רא"ה על ברכות פו

וסמלק וחילפי ימא מברכינן עלייהו בורא עצי בשמים. פי' סמלק וחילפי ימא הם עשבים בעלי ריח בגופן 361 פי' שמריחין בגופן ולא ע"י מוגמר. , ואינן רכים כעשבים אלא גדלים הם על גבי קרקע 362 פי' שאין גדילתם דומה לעשבים הרכים אלא הם קשים וגדלים ע"ג קרקע. , ואילו אית פרי ודאי בורא פרי האדמה מברכינן ביה ולא בורא פרי העץ, דלישנא דעץ בברכה דבורא פרי העץ בעי למימר אילן והני לאו אילן נינהו 363 פי' אילו היה פרי לעשבים אלו אין ברכתו בפה"ע שעץ בברכה זו פירושו אילן שכך נקרא אילן בתורה ואלו אינם אילנות שגדר אילן הוא שאין גזעו מחליף כמ"ש לעיל מ, ב וגם אם הוא רך נחשב אילן (כמ"ש הרשב"א כאן לדרכו), ועמ"ש בהע' שם מ, ב. , אבל כל מידי דקשי מיקרי בלישנא דעלמא עץ, וההוא לא בעי למימר אילן אלא דבר קשה, והילכך הני דאית להו ריח טוב בגופן, לענין גופן עץ מיקרו ומברכינן בהו בורא עצי בשמים 364 ובריטב"א פ"ד ה"ה נראה עוד דגם אילן שעצו רך מברך עשבי דלא תליא אלא בקשה ורך וכ"מ בריא"ז, וטעם הדברים, דלענין הפרי אין נ"מ אם העץ קשה או רך אלא אם הם פירות המתיחסים לאדמה או פירות המתיחסים לאילן החוזר ומוציא פירות כל שנה, אבל לענין ריח גופן אין נ"מ אם גזעו מחליף או לאו אלא אם הוא ריח של גוף קשה או ריח של גוף רך. וכ"כ המאורות בשם הראב"ד. אכן הערוך ערך חלף והרשב"א בשם רה"ג ועו"ר כתבו שגם כאן תלוי בגזעו מחליף או לאו, והני סימלק וחילפי ימא אין גזעם מחליף אלא שהם רכים וקמ"ל דמ"מ שייך לברוכי עלייהו בורא עצי, וכ"מ לשון הר"מ פ"ט ה"א לא מעץ ולא מאדמה וכו' ובה"ה ספק אם מן העץ אם מן האדמה וכו', וכן מובא בבהגר"א רטז ס"ג בשם אבודרהם בשם הירושלמי (וליתא לפנינו), ועיין בביאה"ל סי' רטז ס"ג ד"ה עצי בארוכה. ויעו' בשבת כז, ב כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו חוץ מפשתן ופרש"י שבא למעט קנבוס, ותוס' פליגי דגזעו מחליף ואינו עץ אלא זרע ואף דפשתן נמי גזעו מחליף הוצרך למעטו כיון שהכתוב קראו עץ, ועד"ז מבואר באוצה"ג שם חלק התשו' סי' צב בשם רה"ג, ובשיטה לר"ן שם הביא בשם רבינו כפרש"י, וא"ש לטעמיה דאף דגזעו מחליף ואינו אילן מ"מ עץ מיקרי כיון שהוא קשה והיינו טעמא דהוצרך למעט פשתן, משא"כ תוס' סברי כהגאונים כאן, (מיהו הריטב"א שם כתב כתוס'). וברש"י ד"ה סימלק כתב שהוא מין עשב ומשמע כרבינו, וא"ש דבריו בשבת לטעמיה, אך בביאה"ל שם העיר דהערוך ערך כספן פי' ג"כ כרש"י דסימלק הוא יסמין וע"כ כונת רש"י שהוא רך כעשב אלא שאין גזעו מחליף, מיהו בב"י ושו"ע מוכח דל"ג ברש"י שהוא יסמין ול"ק לפ"ז קו' רעק"א בגהש"ס, ולפ"ז שפיר י"ל בדעת רש"י כרבינו. ובמאירי בשם י"מ משמע שיטה נוספת דאילן אפילו רך ועשב קשה תרוייהו מיקרו עץ לענין זה, ולפ"ז י"ל סתירת המג"א סי' רטז שהביא בסק"ט לד' הש"ג דכל שהקלח קשה מברך עצי והביא בסקי"ד לד' הרשב"א דאילן אף ברך מברך עצי דסובר כהנך י"מ, (ועיין במחה"ש ובביאה"ל). ולכאורה י"ל כן בדעת רש"י, דסימלק הוא אילן רך (לדרך הביאה"ל הנ"ל ברש"י) וחילפי דימא הם עשב קשה כפשתן ואתרוייהו מברך עצי, אך במאירי שם נראה דרש"י אין מפרש חילפי דימא כהי"מ אלא בעץ ומייתי ראיה דגבעול מיקרי עץ. והנה בטור הביא בשם מהר"ם דעל קנה וקנמון מברך בורא עצי וכ"ה בברכות מהר"ם סי' כא, וקשה דבסי' ט שם כתב דמברך עליו בפה"א וכ"ה בטור סי' רב והטעם כתבו תוס' לו, ב דגדל על הארץ כמו קנים, וראיתי להעיר שלדרך רבינו ניחא דאף שהוא פה"א עצו קשה, ועיין בב"ח סי' רטז מש"כ בזה. , ובגמרא מייתינן עלה ראיה דמידי דלאו אילן משום דקשי מיקרי עץ מדכתיב ותטמנם בפשתי העץ, והא פשתים לאו אילן הוא ואיקרי עץ 365 אך הערוך שם והרשב"א בשם רה"ג ובה"ג מפרשים לדרכם דאע"פ שסימלק וחילפי דימא רכים מיקרו עץ והראיה מפשתן דאע"ג דרכיך נקרא עץ, ובביאה"ל הנ"ל נתקשה בזה דרבינו כתב דפשתן קשה והערוך כתב דפשתן רך ותי' דהוא ממוצע בין אילן לעשב, אך באו"א נראה דלרבינו בפשתי העץ היינו הגבעולים וכפרש"י כאן וביהושע אהך קרא, ולהערוך היינו פשתן גופיה שהוא רך, ואינו מובן לשי' הערוך למה נקרא עץ כיון שאינו לא אילן ולא קשה. וע' היטב בירושלמי, (ונראה דצ"ל שם כך חילפי דימא יצחק בר אבא וכו', ורב חננאל דהתם היינו רב חננאל דתלמודין). וע' בהע' הקודמת בכונת רש"י. .

ונרקום דגינונייתא. עשבים הם בעלי ריח בגופן והן קשין 366 רבינו לטעמיה לעיל דתליא בקשה ורך, וכ"כ במאורות בשם הראב"ד ע"ש, אבל להגאונים מיירי באילן והחילוק בין של גנה לשל שדה פי' הרשב"א בח"א סי' שצט הובא בב"י סי' רטז דהגדל בגנה משקין אותו ומתקיים אבל דדברא מתייבש כעשב והולך לו. , מברכינן עלייהו בורא עצי בשמים. דדברא בורא עשבי בשמים. שהן רכין. וסגלי בורא עשבי בשמים. פי' עשבים הם בעלי ריח בגופן והן רכין.

פי' אבל בפרחים 367 של פירות, אף שהפרחים בעצמם אין ראויים לאכילה. ודאי בין של אילן בין של עשבים 368 מבואר דגם על פרי של עשב מברך שנתן ר"ט בפירות וכ"ה ברא"ש סי' ו ובשא"ר, אמנם מהר"ם מרוטנבורג הובא בטור סי' רטז כתב דאגוז מושקאט כיון שהוא פרי עץ מברך שנתן ר"ט בפירות ועל קנה וקנמון מברך בורא עצי, ומשמע דוקא בפרי עץ ולכן קנה וקנמון שאינם פה"ע כמבואר בתוס' לו, ב וטור ס"ס רב אין מברך שנתן ר"ט בפירות, ובב"י מפרש באו"א. בכלהו מברכינן ברוך שנתן ריח טוב בפירות וכדכתיבנא לעיל בגמרא 369 כנראה הכונה לחידושיו שעל הגמרא. ורבינו בזה לטעמיה לעיל לו, א שכתב דקפריסין של צלף אף שאינם פרי לענין ערלה מ"מ מברך בפה"ע, וכ"כ הריטב"א בפ"ד ה"ד ובפ"א ה"י והל"ג, והטעם כתב שם דשומר פרי כפרי לברכה בין לאכילתו בין לריחו, משא"כ ערלה אינה נוהגת אלא בעיקר הפרי, וע' ברשב"א שהביא בשם הראב"ד דורדים מברך שנתן ר"ט בפירות, אף דלדעת הראב"ד אין נוהג בהם ערלה שאינם אלא פרח הפרי וכמ"ש רבינו לעיל לו, א בשמו, אכן יש לדחות דכיון שראויים לאכילה אף דלא חשיבי פרי העץ לערלה מ"מ לא גרעי מפרי האדמה ושפיר מברך שנתן ר"ט בפירות, אמנם לקושטא דמילתא דעת הראב"ד לגבי קפריסין כרבינו כמ"ש הרשב"א לעיל לו, ב ועיין במאורות כאן בשם הראב"ד, ועמ"ש בזה לעיל הע' 49. .

אמר רב זוטרא האי מאן דמורח באתרוגא או בחבושא מברך ברוך שנתן ריח טוב בפירות. פי' ואע"פ שעיקרן לאכילה ולא עבידי לריחא, כיון שמתכוין להריח מברך, הא בשאינו מתכוין להריח אע"פ שמריח ונהנה אינו מברך אלא במידי דעביד לריחא כדאיתא לקמן בפרק אלו דברים [נג, א] 370 בגמ' שם מבואר דכל דלא עביד לריחא כגון בשמים העשויים להעביר ריח רע לא מברכינן עליה, וכיון דחזינן הכא דמברך על פרי המריח בעל כרחך דלא מיירי התם אלא בשלא נתכוין להריח אבל בנתכוין להריח מברך שהרי הוא משתמש בו כעת להריח, וכ"ה בריטב"א פ"ד ה"ג וכן מובא בשיטמ"ק נג, א בשם י"א, ומה שהקשו בגמ' שם מנכנס לחנותו של בשם וכו', ולרבינו לוקמה במכוין להריח, נראה דלשון הברייתא נכנס לחנות והריח ריח משמע דכל שהריח ונהנה מברך, ומשני דעביד לריחא וכיון שכן אף בלא נתכוין להריח מברך וכמבואר בדברי רבינו (והובא בשעה"צ ריז סק"ד וכדעת רוב אחרונים לאפוקי מט"ז שם שסובר דלעולם אין מברך אלא בנתכוין להריח), ואף דמפורש שם במשנה דבמוצ"ש אין מברכים עליהם אף דכונתו להריח, נראה דדוקא בבא ליהנות מברך אף שאין עשוי להנאה דהוא עכשיו מתכוין ליהנות בו משא"כ בבא לקיים המצוה וכן מבואר סברא זו בט"ז רצז סק"ז, ובספר הפרדס שער ז מובא בשם רבינו דאתרוג והדס של מצוה אין מברך עליהם אלא בנתכוין להריח אבל נהנה בלא כונה אינו מברך, ורבינו לטעמיה דבלא עביד לריחא נמי מברך בנתכוין ולכן גם בעביד למצוה מברך בנתכוין להריח. והנה הרא"ש פ"ח סי' ג על הך דינא דלא עביד לריחא כתב דמיירי בנטלו להריח בו או לאכלו ולהריח בו אבל נטלו לאכלו והריח בלא כונה אינו מברך וכ"כ בתוס' כאן ובמרדכי סי' קמז ובברכות מהר"מ וטור סי' רטז, ולכאורה סברי כרבינו דבנתכוין להריח מברך גם בלא עביד לריחא, אכן יעו"ש במרדכי וטור שהביאו לדברי הר"ר שמחה דהריח באתרוג של מצוה אין מברך דלא עביד לריחא והרי דאף באופן שמברך על פרי המריח דהיינו בנטלו להריח אינו מברך באתרוג של מצוה כיון דלא עביד לריח ודלא כרבינו, וכן פשטות יתר הראשונים דבלא עביד לריחא אין מברך כלל, וקשה לפ"ז דבריהם בפרי המריח מאי מהני נטילתו להריח בו הא לא עביד לריחא אלא לאכילה, ובט"ז סי' רטז סקי"ד רצז סק"ז תרנג סק"א וא"ר שם מבואר דפרי עביד גם לריחא, ע"ש בט"ז סי' רצז שכתב דרגילים להריח בו, ומש"כ הרא"ש ודעימיה דלא נתכוין להריח אינו מברך צ"ל עפמ"ש הט"ז ריז סק"א דלא נתכוין להריח אינו מברך אף במידי דעביד לריחא דמה לי לא עביד לריחא מה לי לא נתכוין להריח, ונמצא דעת הרא"ש ודעימיה להיפך מדעת רבינו דלרבינו בעביד לריחא מברך אף שלא נתכוין להריח ובנתכוין להריח מברך אף דלא עביד לריחא ולהרא"ש רק בעביד לריחא ונתכוין להריח מברך, אכן שאר האחרונים נחלקו על הט"ז וכתבו דל"צ נתכוין להריח בעביד לריח, וי"ל באופן אחר דאף דרגילים להריח בו ועביד לריחא מ"מ אם נטלו לאכילה חשיב השתא לא עביד לריחא כיון דיתכלה באכילתו ולא יריח בו עוד, וכ"מ ברש"י נג, א שמפרש בשמן העשוי להעביר הזוהמא דעומד להריח אלא שהביאוהו כעת לסוך בו, אכן משמעות הרא"ש וברכות מהר"מ שמדמים פרי לבשמים של בהכ"ס דאף פרי לא עביד לריחא וכ"כ מג"א רטז סק"ה, ונראה דפרי יש בו גם ריחו ואף זה מכלל תשמישו, אלא שסתמו ועיקרו לאכילה ולכן כל זמן שלא נתכוין להריח בו דמי לבשמים שאין עשויים להריח, אבל אם נתכוין להריח בו חשיב שפיר עומד גם לזה כיון דהשתא משתמש בו לריחו, ואף בתבלין שאדם מחזיק בביתו לאכילה כיון שנברא עם ריח הרי הריח מכלל תשמישו ואף שאין מחזיקו לזה אם בא להריח בו בכונה שפיר מברך, ועיין ראבי"ה סי' קמא שכתב דבושם העשוי לסלק ריח רע אין מברך עליו אבל דבר הבא לאכול וגם להריח מברך וכההיא דמורח באתרוגא, והיינו דכל זמן שלא בא בהדיא להריח חשיב אין עומד לריח כיון שעיקרו לאכילה אבל אם הריח בו בכונה הרי משתמש בו עתה גם בריחו, ולא דמי לבושם העשוי לסלק ריח רע שאף אם מריח בו בכונה אין מברך שאין תשמישו אלא לסלק ריח רע בלבד משא"כ פרי המריח שנברא עם ריח להשתמש גם בריחו, ונחלקו באתרוג של מצוה דדעת ראבי"ה דכיון שמותר להריח בו אין המצוה סתירה לשימוש בריחו משא"כ הר"ר שמחה סובר דכיון שמיוחד למצוה אף דמותר להריח בו מ"מ אין עומד לזה כלל רק למצוה, ויש להמתיק בזה דרבינו לטעמיה שסובר בגדר ברכת הריח דחלה על הדבר המריח וכמש"נ בהע' 352, 354, אם כן הרי עיקרו דבר מאכל ולא דבר המריח וש"מ דלא נתמעט לא עביד לריחא אלא לענין נהנה בריחו שלא בכונה, אבל הרא"ש ודעימיה לטעמייהו דסברי בגדר ברכת הריח דחלה על הריח בעצמו וכמש"נ בע"א, ואם כן אף דהפרי עיקרו דבר מאכל מ"מ ריח שבו אינו אלא לריח, אלא דמ"מ בסתמא אין הריח עומד להשתמש בו אבל אם נתכוין להשתמש בו ולהריח שפיר מברך, משא"כ בשאר לא עביד לריחא אין מברך אף בנתכוין להריח, ונמצא עכ"פ שאין מחלוקת לדינא בין רבינו והרא"ש בפרי המריח דלכ"ע לא נתכוין להריח אין מברך ונתכוין להריח מברך ומחלוקתם בבשמים של בהכ"ס ודדמיא להו שנתכוין להריח בהם דלרבינו מברך ולהרא"ש ודעימיה אין מברך. (ובביאה"ל רטז ס"ב וסי"ד ומ"ב ריז סק"א מבואר דכונה להריח לא מהני בפרי המריח רק נטילה להריח דמשוי ליה עביד לריח ואף בבשמים בחדר שבחנות מהני נטילה להריח ונסתפק בביאה"ל ריז ס"ב אי בבשמים של בהכ"ס מהני נטילה להריח ע"ש, והוא ע"פ המג"א רטז סקכ"א וסי' תרנג דגם באתרוג של מצוה מהני נטילה להריח מידי דהוה אפרי המריח ורק בנטל למצוה ולהריח אין מברך ע"ש בביאה"ל רטז סי"ד שביאר הדברים, והוא דחוק טובא בדברי הר"ר שמחה והמרדכי והטור כאן ובסי' תרנג דנראה מדבריהם דגם נטל להריח אין מברך באתרוג של מצוה, וע"כ דאף שנטלו להריח לא משוי ליה עביד לריחא כיון דעביד למצוה וכן בשמים שלמכירה בחדר שבחנותו עבידי למכירה ולא לריח משא"כ סתם פרי המריח אף שעיקר תשמישו לאכילה מ"מ יש בו גם תשמיש של ריח וכשנוטלו להריח בו משוי ליה עביד לריחא וכדחילק עד"ז הביאה"ל עצמו בסי' ריז ס"ב בין פרי המריח לבשמים של בהכ"ס, ולפ"ז אין צורך לומר דצריך נטילה להריח אלא בכונה להריח סגי וכדרך שנתבאר, והכי דייקא לישנא דתוס' והמרדכי שכתבו דמיירי במריח בו ולא כתבו דמיירי בנטלו להריח בו. ועיין ביאה"ל רטז ס"א דמברך על פרי המחובר וצ"ע לשיטתו דהא ליכא נטילה להריח וי"ל דכל זמן שמחובר עומד לריח טפי מלאכילה עכ"פ כשאין עומד ליתלש. וע"ע בבית מאיר סי' ריז ובביאור הגר"א רטז ס"ב וסי"ד וסי' תרנג ובחזו"א סי' לה). .

אמר רב יהודה האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזא אילני דקא מלבלבין אומר ברוך שלא חסר מעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להנות (בו) [בהם] בני אדם. וקבעו ברכה זו לפי שהוא ענין בא [מזמן] לזמן, והוא ענין מחודש שאדם רואה עצים יבשים שהפריח הקדוש ברוך הוא, ומסתברא דהיא בשם ומלכות 371 יעו' בדברי רבינו להלן נד, א על הברכות שבר"פ הרואה דכולם בשם ומלכות דאל"כ אינו ברכה ע"ש בהע'. . אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב מנין שמברכין על הריח שנאמר כל הנשמה תהלל קה אי [זהו] דבר שהנשמה נהנית ממנו 372 לפנינו בגמ' ורי"ף נוסף ואין הגוף נהנה ממנו. (פי' נשמה בכאן היינו הנפש הבטלה במיתת הגוף ולא הנשמה הנצחית וזהו דקאמר דאין הריח מזין הגוף רק מיישב דעת ונפש האדם, ועיין להלן פ"ח הע' 30). הוי אומר זה הריח.

תנו רבנן הביאו לפניהם שמן והדס בית שמאי אומרים מברך על השמן ופוטר [את ההדס ובית הלל אומרים מברך על ההדס ופוטר את] השמן. פי' להאי נסחא מדקאמר דכי מברך אחד מינייהו פטר אידך, ודאי במשחא (מיירי) דברכתו בורא עצי בשמים [מיירי], ולאו היינו משחא דאפרסמא דברכתו בורא שמן ערב כדאיתא לעיל [מג, א] אלא כושרתא ומשחא כבישא או משחא טחינא, והשתא הוו להו ברכותיהן שוות, ומיירי דליכא חד מינייהו דחביב ליה טפי וכיון דכן ודאי חשוב בגופו עדיף 373 רבינו לטעמיה לעיל מא, א שפוסק כרבנן דבברכותיהן שוות חביב עדיף מחשוב. , ובהא פליגי דבית שמאי סברי דמשחא עדיף דהוא חשוב בגופו טפי מהדס, ובית הלל סברי הדס כברייתו וקיים בגופו עדיף 374 אע"פ דכושרתא ומישחא כבישא וטחינא מיירי לרבינו בבשמים בתוכו, ובפרט כושרתא שהעץ קיים בשלמותו, מ"מ ריח הבשמים מגיע לנו ע"י השמן, משא"כ הדס שמריח אותו בעצמו. ובה"ג כתב דהדס עדיף דאיתיה בעיניה לאפוקי מישחא דליתיה בעיניה, ודבריו יש לפרש כפשטן למאי דמשמע התם דמפרש מישחא כבישא וטחינא שאין שם בשמים בעין אלא ריחם וכרה"ג ור"ח, אבל בבשמים בתוכו אין עדיפות להדס. . ואיכא נסחי דכתיב בהו וחוזר ומברך על השמן 375 כ"ה לפנינו בגמ'. , ולפום האי נסחא ודאי מיירי בשאין ברכותיהן שוות, ומיירי במשחא דאפרסמא דברכתו בורא שמן ערב, ובדליכא חד מינייהו דחביב עליה טפי מאידך 376 דגם באין ברכותיהם שוות איכא קדימת חביב כמו בברכותיהם שוות, והא דקאמר עולא מא, א דאין ברכותיהם שוות לכו"ע מברך על זה ואח"כ מברך על זה מפרש רבינו שם דחשוב בברכה עדיף, אבל בדליכא חשוב בברכה חביב עדיף כמו בברכותיהם שוות, ולהרי"ף שם כונת עולא דבאין ברכותיהם שוות לכו"ע חביב עדיף ולפ"ז גם כן צ"ל דמיירי הכא בדליכא חביב דכיון דליכא חביב מקדים לחשוב גם באין ברכותיהם שוות (עיין מ"ב ריא סק"ט), אמנם להרא"ש שם קאמר עולא דאין ברכותיהם שוות אין דיני קדימה כלל דלא שייכי זה לזה ולפ"ז אין צורך לומר דליכא חביב, אלא דאדרבה יקשה למה כאן מקדים שמן להדס או להיפך הרי באין ברכותיהם שוות אין דיני קדימה, וכן הק' המג"א בסי' רטז סקי"ט, וי"ל לדעת הרא"ש דכאן אי"ז קדימה בעלמא של חשיבות כדמפרש רבינו, אלא דבעצם המחייב של הברכה חד עדיף מחבריה, הדס משום שהוא כברייתו בעין, ושמן משום שיש בו הנאה נוספת של סיכה כדאמר ר"ג (וכמ"ש הרא"ש דר"ג נתן טעם לדברי ב"ש), ולדרך זו גם להרי"ף דאין ברכותיהם שוות חביב עדיף או להסוברים כן אף בברכותיהם שוות, אין צורך לומר מש"כ רבינו דמיירי הכא דליכא חביב, דלאו משום קדימת חשוב אתינן עלה אלא משום קדימה בעצם המחייב לברך. (וע' במאירי). , ובהא פליגי בית שמאי סברי ודאי משחא עדיף דהוא ודאי חשוב בגופו טפי מהדס, וחשוב ודאי בברכתו שמזכיר ומיחד שמן, ובית הלל סברי הדס עדיף שהוא כברייתו וקיים בגופו 377 משא"כ מישחא דאפרסמא שאין כאן עץ בעין, ואף להסוברים דשייך לברך עליו עצי (עיין בהע' 354) מ"מ גרע דאין כאן עץ בעין אלא דאפשר לברך לשיטתם עצי על הריח. וצ"ע בדברי רבינו אמאי לא אזלינן באמת בתר שמן דחשוב בברכה לשיטת רבינו לעיל מא, א דאף בפה"ע קודם לבפה"א ופסק כעולא דאין ברכותיהם שוות מקדים הברכה החשובה אף שיש לדבר מעלת חביב או חשוב, וי"ל דהתם בבפה"ע ובפה"א פרי העץ היה בכלל פרי האדמה ויצא מכללו לברכה בפ"ע, משא"כ משחא דאפרסמא לרבינו לעיל מג, א אין לברך עליו בורא עצי ולא נתייחד מכלל עצי בשמים לברכה בפ"ע, ואף דמ"מ חשוב טפי בברכתו שהרי היא מפורטת יותר, סברי ב"ה דחשיבותא דהדס עדיפא, (ועיין מג"א סי' רטז סקט"ז ודוק), אמנם להני דסברי דמישחא דאפרסמא היה בכלל עצי בשמים ונתייחד לברכה בפ"ע (כמובא בהע' לעיל) לכאורה אין לפרשה בשמן אפרסמון אלא להני דסברי דאין בפה"ע קודמת לבפה"א כיון שגם בפה"א ברכה מבוררת (כמובא בהע' מא, א) אמנם למש"כ לפרש לדעת הרא"ש דקדימה דהכא היינו מצד עצם המחייב לברך, אף אם שמן חשוב בברכה מ"מ מקדים להדס, וע' מג"א סי' רטז סקי"ט וביאה"ל סי"א סד"ה מברך. . אמר רבן שמעון בן גמליאל אני אכריע שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו הדס לריחו זכינו לסיכתו לא זכינו. פי' אע"ג דבסיכה ליכא ברכה מכל מקום חשיבותא היא גבי[ה] דאשתמשי ביה בתרתי. אמר רבי יוחנן הלכה כדברי המכריע רבא אמר הלכה כבית הלל והלכתא כרבא דבתרא הוא.

תנו רבנן הביאו לפניהם שמן ויין. פי' הני ודאי אין ברכותיהן שוות, והם ענינים חלוקים שזה לריח וזה לאכילה, ואיכא למימר דאתיא בשאין אחד מהם חביב עליו יותר, אי נמי אליבא דהילכתא בהא כיון דאין ברכותיהן שוות אפילו איכא חד מינייהו דחביב עליה טפי בתר חשוב אזלינן 378 אין הכונה לחשיבות בגוף הדבר דלענין זה חביב עדיף, אלא חשוב בברכתו כמ"ש רבינו לט, א מא, א ע"ש, וכל שהנאתו יותר חשובה אף הברכה שמברך עליה יותר חשובה, ועד"ז צ"ל להרא"ש שסובר דבאין ברכותיהם שוות ליכא דיני קדימה דחביב וחשוב כלל ומ"מ פליגי הכא ביין ושמן, דלאו משום קדימה בעלמא מיירי הכא אלא איזה הנאה מחייבת טפי בברכה, ולהרי"ף דבאין ברכותיהם שוות אזלינן בתר חביב ג"כ י"ל כן, והרשב"א מא, א כתב דב"ש וב"ה פליגי איזה מהם נחשב חביב יותר ע"ש. , ובהא פליגי הי חשיב אי ריחא דמקרבא הנאתה לאלתר אי שתייה דהנאתה מרובה, ובית שמאי סברי דשמן חשוב טפי ולהכי נקיט ליה בימינו ובריך עליה ברישא, והיינו דאמרינן בית שמאי אומרים אוחז את השמן בימינו. פי' כדי שיברך עליו מתחלה 379 ועד"ז בפרש"י, ובמרדכי וטור סי' ריב וסי' רו פי' דכל דבר שמברך עליו צריך לאחזו בימינו ע"ש. , ואת היין בשמאלו מברך על השמן ואחר כך מברך על היין ובית הלל אומרים אוחז את היין בימינו ואת השמן בשמאלו מברך על היין וחוזר ומברך על השמן וטחו בראש השמש. פי' כדי שיריח הריח. ואם שמש תלמיד חכם הוא טחו בכותל מפני שגנאי הוא לתלמיד חכם שיצא כשהוא מבושם לשוק.

פי' והוי יודע דבשמן לא מברכינן עליה לעולם ברוך שנתן ריח טוב בפירות, ואפילו הוא שמן זית שנתן בו בשמים, ואע"ג דשמן זית פרי מיקרי 380 שנתרבה לבכורים וערלה דכתיב בהו פרי, עיין בדברי רבינו לעיל לח, א. , משום דהשתא האי ריחא לאו מיניה הוא 381 משמע שאם ריחו נודף מעצמו מברך שנתן ריח טוב בפירות, דהא מיקרי פרי, אכן הר"מ בפ"ט ה"ג כתב דמברך בורא עצי, (ומפרש כן מישחא כבישא וטחינא שבגמ', ונחלקו בגמ' אם מברך עצי או מיני דאולי ל"ש לברך בורא עצי כיון שאין הריח גדל עמם מברייתם אלא בא ע"י מעשה אדם של כבישה וטחינה, ואף לנהרדעי ל"ש לברך אלא בורא עצי אבל בורא שמן ערב אינו מברך כיון שאינו ערב מברייתו). ונראה דהר"מ לטעמיה דמברך על מי ורד ולבונה ומצטכי בורא עצי ואף שמן זית חשיב כמותו למיקרי עצי כיון דדרך לסוחטו, אבל לרבינו בע"א דשמן אפרסמון ולבונה ומצטכי אין לברך עצי כיון שאינם העץ עצמו ה"ה שמן זית, ואף דמיקרי פרי שזהו פריו של עץ הזית, עץ מיהא לא מיקרי, בפרט לרבינו לעיל לח, א שאף יין ושמן אינם בעצם יותר פרי משאר מ"פ אלא דקרינן להו בלישנא פרי כיון שהשותה תורה הלכותיהם להלכות הפרי ע"ש. ואף להרשב"א ודעימיה דמי ורד כורד, מ"מ דומה שמן זית לפירות שכתבו תוס' בע"א ד"ה ועל שאין לברך עליהם בורא עצי בשמים שאין ברייתם לריח אלא לאכילה, ואין לברך אלא שנתן ריח טוב בפירות כמ"ש רבינו, והר"מ חולק על תוס' וסובר דשייך לברך על פירות בורא עצי אלא שחכמים תיקנו להם ברכה מיוחדת, ובשו"ע ס"ה פסק כהר"מ וע"ש במ"ב סקכ"ה ושעה"צ סקכ"ה, וע' עוד בר"מ וטור שכתבו דבירך על פירות המריחים בורא מיני בשמים יצא, אכן לתוס' יל"ע בזה דאולי אף בדיעבד ל"ש בהו ברכה זו שאינם מין בושם אלא מין מאכל, וזהו שכתב הרא"ש בסי' ו דעל קנה וקנמון אין לברך בורא עצי כיון שעיקרם לאכילה אלא מברך שנתן ר"ט בפירות, ובשו"ע רטז ס"ב מבואר דגם על תבלין שאין ראוי לאכילה בעין מברך שנתן ר"ט בפירות ובמ"ב כתב דבא"ר וש"א פקפקו בזה וס"ל דיש לברך בורא מיני, אכן לתוס' הרי אין לברך כן על דבר שעיקרו לאכילה וצ"ע. , אלא מברך עליו בורא עצי בשמים על שם (ש)הבשמים שעדיין בו, ואע"פ שעל ידי השמן ריחן נודף יותר ועל ידו ריחן מגיע לנו, אפילו הכי חשיבותא דבשמים (בדינה) [בעינה] קיימא וראוי לברך עליהן, ואם הבשמים שבו היו פירות, עכשיו מברכין עליו ברוך שנתן ריח טוב בפירות, מיהו כאן וכאן בשסיננו השמן אין מברכין עליו על ריחו אלא בורא שמן ערב 382 וכמש"כ רבינו בע"א גבי מישחא כבישא וטחינא. , ואפשר שאין מברכין עליו כלל שאין ערבות [זו] ממנו אלא שקלט אותו מאחר השתא הוה ליה כריח שאין לו עיקר וכמוגמר שאין לו עיקר האי נמי חשיב שאין לו עיקר כיון שאין ריח זה מגופו של שמן ואע"פ שנתלה בו אין בכך כלום וכן עיקר 383 עמ"ש שם בהע' 360. .

תנו רבנן ששה דברים גנאי הוא לתלמיד חכם אל יצא כשהוא מבושם לשוק ואל יצא יחידי בלילה ואל יצא במנעלים המטולאים ואל יספר עם אשה בשוק ואל יסב בחבורה של עמי הארץ ואל יכנס באחרונה לבית המדרש ויש אומרים אל יפסיע פסיעה גסה ולא יהלך בקומה זקופה. אל יצא כשהוא מבושם לשוק במקום שחשודין על משכב זכור ולא אמרן אלא בבגדו אבל בגופו זיעה מעברא ליה ואל יצא יחידי בלילה משום חשדא ולא אמרן אלא דלא קביע ליה עידנא אבל קביע ליה עידנא פי' ללמוד לפני רבו מידע ידעי דלעידניה קא אזיל ואל יצא במנעלים המטולאים בטלאי על גבי טלאי ובפנתא פי' עור של מעלה ובימות החמה אבל בגלדא פי' עור של מטה או בימות הגשמים לית לן בה ואל יספר עם אשה בשוק ואפילו היא אשתו או בתו או אחותו לפי שאין הכל בקיאין בקרובותיו ואל (יצא) [יסב] בחבורה של עמי הארץ דילמא אתי לאמשוכי בתרייהו ואל יכנס באחרונה לבית המדרש דילמא חשדי ליה בפושעים ואל יפסיע פסיעה גסה דאמר [מר] פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם מאי תקנתיה ליהדריה בקדושא דבי שמשי ואל יהלך בקומה זקופה משום שנאמר מלא כל הארץ כבודו. פי' שחייב לראות את עצמו כאילו שכינה על ראשו.