקרית שמע 77 אף שכתב רבינו יד, א דאינה בהמ"צ של ק"ש (ע"ש בהע') מ"מ לא גרע מבין ברכה לברכה שאין להפסיק. ועיין בדברי רבינו בסמוך לענין אל מלך נאמן. ובין גאולה לתפלה 78 וכ"כ ריטב"א פ"ו ה"ה אבל בערבית כתב דעונה אמן ע"ש הטעם, ועיין בדברי רבינו לעיל ד, ב. , וברכת המצות בין ברכה לקיום המצוה, ובברכת הנהנין בין ברכה להנאה, כללו של דבר בכל מקום שיש לחוש להפסק אין ראוי לענות אמן אחר ברכותיו של עצמו 79 לישנא דאין ראוי משמע שאין בזה הפסק ממש אלא שאין הדבר ראוי וכלשון הברייתא הרי זה מגונה, והיינו משום שבעצם ראוי ומשובח לומר אמן אחר כל ברכה אלא שכיון שאינו חיוב אלא מעלה בעלמא יש בו משום הפסק במקום שאין להפסיק ועדיף שלא יאמרנו אבל הפסק ממש אינו, ובבהמ"צ וברה"נ אינו חוזר ומברך, אבל הרמב"ן יא, ב כתב דטועה גמור הוא וכמדומה שהוא הפסק וצריך לחזור ולברך, וכ"כ במ"ב סי' רטו סק"א בשם הפמ"ג, ולדעת האומרים (מובא להלן) דאין מעלה כלל לענות אמן אלא אחר כמה ברכות או אחר בונה ירושלים דוקא לכאורה היכא דאין ענין לענות אמן הו"ל הפסק וחוזר ומברך, אכן המאירי במגן אבות ענין א כתב שאינו הפסק כיון שהוא מענין הברכה, ולדעתו אין בו משום הפסק כלל והא דאינו עונה אמן אחר ברכת עצמו היינו משום שאין ענינו אלא אחר כמה ברכות ואין ענייתו אלא בורות אבל הפסק אין בו, ועיין להלן, ועמ"ש לעיל יד, א. , ובכל מקום שאין לחוש להפסק כגון ברכת התורה לאחריה ומפטיר בנביא לאחריה 80 נראה שהכונה לסוף ברכה אחרונה, אבל בין ברכה לברכה אין להפסיק. וברכת הפירות לאחריה וכל כיוצא בזה עונה אמן אחר ברכותיו של עצמו 81 ביאור שי' רבינו דבעצם כל ברכה ראויה לעניית אמן לאחריה לקיום ואימות הברכה, אלא שכיון שאינו אלא מעלה ותוספת שהרי בירך הברכה ואינו כאמן שלאחר ברכת חבירו שהוא חובה, לכן במקום שאסור להפסיק יש בו משום הפסק, (ועמ"ש להלן הע' 137), וכ"ה בבה"ג (עמ' פא) בשם מר רב יהודאי גאון דבברכה שלאחר אכילה עונה אמן אבל בברכה שקודם אכילה כיון שאסור לשוח קודם טעימה כשעונה אמן ה"ז כשח, וכ"מ בהשגות הראב"ד פ"א הי"ח, וכ"מ בערוך ע' גן בשם ר"ח, (והא דאינו עונה בין ברכה לברכה לכאורה צ"ל גם בזה משום שאסור לשוח וכמ"ש רבינו אך אפשר בדעתם שלא הוצרכו לזה אלא בברכה שאין אחריה ברכה אבל כל שיש אחריה ברכה אינו ראוי לעניית אמן), אבל שי' הר"מ שם שאין עונה אמן אלא אחר סדר דשני ברכות או יותר להודיע שהשלים ברכותיו, ורק בברכות אחרונות אבל ברכות ראשונות שקודם הדבר שמברך עליו אין בהם ענין לאמן, (ואפשר שזה גם כונת הראב"ד הנ"ל לחלק בין ברכה ראשונה לאחרונה אלא שסובר דגם בברכה אחת יש לענות), וכ"כ ריטב"א פ"ו ה"ה דרק בגמר שני ברכות או יותר עונה אמן וכן משמעות פרש"י, עוד חולק רש"י דאחר גאל ישראל עונה אמן דהו"ל סוף ברכות ק"ש וביארו תר"י דאין בו משום הפסק כיון שצריך לאמרו, אבל הריטב"א כתב כרבינו דכל שאסור לשוח אינו עונה אמן, ואף הר"מ סובר דאחר גאל ישראל אינו עונה אמן אמנם אין טעמו משום הפסק אלא שסובר דברכות שלפניה לחוד ושלאחריה לחוד ובשחרית אין אלא ברכה אחת וכ"פ בתר"י, ובתוס' ומרדכי כתבו שמנהג העולם לענות אמן אחר בונה ירושלים בלבד. .

ומיהו כאן וכאן עונה אמן אחר ברכת חבירו ומפסיק אפילו באמצע ברכה שלו 82 כיון שמחוייב לענות אמן אינו הפסק, ועיין בדברי רבינו לעיל יד, א שכתב דקרוב בעיניו שכל שמותר להשיב מפני הכבוד עונה אמן אחר ברכה ששומע, וקיי"ל דמשיב באמצע ברכות ק"ש ובין אהבה רבה לק"ש מפני הכבוד, וע"ש בהע' ובב"י סי' נט ושו"ע ס"ד וביאה"ל ד"ה ולא. ונראה מדברי רבינו דאף באמצע ברכה קצרה עונה אמן דלא כביאה"ל סי' סו ס"ג בשם כ"מ וח"א דאין סוף הברכה מתחברת לתחלת הברכה. , אלא אם כן במקומות שאינו רשאי להפסיק כלל כגון בין גאולה לתפלה ובין אני ה' אלהיכם לאמת, ואין צריך לומר בתפלה עצמה, ובין ברכה לקיום המצוה ובין ברכה להנאה, שבכל אלו אין להפסיק כלל, ומהם שאם הפסיק טעון לחזור ולברך כגון בין ברכה לקיום המצוה ובין ברכה להנאה 83 ולא דמי לעונה אמן אחר ברכת עצמו שנתבאר לעיל דאינו הפסק בדיעבד דהתם הו"ל מכלל ברכתו משא"כ אמן שאחר ברכת חבירו, ועיין מ"ב סי' כה סקל"ה וסקל"ו. .

ולפיכך נהגו במקצת מקומות אחר אהבת עולם לומר אל מלך נאמן, לפי שהיה דרכן שברכות קרית שמע אין מברכין אותן כל יחיד ויחיד אלא שליח ציבור מברך וכולן יוצאין שהרי רשאין בזה 84 עיין מגילה כג, ב פורסין על שמע ובדברי רבינו בסמוך, ועיין ריטב"א מגילה שם בשם רבינו שדוקא בציבור ולא ביחיד. , חוץ מקרית שמע שחייבין בו כל אחד ואחד לפי שהוא שינון 85 מקורו בירושלמי פ"ג ה"ג תני כל מצות שאדם פטור מוציא את הרבים יד"ח חוץ מבהמ"ז כו' ר' יוסי ור' יהודא בן פזי מתיבין אמרו לא מסתברא בק"ש שיהא כאו"א משנן בפיו לא מסתברא בתפלה שיהא כאו"א מבקש רחמים על עצמו, וכ"ה ברמב"ן יא, ב (שממנו יסוד דברי רבינו כאן) וברשב"א ח"א סי' קכו וסי' תנב ובריטב"א פ"ה מהל' ברכות ה"א ובריש מגילה ושם כג, ב ובר"ה כט, א ובר"ן ר"ה שם (יב, א) וכן מצאתי בפי' התפלות לר' יהודה בר יקר רבו של הרמב"ן עמ' י דאינו יכול להוציא חבירו אפילו בור בק"ש שאין אדם יכול להוציא חבירו מחובת ת"ת שנא' ודברת בם ונא' ולמדתם ע"ש וכן הוכיח בתשו' מהר"ם אלשקר סי' י מתשובת רה"ג הובא במג"א ס"ס סא (ואינו מוכרח דאולי אין הש"ץ מכוין להוציאו ע"ש), אכן ישנם בזה ג' דעות חלוקות, דבדברי רבינו נראה דאף אינו בקי אינו יוצא בק"ש דחבירו ואפילו דש"ץ, ולא דמי לתפלה דבאינו בקי יוצא בתפלה דש"ץ, וכן מבואר בדברי הר"י בר יקר והרשב"א סי' קכו הנ"ל, והטעם דחיובא דק"ש מגדר ת"ת (עמ"ש בפ"ק הע' 104 בארוכה) ול"ש להוציא חבירו בת"ת דמצותה לשנן בפיו, משא"כ בתפלה הטעם דכל אחד יש לו לבקש רחמים על עצמו, ובציבור כיון שנצטרפו לתפלה ובקשת רחמים שליח הציבור מוציא לאינם בקיאים ולדעת ר"ג בסוף ר"ה אף לבקיאים, אבל הריטב"א ר"ה כט, א ובתשו' ססי' צז סובר דאף בק"ש יוצא האינו בקי בק"ש דש"ץ דומיא דתפלה, והטעם לפמ"ש הריטב"א שם לד, ב דאין יחיד מוציא לחבירו בתפלה אף באינו בקי שכל אחד יש לו לשנן בפיו אבל בציבור חשיב צירוף כאילו הוא מוציא בפיו ומדינא אף בבקי כדסבירא ליה לר"ג שם אלא דלרבנן החמירו דכיון דידע חייב לשנן בפיו ולא מהני ליה צירוף וה"ה בק"ש אף דכל אחד חייב לשנן בפיו בציבור הו"ל כמשנן בפיו אלא שהחמירו בבקי דישנן בעצמו כמו בתפלה אבל ביחיד גם להריטב"א אין יוצא בק"ש דחבירו אף שאינו בקי, (ואפילו בברכות ק"ש משמע בריטב"א מגילה כג, ב ובפ"ה ברכות ה"א דאין יוצא ע"י חבירו אפילו באינו בקי וכ"מ בתר"י לעיל יג, ב הובא במג"א סי' נט סק"ד ע"ש אבל ע"י ש"ץ יוצא אף בבקי ולהר"מ פ"ח ה"ט וריש פ"ט מהל' תפלה דוקא באינו בקי וכ"מ בר"י בר יקר הנ"ל), וכשיטה זו מבואר גם באבודרהם הובא בתשו' מהר"ם אלשקר סי' י, ועיין עוד בר"מ רפ"ט מהל' תפלה דמבואר דאינו בקי יוצא בק"ש דש"ץ אבל בק"ש דחבירו לא נתבאר בדבריו, והר"ן ר"ה הנ"ל סובר דאינו בקי יוצא גם בק"ש דחבירו דהא בירושלמי מדמי לה לבהמ"ז דסופר מברך ובור יוצא, וכן לענין תפלה יוצא בתפלת חבירו באינו בקי דומיא דבהמ"ז, וכ"כ המרדכי סוף ר"ה, אכן לדעת שא"ר מדמי הירושלמי ק"ש ותפלה לבהמ"ז בגוונא דחבירו לא אכל שאף בסופר ובור אין הסופר מוציאו כמ"ש רבינו לעיל, וע"כ הכי דהא בבהמ"ז בגוונא דחבירו אכל יוצא דיעבד בברכת חבירו אף בשניהם סופרים, ואף דבק"ש ותפלה מיירי גם בחבירו מחוייב, אה"נ דק"ש ותפלה חמירי טפי מבהמ"ז, ולהר"ן צ"ל דאף בלא אכל חבירו סופר מברך ובור יוצא וכך משמעות דבריו בר"ה אלא שקשה ממה שהוכחנו בהע' 37, או דנימא להר"ן דבשניהם סופרים אף דגם חבירו אכל אינו יוצא בדיעבד וכן משמעות דבריו בר"ה שם ובמגילה (יג, ב) והירושלמי מדמי ק"ש ותפלה להיכא דחבירו אכל, ועמ"ש בפ"ו הע' 308 בכ"ז, וע"ע כ"מ פ"ח תפלה ה"ה ומג"א סי' נט סק"ד, ושיטה נוספת מצינו בתוס' ב"ק פז, א ד"ה וכן ובתשו' הרא"ש כלל ד דין כא דמבואר בדבריהם דאפשר להוציא חבירו בק"ש ואפילו בבקי וכן דעת הרא"ם בתשו' סי' ו (עיין מהר"ם אלשקר סי' י ומג"א ססי' סא), וקשה על דבריהם מהירושלמי דמדמי לה לבהמ"ז דלא יצא (עכ"פ בבקי), אכן י"ל דמפרשי כונת הירושלמי באופן שאין השני מחוייב בק"ש ותפלה דאינו יכול להוציא חבירו (ואפילו באינו בקי) דצריך שיהא מעשה של חיוב גבי קורא ומתפלל גופיה דמשנן לעצמו ומבקש רחמים על עצמו ואז גם השני יכול לצאת על ידו, דומיא דבהמ"ז באופן שהמוציא לא אכל דאינו יכול להוציא, דצריך שיהא גבי דידיה גופיה מעשה ברכה והודאה, ואף דלענין תפלה גם כשחבירו מחוייב אינו מוציא זהו רק בבקי והירושלמי מיירי באינו מחוייב דאינו מוציאו כלל, אך פשטות הירושלמי משמע דצריך שיקרא ויתפלל כל אחד לעצמו וצ"ע, ועיין בפ"מ ומראה"פ שפי' הירושלמי באו"א, וע"ע א"ר ופר"ח סי' סב. ועיין שו"ע ס"ס תרפ"ט. , ותפלה משום דצלותא ורחמי [היא] שחייבין בה כל אחד ואחד הבקיאים, אלא ששליח ציבור מוציא שאינו בקי כדאיתא בראש השנה [לד, ב] 86 אבל יחיד אינו מוציא בתפלה אף לאינו בקי, ועיין בהע' הקודמת שכן דעת הריטב"א וכ"ה ברשב"א ח"א סי' קכו, אבל הר"ן והמרדכי סוברים דגם יחיד מוציא לאינו בקי, ועיין ב"י סי' תקצד. , אבל שאר ברכות, חוץ מברכות תפלה וקרית שמע דהוא שינון, שליח ציבור מברך והם יוצאין ועונין אחריו אמן, ולפיכך במקום [אמן] תיקנו לומר אחר אהבת עולם אל מלך נאמן דהוא חד מן פירושיה דאמן כדאיתא בהרואה 87 ליתא לפנינו בפ' הרואה אלא בשבת קיט, א. ותיקנו (גם) כן להשלים רמ"ח תיבות שבקרית שמע כנגד רמ"ח אברים כדאיתא באגדה 88 תנחומא קדושים אות ו דק"ש יש בה רמ"ח תיבות ואינם אלא רל"ט וע"כ בשכמל"ו ואל מלך נאמן משלימם, וצ"ב דלדברי רבינו שייכא אל מלך נאמן לאהבת עולם והיכי משלים לק"ש. , וכן במקומות שנוהגין שהציבור מברכין עם שליח ציבור אלא שהם מקדימים לחתום באהבת עולם ושליח ציבור חוזר וחותם, אף כאן הדין כן שהם חייבין לענות אמן או אל מלך נאמן שאין זה עונה אמן אחר ברכת עצמו אלא אחר ברכת חבירו, אבל במקומות שהציבור חותמין עם שליח ציבור אינו ראוי להפסיק כלל בין ברכה לקרית שמע דהוה ליה עונה אמן אחר ברכת עצמו 89 אף שגם הש"ץ בירך מ"מ כיון שגם הוא בירך אותה ברכה אין לו לענות אמן, וכל דברים אלו בענין אל מלך נאמן מיסודו של הרמב"ן בלקוטות יא, ב ועיין במגן אבות להמאירי ענין ראשון שהאריך להתוכח עם תלמידי הרמב"ן בענין זה, ועיין טור סי' סא שהעתיק תשובת הרמ"ה בזה. (וע"ע בפי' התפלות לר"י בר יקר רבו של הרמב"ן עמ' ח). .

ירושלמי תני הפורס על שמע. פי' כששליח ציבור מברך ברכות קרית שמע והציבור שומעין ויוצאין נקרא פורס, ופירושו מתחיל, וכן כי הוא יברך הזבח [שמואל א ט, יג] [מתרגמינן] ארי הוא יפרוס על דבחא פי' יתחיל לברך, והוא מלשון פרוסה 90 ע"ע ריטב"א מגילה כג, ב בשם רבינו ור"ן שם ור"מ פ"ח תפלה ה"ה. . והעובר לפני התיבה. פי' שליח ציבור כשחוזר תפלה. והנושא את כפיו והקורא בתורה והמפטיר בנביא והמברך על אחת מכל מצוות האמורות בתורה לא יענה אחר עצמו אמן ואם ענה הרי זה בור ואית תנא תני הרי זה חכם אמר רב חסדא מאן דאמר הרי זה בור בעונה בסוף כל ברכה וברכה ומאן דאמר הרי זה חכם בעונה בסוף.