רא"ה על ברכות פז

מתני'. הביאו לו מליח 384 לפנינו בגמ' ורי"ף אי' מליח בתחלה, ועיין בדק"ס דאף בירושלמי ורא"ש ורי"ד ליתא, ועיין במאירי בשם הראב"ד ובתוי"ט וראש יוסף. ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת שהפת טפלה לו זה הכלל כל שהוא עקר ועמו טפלה מברך על העקר ופוטר את הטפלה.

[רי"ף לב, א] מי הוי מידי דהוי מליח עיקר ופת טפלה אמר רב אחא בריה דרב אדא אמר רב יוסי באוכלי פירות גינוסר שנינו. פי' שמתוך מתיקותן נותנין בהן מלח הרבה ומתוך המלח צריך למעט פת ומכל מקום הפירות עיקר 385 מפרש רבינו דמליח דמתני' היינו פירות גינוסר שהיו מולחים אותם הרבה עד שקראום מתוך כך מליח וכ"כ תר"י וכן משמע ברש"י וכ"מ לשון רי"ו נט"ז ח"ב (קמג, ב), אמנם ברש"י נראה דהם בעצם חשובים יותר מן הפת ומיירי באוכל פת לסעוד הלב וכמו דסברה הגמ' בתחלה דפריך מי איכא מידי וכו' ואפ"ה פירות עיקר, משא"כ לרבינו ותר"י אין זה כלל מצד חשיבותם אלא דמחמת המלח צריך לפת ונמצא שאין אוכל הפת מחמת עצמה אלא בכדי שיוכל לאכול הפירות וכמ"ש רבינו לעיל לז, א ע"ש. ושאר ראשונים מפרשים דאוכלי פירות גינוסר אוכלים גם מליח ומחמת המליח זקוקים לפת, ואף רבינו מודה בכה"ג, דאין טעם לחלק בזה, ובדבריו לעיל לז, א מבואר דאף באוכל מליח בלא פירות ומחמת זה אוכל פת להכשיר את פיו הו"ל פת טפל ע"ש בהע' 62 בזה, אלא דכנראה קשיא לרבינו ותר"י קו' תוס' דפירות יחשבו עיקר והמליח והפת יפטרו על ידם, ולכן פירש דהפירות עצמם מלוחים ומיקרו מליח, ועמ"ש לעיל הע' 252 דמוכח מזה דגם כשאוכל הטפל אחר העיקר פטור מלברך דאל"כ ל"ק קו' תוס' כיון דאוכל המליח אחר הפירות ול"צ לומר דאכלו במעמד אחר או שלא היה דעתו עליו ע"ש בזה, ובתוריה"ח משמע דלכן מליח עיקר כיון שאי אפשר לאכול פירות גינוסר בלא מליח (ומבואר בזה מש"כ בתוס' הרא"ש דאפשר לאכול מליח בלא פת ולכאורה צ"ל דאי אפשר אך לפ"ז אם לא היה אפשר היתה פת עיקר) אך אינו מובן למה יחשב עיקר משום זה ואולי אין כונתו לזה (וע' שעה"צ רב סקל"ה), ובריא"ז משמע דאין המליח בא להעביר מתיקות הפירות אלא שאוהבים לאכול מליח לאחר שאכלו הפירות וא"ש לפ"ז הא דאינם פוטרים למליח. ועמ"ש בגדרי עיקר וטפל לעיל הע' 65, 253. ועיין עוד בהערות 13, 51, 52, 53, 61, 62, 63, 157, 243, 252, 271 כמה פרטים בענין זה. . פי' והוא חלקו של נפתלי, ושמעתי מפי מורי החכם הגדול ר' יצחק הלוי בר' שמואל ז"ל שזהו שתרגם אנקלוס [בראשית מט, כא] ואחסנתיה תהא מעבדא פירין יהון מודין ומברכין עליהון, לפי שהן טעונין ברכה לעולם ואין נפטרין בפת כשאר פירות 386 פי' שבדרך כלל כשאוכל פת יחד עם פירות הו"ל פירות לפתן לפת ופטורים, משא"כ הני משכחת לה דאוכלם עם פת והפת טפלה להם, ולפרש"י דהוא משום חשיבותם וכמ"ש בהע' הקודמת ניחא טפי דאף דבעלמא פת עיקר ועליה מברכים, פירות גינוסר חשיבי טפי ועליהם מברכים. .

מתני'. אכל תאנים וענבים ורמונים מברך עליהן שלש ברכות דברי רבן גמליאל וחכמים אומרים ברכה אחת מעין שלש רבי עקיבא אומר אפילו אכל שלק והוא מזונו מברך עליו שלש ברכות. פי' ומסתברא דדוקא הוא מזונו כלומר בסומך עליו 387 צ"ב מאי ומסתברא הא לכאורה פשיטא דאין מברך על שלק בהמ"ז אלא כשהוא מזונו. ועיין רשב"א לז, א ד"ה ונתן, וע' רש"ש לעיל לה, א. .

פי' אמרינן בגמרא מאי טעמא דרבן גמליאל דכתיב ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש וכתיב ואכלת ושבעת וברכת, פי' וחדא ברכה אמר רחמנא לכולהו. ורבנן ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וגו' ואכלת ושבעת וברכת, וכי תימא ולרבנן דהאי ארץ בתרא הפסיק הענין וברכת אלחם קאי, מעין שלש מנא לן, איכא למימר דודאי וברכת אכולהו קאי אלא דשמעינן מדאיפסיק רחמנא בארץ דאפריש להו בברכותיהן דלחם טעון ברכה יותר 388 היינו דבכולהו צריך לברך אמזון וארץ וירושלים אלא דבלחם צריך ברכה בפ"ע לכל דבר, וכ"כ הרמב"ן בלקוטות מט, ב דארץ הפסיק הענין לאיפלוגי בין ברכה לברכה לומר דלא דמו ברכות אהדדי אבל כולן חייבין בברכה ע"ש, וכ"כ הרשב"א דאלחם מברך ברכה גמורה ואשארא ברכת הלחם דהיינו מעין ג'. וכ"כ רבינו והרשב"א לעיל לה, א דמעין שלש מה"ת (וע"ע בדברי רבינו מט, א). וכ"ה בבה"ג פ"ז ובשאילתות סי' נג וברא"ש סי' טז ובטור ס"ס רט ובעוד ראשונים, ולכולהו צ"ל כמ"ש רבינו והרמב"ן דמה"ת לחם בעי שלש ברכות ושאר מילי מעין שלש דאי נימא דמה"ת מברך מעין שלש גם בלחם אינו מובן מאי קאמר ארץ הפסיק הענין. אבל הר"מ פ"ח הי"ב וסמ"ג עשין כז ותר"י כאן בשם רבם כתבו דמדרבנן הוא, (מיהו בר"מ רפ"א משמע דסובר דרק על הפירות הוא מדרבנן אבל על המחיה מה"ת וכ"כ בדעתו בראשון לציון לאוה"ח ע"ש). וע' מנחת ברוך סי' ה בארוכה בהאי ענינא, וע"ש מש"כ בהא דמברך בפהב"ב מעין ג' לשי' רבינו דג' ברכות בלחם מה"ת, ועמש"כ לעיל לח, ב הע' 121 בזה). וע' לעיל לז, ב דלר"ג מברך אחר פת אורז ודוחן מעין ג', וזה מדרבנן לכו"ע, וע"ש בתוס' לז, א סד"ה נתן. .

ומכל מקום מדכללינהו רחמנא דאמר וברכת אכולהו, אפילו רבנן מודו דאפילו לחם גופיה בבירך עליו מעין שלש של מזון כגון מחיה וכלכלה יצא 389 וכ"כ רבינו לעיל טז, א אההיא דפועלים כוללין ירושלים בברכת הארץ, אך הריטב"א פ"ב הכ"א סובר דלא יצא, ואע"פ דסובר שם פ"א ה"ה דמעין שלש דאורייתא, סובר הריטב"א דנתחלק לחם משאר ז' מינין לעיכובא. ובתוס' לעיל טז, א כתבו אההיא דפועלים דאע"ג דבונה ירושלים מה"ת יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת, ומשמע כהריטב"א דאילו לרבינו כיון דאי"ז לעיכובא מה"ת לא יקרא זה בשם עקירת דבר מה"ת, והא דאמרו מו, א דהטוה"מ לאו דאורייתא מדפועלים עוקרין אותה צ"ל להתוס' מדעקרו עיקר ההזכרה דהטוה"מ ואילו בונה ירושלים כולל בברכת הארץ ש"מ דמדרבנן הוא ובפועלים לא חייבו משא"כ בונה ירושלים דמה"ת לא עקרו אלא הברכה אבל עיקר ההזכרה לא עקרו וכללוה בברכת הארץ. והרשב"א שם מו, א כתב דאע"ג דבונה ירושלים נמי לא מברכי מ"מ לא עקרוה דהא כוללין אותה בברכת הארץ משא"כ הטוה"מ דלא מדכרי לה כלל, ומשמע טפי כרבינו דאי"ז חשוב עקירה כלל דגם מה"ת אי"ז מעכב, אך אינו מוכרח ויל"פ גם כמ"ש להתוס', ובאמת נראה דפלוגתייהו דרבינו והריטב"א דרבינו סובר דברכת מעין שלש ברכה גמורה היא אלא דלחם טעון ברכה יותר כלשונו לעיל, והך טעון ברכה יותר לעיקר חיובא נאמר דצריך ג' ברכות בפ"ע אבל דיעבד יצא גם במעין שלש מדכללינהו רחמנא ואמר וברכת אכולהו, אבל הריטב"א סובר כלשון הרשב"א בהע' הקודמת דבלחם בעי' ברכה גמורה דהיינו ג' ברכות משא"כ בז' מינין ל"צ אלא ברכת הלחם דהיינו מעין שלש, ומש"ה ג' ברכות לעיכובא הוא דזהו ברכה גמורה, ובז' מינין הצריכה תורה שיברך כעין ברכת הלחם. ועיין בנשמ"א כלל מז סק"א. , ובפירות נמי בהנהו דדמו ללחם דזייני ושייכי בברכת המזון אם בירך עליהן ברכת שלש יצא 390 כן מפורש לעיל יב, א דבירך אתמרי ברכה דנהמא יצא דתמרי נמי מיזן זייני. והיינו כיון דנכללו בחד וברכת משמע דאותה ברכה מהני (דיעבד) לתרוייהו, מעין שלש ללחם, ושלש לז' מינין (במידי דזיין ושייך ביה בהמ"ז). ואילו היה כתוב וברכת אז' מינין בפ"ע הו"א דצריך לפרש ולהזכיר בברכתו בריאת הפירות לומר על פרי העץ ולא סגי בהזכרת מזון אבל השתא משמע דמהני וברכת דלחם גם לז' מינין (במידי דזיין). ועיין בדברי רבינו לעיל מא, ב. ומבואר בלשון רבינו דדוקא בירך שלש ברכות אבל ברכת הזן גרידא לא מהני לתמרים, והוא פשוט דהא בעינן מעין שלש מה"ת, אך תר"י בספ"ק כתבו דסגי בברכת הזן ובסוגיין למדו מזה דמעין שלש מדרבנן, והרא"ש בספ"ק הביא דבריהם וקשה דהא שיטתו בפירקין סי' טז ובפ"ז סי' כא דמעין שלש דאורייתא ובסוגיין מוכח דבלחם בעי' מה"ת ג' ברכות ולא סגי במעין שלש וא"כ בז' מינין מיהא ניבעי מעין שלש, וצ"ל דהרא"ש סובר דארץ הפסיק הענין קמ"ל דבז' מינין סגי בברכה על גוף אכילתו אבל בלחם צריך ג' ברכות על המזון והארץ וירושלים ואמנם לכתחלה תיקנו מעין שלש אבל דיעבד יצא בברכת הזן, ועיין בלשון הרא"ש סי' ח, שו"ר מש"כ בשעה"צ ר"ס רח בשם הפמ"ג ע"ש, אכן יל"ע מדברי הרא"ש בתוספותיו בסוגיין דמשמע לא כן. ומ"מ גם לרבינו סגי בעל המחיה דיעבד. .

ולענין יין לחייבו ברכה לאחריו 391 דאע"ג דענבים בעו מעין שלש, משקה היוצא מן הפרי אינו פרי, יעו' בדברי רבינו לעיל לח, א שסובר דאף יין ושמן אינם פרי. (ועיין רשב"א לה, א ואתי לטעמיה לח, א דיין ושמן הוו עיקר הפרי). , מאן דאמר [מט, ב] ושבעת זו שתיה הרי זה מפורש דאשתיה נמי אמר רחמנא וברכת 392 וכ"כ הרמב"ן שם מט, ב ודלא כיראים המובא ברמ"א ס"ס קצז דמפרש דאם צריך לשתות ולא שתה אינו חייב בבהמ"ז, וכ"כ רבינו להדיא בסמוך דלא כיראים, וע"ש בב"י ושעה"צ סקי"ח. , וכי תימא אם כן שלש ברכות נמי 393 דאע"ג דגם ז' מינין בכלל וברכת ולא מברך בהו אלא מעין שלש, כיון דיין כתוב בפ"ע ופשטא דקרא משמע ג' ברכות ממילא יש לחייב בו ג' ברכות, ועוד דבז' מינין ארץ הפסיק הענין משא"כ ביין דנלמד מדכתיב ושבעת. (וע"ש ברמב"ן). , איכא למימר מדפרט רחמנא לחם ולא פרט יין אלא דכלליה בלשון ושבעת שמע מינה דלא חייב לזה ברכה כזה אלא לכלליה אהדריה דהיינו ענבים. ומיהו עבר ובירך עליו שלש ברכות יצא משום דזיין 394 כדלעיל לה, ב ודמיא לתמרים דיצא דיעבד בברכת שלש כמ"ש רבינו לעיל, וכ"כ רבינו לעיל מא, ב וע"ש בהע' דהראשונים נחלקו בזה. וע"ש בגמ' לה, ב שהקשו אי הכי דיין סעיד ליבריך עליה ג' ברכות כפת ומשני דאין קובעין עליו, וקשה דהא רבינו כתב דקרא משמע דחלוק ברכתו מברכת לחם, וכן למאן דיליף לה מזית שמן הרי ארץ הפסיק הענין, וצ"ל דכונת הגמ' להוכיח מהא דלא חייב ביה רחמנא ג' ברכות כפת דלא סעיד ודחי דלא קבעי עליה סעודה ובפת נמי במין פת שאין קובעין עליה דהיינו פת הבאה בכיסנין אין לה דין פת לברך בהמ"ז. . ומדכלליה רחמנא כלל בהדי לחם סברי בית שמאי דמצוה מן המובחר לברך אחר אכילה ושתיה דהיינו דרך שביעה גמורה וכדאיתא נמי לקמן בפרק אלו דברים [נא, ב] 395 דתנן בא להם יין אחר המזון כו' בש"א מברך על היין ואח"כ מברך על המזון, יעו"ש בדברי רבינו (נב, ב) ובהע' 12. ולאו לעיכובא דודאי אכל חד וחד לחודיה מברך, אאכילה לחודא ושתיה לחודא, מידי דהוה אענבים [ד]אפילו אלחודייהו מברך, אלא למצוה. ולמאן דלא דריש ושבעת זו שתיה נפקא לן מזית שמן, וכיון דחייב רחמנא במשקה זית ברכה, הוא הדין ביין, דרחמנא אקשינהו כדכתיב תירוש ויצהר 396 במדבר יח, יב. וכ"כ רבינו לעיל לח, א יעו"ש בדבריו ובמש"כ בהע' שם. .

ורבן גמליאל ההוא ארץ דאפסיק רחמנא והדר כתב לחם למיעוטי כוסס החטה דליכא ברכה לאחריו, ומשום הכי הדר לחם. ולרבנן כוסס החטה לא צריך קרא למיעוטיה 397 מברכת מעין שלש שהיא מה"ת לרבינו. , דמסתמא כי אדכריה רחמנא לחטה בשבחא דארץ ישראל במזון הוא דאדכריה ולאו בכוסס את החטה דלא אורחייהו דאינשי לאשתמושי בהכי בחטים 398 משמע דכיון דלאו אורחייהו דאינשי לאשתמושי בהכי בחטים מש"ה לא חשיב מזון, ולשון רבינו לז, א דכוסס לאו מזון ולאו דרך מזון, ואף דגם קליות שמייבשין בתנור אין מברך במ"מ עיין תוס' לו, א ואף חטה שלוקה בעין אין מברך במ"מ כמבואר בר"מ פ"ג ברכות ותוס' ורא"ש לז, א ותר"י שם (כו, א ברה"ע) ושא"ר, יעוין תר"י שם גבי כוסס אורז דמבואר הטעם משום דאין עיקר דרך אכילתם שלמים משא"כ באורז דדרך אכילתו שלם, מיהו ברא"ש שם כתב גם באורז דבעינן כעין דייסא וכ"ה בתורי"ח ואו"ז וריא"ז ומאירי, והיינו טעמא כמ"ש תוס' לז, א וטור סי' רח דלא חשיבא אכילתן אלא כתבשיל, דהיינו שנמעך ונדבק כעין עיסה ולא כשהם בעין, יעו' בראשונים הנ"ל ובב"י ומג"א ומחה"ש ר"ס רח. (ובעיקר הדין שכתב רבינו דכוסס לא מברך מעין ג', תוס' לז, א נסתפקו בזה ולא הביאו כלל מסוגיין, וברשב"א לו, א משמע דהספק גם אליבא דר"ג ע"ש, וצ"ל דהכא איכא לפרושי דבכוסס אין מברך ג' ברכות, אבל מעין ג' מברך, אי מדאורייתא דהא מ"מ כתיב חטה ושעורה אלא דארץ הפסיק הענין לומר דאין בהם ברכה גמורה כלחם ותבשיל, אי מדרבנן שתיקנו מעין ג' גם בכוסס. ועמ"ש בהע' 31 ועיין פמ"ג במ"ז סי' רח). . ומכל מקום לא מיקרי ביטול דעת מאן דעבד הכי 399 ולא רק לענין להחשב נהנה (שאינו כפלפלי יבשתא עמ"ש רבינו לח, ב) אלא אפילו לקרא חייא לא דמי דקרא חייא אין נאכל כלל ומאן דאכיל ליה בטלה דעתיה, משא"כ חטה ראוי לאכלה ואיכא דאכיל לה, ועמ"ש לעיל הע' 22 בזה. ולהכי לא נפקא מכלל בורא פרי האדמה, אבל ברכה לאחריו ליכא כלל אלא כשאר דברים שאינן משבעת המינין כדכתיבנא לעיל [לו, א, לז, א].

אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי חנינא כל שהוא מחמשת המינין בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות. פי' והם מבושלים בקדרה 400 דאילו אפויין מברך המוציא (ואף בבאה בכיסנין בדקבע סעודה עכ"פ) ואינן מבושלין לאו מזון נינהו. . ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. פי' חמשת המינין הם חטה ושעורה וכוסמין ושבולת שועל ושיפון וכולן בכלל חטה ושעורה דכוסמין מין חטין (ומין שעורים שבולת שועל ושיפון) [ושבולת שועל ושיפון מין שעורים] 401 פסחים לה, א, והיינו דמש"ה הם בכלל חטה ושעורה דקרא. (ויל"ע דמשמע לעיל לז, א דלריב"נ דאורז מין דגן אם בישלו מברך עליו מעין שלש אלמא לא תלי אלא בדגן ולא בעינן חטה ושעורה וצ"ל דהוא מין חטה ושעורה ועיין ירושלמי ריש חלה דחד מד"א מצריך בחלה חטה ושעורה או כוסמין ושבולת שועל ושיפון שהם ממין חטה ושעורה ולריב"נ אורז חייב בחלה). .

אמר רבה בר מרי אמר רבי יהושע בן לוי כל שהוא משבעת המינין בתחלה מברך עליו בורא פרי העץ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. פי' שבעת המינין הן המפורשין בכתוב חטה ושעורה 402 בא לפרש מה הן ז' המינים מיהו לא איירי בחטה ושעורה, דחטה ושעורה בכוסס מברך בפה"א וליכא מעין שלש, ובפת או תבשיל מברך המוציא או במ"מ. וגפן ותאנה ורמון וזיתים ודבש היינו תמרים. אמר ליה אביי לרב דימי ברכה אחת מעין שלש מאי היא אמר ליה דחמשת המינין על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שנתת והנחלת את אבותינו רחם ה' אלהינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עיר קדשך ועל ציון משכן כבודך ובנה ירושלים עירך במהרה בימינו ונאכל מפריה ונשבע מטובה ונברך עליה בקדושה ובטהרה כי קל טוב ומטיב אתה בא"י על הארץ ועל המחיה דפירי על העץ ועל פרי העץ דחמרא על הגפן ועל פרי הגפן מחתם מאי חתים פי' בשל פירות רב חסדא אמר על הארץ ועל הפירות ורבי יוחנן [אמר] על הארץ ועל פירותיה אמר רב עמרם ולא פליגי הא לן והא להו 403 לפנינו ברי"ף נוסף, וכן על היין חותם על הארץ ועל פרי הגפן. ורבינו לא גרס לה והביא בסמוך די"א דחותם על הפירות. . פי' הילכך בפירות ארץ ישראל ואפילו הבאים משם לכאן מסתברא דחתמינן על הארץ ועל פירותיה 404 וכ"כ שאר הראשונים, והר"מ פ"ח הי"ד כתב ואם היה בא"י כו' משמע לא כן, וע' תר"י וב"י וב"ח סי' רח. , ובחמשת המינין חתמינן על המחיה ועל הכלכלה 405 כ"ה גם נוסח הטור סי' רח, וע"ש בב"י ומג"א ומ"ב ושעה"צ סקנ"ב. ובהא לא ידעינן לאפרושי בין דידן לדידהו 406 מיהו בתוס' ריה"ח כתב לומר על מזונותיה בבהמ"ז, וכ"ה בכפו"פ פ"י לומר על מחיתה, וע' פאה"ש פ"ב הי"ד. .

פי' ומיהו בשותה יין איכא מרבוותא ז"ל מאן דאמר דחתים ביה כשאר פירות על הארץ ועל הפירות 407 כ"כ הר"מ (פ"ח הי"ד) והתוס' וסמ"ג וכ"מ בר"ח (הובא באו"ז ח"א סי' קפא). , ואיכא דסבירא ליה דכיון דייחדו ליה בברכה ראשונה הכי נמי בברכה אחרונה ומברך על הגפן ועל פרי הגפן ועל תנובת השדה וכו' וחותם על הארץ ועל פרי הגפן 408 כ"כ הרשב"א והרא"ש ושא"ר. , ולא חתים על הגפן ועל פרי הגפן דלעולם צריך להזכיר בחתימה הארץ 409 וכ"כ תר"י והרשב"א והרא"ש. . ומאן דאכיל דיסא ופירות ושתי חמרא כאיל לכולהו על הארץ ועל המחיה ועל הכלכלה ועל העץ ועל פרי העץ ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל תנובת השדה וכו' וחתים בכולהו על הארץ ועל המחיה ועל הכלכלה 410 צע"ק דלעיל העתיק לשון הרי"ף על המחיה ומשמע דמסכים לו דאין חותם על הכלכלה. ועל הפירות ועל פרי הגפן 411 לכאורה זהו לשי' דמברך על פה"ג אבל להשי' דגם ביין חותם על הפירות ל"צ לומר על פה"ג וכ"ה בר"מ אך הר"ח כתב על הגפן ועל פרי העץ וקשה דהא שיטתו דמברך על הפירות כנ"ל וכה"ק בשבה"ל סי' קסא וי"ל דכיון דאכל פירות ושתה יין ליכא היכרא לברכתו על היין בעל הפירות ומש"ה מברך על פה"ג. , וחדא נינהו דארץ נינהו דמפקא הני 412 היינו דאין כאן חתימה בתרתי דר"ל ארץ דמפקא מזון ופירות (כדלקמן מט, א). וכ"ה בשא"ר. .

ובירושלמי [מה, ב] אמרינן דצריך להזכיר בה מעין המאורע כגון שבת ויום טוב וראש חדש, ובגמרא דילן לא אדכרו בה כלל, ואפשר דאפילו לסברא דירושלמי אם עבר ולא הזכיר יצא דדוקא בברכת המזון אמרו דלא יצא משום דלא [סגי דלא] אכיל פת כדלקמן [מט, ב] והאי טעמא שייך בפת ולא בשום מידי אחרינא 413 וכ"כ המג"א רח סקי"ח (ובשעה"צ הביא דברי רבינו). וצ"ע למה כתבה רבינו בלשון ואפשר, ונראה דהנה דעת רוב הראשונים דאכל סעודה נוספת בשבת שאינו חייב בה ולא הזכיר מעין המאורע אי"צ לחזור ולפ"ז פשוט בעניננו דאי"צ לחזור אכן רבינו לקמן מט, ב כתב דאפילו אכל מאה פעמים ביום חוזר כיון דהאי יומא לא סגי דלא אכיל ביה פת ונתבאר בהע' שם טעמו דתיקנו בהמ"ז דשבת עם הזכרה מעין המאורע וזהו מטבע בהמ"ז דשבת ע"ש ולפ"ז י"ל דגם במעין שלש אע"פ דאי"צ לאכול מיני מזונות ופירות מ"מ מטבע ברכה דהאי יומא הוא עם הזכרת מעין המאורע וחד דינא להזכרה דמעין המאורע בשבת אך י"ל ג"כ דלא קבעו המטבע כן אלא לענין פת ובהמ"ז שזה מוכרח בשבת אבל מעין שלש דמ"מ ופירות אינו אלא כר"ח שאם אכל יש לו להזכיר אך אינו מעצם מטבע שלה לעיכובא, וז"ש רבינו ואפשר. (וע' קה"י סי' טז בדין פהב"ב לסעודת שוי"ט ומש"כ לעיל לח, א גבי כובא דארעא). .

ומסתברא דמאי דאמרינן לקמן [מח, ב] דכל שלא אמר בברכת המזון ברית ותורה וחיים 414 וכ"ה בדברי רבינו לקמן מט, א אך לפנינו ליתא חיים, וע"ש בהע'. ומלכות בית דוד לא יצא ידי חובתו, לא יצא ידי חובתו כראוי קאמרינן, ולאו דוקא ולא מיחייב לאהדורי מדלא אדכרו לה במעין שלש, והכי מוכח לקמן [מט, א] דאמרינן דרב חסדא בריך קמיה רב ששת ולא אדכר ברית ותורה ומלכות וזקפיה רב ששת לחוטמיה עליה כחויא ולא אהדריה 415 וכ"כ רבינו כ"ז שם מט, א ע"ש בהע' בזה. והנה מובא שם דשי' הרא"ש דלעיכובא נינהו, וקשה דהא סובר דמעין שלש מה"ת, אך למש"כ לעיל הע' 390 דשיטתו דמה"ת סגי בז' מינים בברכה על אכילתו גרידא א"ש, מיהו ל"צ לזה דמדרבנן הוא ואינהו לא תיקנו אלא בבהמ"ז, (ולהתוס' לעיל כ, ב דמה"ת הוא צ"ל דמעין שלש דרבנן או כמ"ש להרא"ש). .

מתני'. השותה מים לצמאו אומר שהכל נהיה בדברו רבי טרפון אומר בורא נפשות רבות. פי' ולרבי טרפון ליכא בהו ברכה לאחריו כיון דבריך בורא נפשות רבות לפניו דהיא ברכה הבאה לאחריו 416 מפרש רבינו דר"ט אלפניו קאי, וכ"ה בתוס' מה, א ובשא"ר, וע' רש"י עירובין יד, ב. וברשב"א ס"פ כתב דלר"ט מברך בנ"ר בין לפניו בין לאחריו דתרי מילי נינהו דלפניו משום שלא יהא מעילה דאין נוטל ההנאה כשלו אלא כמתנת בוראו ולאחריו משום הודאה על שנהנה אך רבינו סובר דמ"מ כיון שכבר אמר שבח זה דבנ"ר לפניו אין לחזור ולאומרו לאחריו. . והאי דנקט לצמאו משום דמיא לא זייני כלל 417 כדאי' במתני' עירובין כו, ב הובא לעיל לה, ב. ומבואר דאף דאין נהנה בטעמם היה ראוי לברך עליהם אילו היו זנים, ועמ"ש בזה לעיל הע' 18. וע' ב"י סי' רי בדינא דמטעמת. לפי שאינן אלא יסוד אחד ואינן 418 פועלות במורכב אלא כעין משוש, לפיכך אין לברך עליהן אלא כששותה לצמאו דמיתהני לשבר צמאו, ולפיכך אמר בהו רבי טרפון בורא נפשות רבות וחסרונן דאפילו [שהכל] 419 נוסף ע"פ שיטמ"ק. ליכא לברוכי בהו אלא בורא תשלום חסרון הבריות, ומודה רבי טרפון בשאר דברים דמברך בהו שהכל ואחריהן בורא נפשות.

[רי"ף לב, ב] לאפוקי מאי. פי' דמיא לא שתי איניש אלא לצמאו 420 קשיא ליה לרבינו דהא אתי לאפוקי כששותה סתם ואינו צמא דכל כה"ג אינו מברך, דלית בהו הנאה אלא כשהוא צמא כמ"ש רבינו במתני', ותי' דכונת הגמ' דלמה ישתה אם אינו לצמאו וכל ששותה ודאי הוא לצמאו, ומשני דחנקתיה אומצא. וע' ביאה"ל סי' רד ס"ז דהוכיח מדברי רבינו דכל שאין שותה לצמאו וכגון להצטרף לזימון אינו מברך, והביא שם דכן מוכח בר"מ ושכ"כ באדרת אליהו ע"ש. , ואמרינן למיעוטי דחנקתיה אומצא. ומיהו דוקא במיא הוא דלא מברך בדחנקתיה אומצא משום דלאו מידי דהנאה הוא אבל ביין ושאר משקין ודאי מברך דמכל מקום הא איתהני 421 וכ"פ התוס' ושא"ר. .