רא"ה על ברכות פד

בירך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן לא שנו אלא בשבתות וימים טובים הואיל ואדם קובע סעודתו על היין אבל בשאר ימות השנה 294 לפנינו ברי"ף נוסף, הואיל ואדם קובע סעודתו על המים. בירך על היין שלפני המזון לא פטר היין שלאחר המזון. נסחא אחרינא, אבל בשאר ימים מברך על כל כוס וכוס 295 כן הנוסח בגמ' לפנינו. . פי' משום דלא הוה להו חמרא ועל כל כוס וכוס הוה ליה נמלך, פי' וסברא דרבוותא ז"ל דהתם הוא לדידהו דלא שכיח להו חמרא, ולהכי שני להו דינא בשבתות וימים טובים דההיא שעתא בלחוד הוה להו חמרא, אבל לדידן השתא דשכיח לן חמרא, כלהו יומי לענין זה כשבתות וימים טובים 296 כ"כ בעה"מ והראב"ד הובא ברשב"א וברא"ש, ובתוס' צידדו דגם בקבע סעודה על היין מברך על היין שלאחר המזון שאין רגילות לשתות יין לאחר המזון אלא בשבתות וי"ט ע"ש, וצ"ע אם רבינו ושאר רבוותא פליגי על זה, או שכונתם דבמקום שהיין מצוי רגילים לשתות גם לאחר המזון. . וכתב רבינו ז"ל פירוש היין ששותין לאחר הסעודה ועדיין לא בירכו ברכת המזון הוא הנקרא יין שלאחר המזון אבל אם בירכו ברכת המזון יין שלאחר ברכת המזון מקרי וצריך לברך עליו ואינו נפטר בברכה שבירך על היין שלפני המזון לא שנא חול ולא שנא ימים טובים ושבתות כדגרסינן בערבי פסחים [קג, ב] אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי בסעודתא וקאי עלייהו רב אחא בריה דרב איקא אמימר בריך אכל כסא וכסא מר זוטרא בריך אכסא קמא ואכסא בתרא, פי' כסא דברכתא, רב אשי בריך אכסא [קמא] ותו לא בריך אמר רב אחא בריה דרבא אנן כמאן נעביד אמימר אמר נמלך אנא מר זוטרא אמר אנא דעבדי כתלמידי דרב דרב כהנא ורב חננאל תלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא והוה קאי עילויהו רב ייבא סבא אמרי ליה הב ונבריך ולבסוף אמרו הב ונשתי אמר להו הכי קאמר רב כיון דאמריתו הב ונבריך איתסר לכו למישתי. פי' בלא ברכת היין 297 דהו"ל נמלך אבל שותה בברכה, וכ"כ רבינו לעיל מב, א בשם הרי"ף ע"ש בהע' דעות הראשונים בזה. , משום דברכת המזון קובעת ברכת היין לכוס שלה, ומכי אמר הב וניבריך הוה ליה כמאן דבריך ברכת המזון 298 ר"ל דאם לא היה צריך לברך על כוס של ברכה הרי נמצא דדעתו להמשיך בשתיה לאחר בהמ"ז ולמה צריך לחזור ולברך, וע"כ דבהמ"ז מפסקת וקובעת ברכת היין לכוס שלה, וכיון שאמר הב ונברך הרי דעתו להפסיק משתייתו, והו"ל כמאן דבריך בהמ"ז לענין זה דנסתלק מלשתות. . וכן הלכה.

[רי"ף ל, ב] רב יצחק בר יוסף איקלע לבי אביי ביום טוב חזייה דבריך והדר בריך אמר ליה לא סבר מר להא דרבי יהושע בן לוי דאמר בירך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר [המזון] אמר ליה אנא נמלך אנא.

בא להם יין בתוך המזון אפילו בשבתות וימים טובים אינו פוטר יין שלאחר המזון משום דזה לשרות. פי' דהיינו יין שבתוך המזון. וזה לשתות. פי' דהיינו יין שלאחר המזון. פי' דהאי דלשרות הוי כאכילה ואינו בדין לאכילה שיפטור שתיה דתרי עניני נינהו 299 ועד"ז פי' רבינו לעיל מא, ב בהא דאין פת פוטרת ליין הבא מחמת סעודה שאין אכילה פוטרת שתיה, ואע"פ דחשבינן ליה הכא שתיה, לגבי אכילה גופה ודאי חשיב שתיה כדביאר רבינו שם. וכ"כ ריטב"א פ"ג ה"ד. אבל תוס' והרשב"א פירשו משום שלשתות חשוב מלשרות ואינו בדין שגרוע יפטור את החשוב, ולדבריהם אם יתכוין לפטור היין שלאחר המזון פטרו וכמש"כ הרשב"א סו"ד מא, ב שאין בדין שיפטור גרוע לחשוב דרך גררה אלא דרך כונה ע"ש (ומ"מ אין ראיה מכאן למש"כ שם דאינו חביב אין פוטר לחביב וסתם פרי אין פוטר למין שבעה דרך גררה, דהכא לשרות חסר בחשיבותו בעצם דאין בא לצורך עצמו אלא לצורך האכילה משא"כ מעלה דז' מינים וחביב דהוי מעלה בעלמא ועיין לעיל הע' 292 לענין פרפרת ומעש"ק), וכ"כ ריא"ז דבכיון לפטור יצא, משא"כ לרבינו יתכן דלא תועיל כונתו. וע' בגנת ורדים כלל א סי' ד, ה, ו שכתב דשתיה פוטרת אכילה בשניהם שהכל ע"ש, אמנם לרבינו אינה פוטרת. . פי' ומיהו יין שלפני המזון פוטר יין שבתוך המזון 300 ולא אמרינן דאין שתיה פוטרת אכילה. , דאי משום דדמי לשתיה קצת דמכל מקום משקה הוא, הרי יין שלפני המזון פוטרו, ואי משום דדמי לאכילה, הרי הוא כדברים [ה]באים בתוך סעודה מחמת סעודה שהם פטורים 301 רבינו לטעמיה לעיל מא, ב דיין בתוך הסעודה צריך ברכה משום שאין אכילה פוטרת שתיה כמובא בהע' 299, וממילא צד אכילה שבו יש לו פטור מכח הפת וצד שתיה שבו יש לו פטור מכח יין שקודם המזון, וכ"כ ריטב"א פ"ג ה"ו. וזה ברור 302 וכ"כ תוס' ושא"ר, והביאו ראיה לזה, ולדרכם הטעם פשוט דאדרבה חשוב פוטר לאינו חשוב. והריטב"א פ"ג ה"ו כתב סברא זו אף לדרך רבינו דחשוב פוטר לאינו חשוב אע"פ שהם חלוקים בענינם שזה שתיה וזה אכילה. .

מתני'. היו יושבין כל אחד ואחד מברך לעצמו הסבו אחד מברך לכלן. פי' דרכן היה כשמתחברין לאכול בחבורה אחת שכל אחד מיסב על מטתו 303 כפי' רש"י, ועיין ברשב"א בשם רה"ג שמפרש הסבו סביב ללחם ע"ש, ועיין באו"ז סי' קנ בשם ר"ח. ועיין להלן הע' 325 והע' 315. , וכן לפי מנהגנו עכשיו לאכול בשולחן אחד או בלא שולחן במפה אחת 304 הובא בב"י סי' קסז. וכ"כ שאר ראשונים דישיבה דידן כהסבה דידהו דמי. , ואשמעינן מתניתין דקביעותא לא תליא בישיבה 305 לכאורה יש חידוש בעצם הדבר שצריך קביעות ולא רק בזה שישיבה אינה קביעות. , והדין כן לפי שיש כמה יושבים וכל אחד חלוק לעצמו באכילתו ואין דעת אחד מהם להתחבר עם חבירו ולא להמתינו כלל, אלא הדין [תלוי] בקביעות שיקבעו לאכול בחבורה אחת לאכול יחד ולהמתין זה את זה כדרך חבורה ולעשות לזה הוכח 306 היינו גם אם דעתם להמתין זא"ז לא מהני כיון שאין היכר והוכחה לקביעותם לא חלה קביעותם ולא חשיבא. ועיין בשיטמ"ק. ומש"כ רבינו דצריך שיקבעו ע"מ להמתין זא"ז לא כתבוהו שא"ר, ועולה לפ"ז דג' שהתחילו לאכול אבל אין דעתם לגמור יחד אין מחוייבים להמתין זל"ז (אף להשיטות דבעלמא מחוייבים להמתין עיין תוס' מה, א ורשב"א ורבינו מה, ב ובב"י וב"ח ומ"א וא"ר וש"א סי' ר, ולהאמור היינו דוקא בגוונא דהתחילו ע"מ לגמור יחד אלא שאח"כ נמלך ורוצה לגמור קודם), ואולי אפילו גמרו יחד כיון דהיה דרך מקרה ולא שנצטרפו עד"כ אין זימון ביניהם, וכן ארבעה שהתחילו יחד ואחד אין דעתו להמתין להם לכאורה אין מחוייב להמתין להם, אך אפשר דהני מילי באכילה בעלמא יחד אבל אם נתאספו לענין אחד כגון שהוזמנו אצל בעה"ב אף אם אין דעתם להמתין זל"ז הו"ל קביעות יחד, (ונ"מ בשמחת נשואין וכדו' כשאין דעתו להמתין עד סוף הסעודה דמ"מ חשיב קביעות כיון דכולם אוכלים אצל בעל השמחה). .

והוי יודע כלל לברכת הנהנין שכשם שיצא אינו מוציא 307 כדאיתא בר"ה כט, א. כך אף על פי שלא יצא דאינו מוציא אלא בשהן דרך קביעות וחבורה לפי שהן כגוף אחד וחשובין כאילו כל אחד ואחד מברך 308 ז"ל הר"ן במגילה (יג, ב בדפי הרי"ף), בשאר ברכות כגון קידוש והבדלה וכיו"ב שהיחיד אומרם וחבירו יחידי שומען ג"כ ויוצא כו' דהא קיי"ל דשומע כעונה חוץ מברכת הנהנין דמי שנהנה ראוי שיברך כל אחד, (אבל) [מלבד] היכא דמברך גופיה מיחייב ואיכא קביעותא דדמו כולהו כחד גופא, ובריטב"א פ"ה ה"ד אבל ברכות של רשות כגון ברכת הנהנין אין אדם מוציא לחבירו אלא כשמוציא לעצמו שהרי אינו ערב לו בברכה זו כו' ואף כשמוציא לעצמו אינו מוציא לחבירו עמו כו' אא"כ עשו מתחלה צירוף והוכח שהם חבורה אחת, וע"ע ריטב"א ר"ה כט, א שהביא דעה דאין הסבה בפירות גם לברכה שלפניהם אא"כ באה חובה כברכת ירקות בפסח, והרי דבברכת חובה ל"צ הסבה, וכ"כ מאירי מה, א (ד"ה זה וד"ה גדולי) דקידוש והבדלה אי"צ הסבה שהרי ברכות חובה הן ובכל המצות אין ספק שאחד מוציא את הרבים ואין אנו עסוקים אלא בברכת הנאה, וביאור הדברים דבברכת המצוות שכל ישראל ערבים זה לזה אפילו אם יצא מוציא שעל כולם מוטל שתתקיים המצוה וכולם ראויים לברך עליה משא"כ בברכת הנהנין שאין בה ערבות כיון שאין מוכרח ליהנות לא רק אם יצא אינו מוציא שהרי אין ברכתו ברכה אלא אף אם לא יצא אינו מוציא שאין ראוי שיברך אלא הנהנה בעצמו ולא שיצא בברכת אחר שאין לו שייכות לברכתו והנאתו וכך תיקנו חכמים, אא"כ נהנים בחבורה אחת שהם כגוף אחד וראוי אחד לברך עבור כולם ומוציאם מתורת שומע כעונה, וכ"כ באו"ז סי' קנ דבלא הסבו אף דנתכוין שומע ומשמיע לא יצא דהצריכו חכמים שיהיו קבועין יחד לאכילתם לענין ברכת המוציא, (והביא דבריו בפסקי רקנטי סי' פ ומש"כ שם דר"ח אינו סובר כן מבואר באו"ז דלר"ח חשיב קביעות במה שישבו לאכול ואחד מברך לכולם לכתחלה אבל היכא דאינו קביעות גם לר"ח לא יצא והגר"א סי' קסז סי"ג לא היה בידו או"ז). ולדרך זו דהא דבעינן הסבה משום דבברכת הנהנין ליכא ערבות, בבהמ"ז ליתא להך טעמא דכיון שכבר אכל ונתחייב שייך שפיר ערבות, וכמש"כ רבינו מה, ב ותוס' ושא"ר מח, א ע"ש, ואף לרש"י ובה"ג שם מח, א ומלחמות כ, ב דמי שלא אכל אין יכול להוציא חבירו מה"ת נראה טעמם דכיון שהמוציא לא אכל חשיב כאינו מחוייב בדבר כיון שלא עשה המעשה המחייב במצוה זו, וממילא אינו ערב לחבירו וכמש"כ הגרע"א באו"ח סי' רעא, אבל היכא דגם המוציא אכל שייך שפיר ערבות גם לרש"י ודעימיה כיון שגם הוא מחוייב בדבר, וזהו שמבואר בחולין קו, א דאכלו פירות כאחת מצוה ליחלק הא דיעבד יצאו זמ"ז וכ"ה בריטב"א פ"ה ה"ט, ובסופר ובור סופר מברך ובור יוצא אף בפירות כדמשמע בחולין שם וכ"כ ריטב"א שם, והרי רבינו בסמוך והריטב"א בה"ז ביארו דבפירות ליכא קביעותא לגבי ברכה אחרונה, אלא היינו טעמא משום דבבהמ"ז שייך ערבות, וכ"כ רבינו לקמן מה, ב ע"ש, והא דמ"מ מצוה ליחלק כתב רבינו שם דהוא משום תקנת זימון ע"ש בהע', וזהו דאקשינן שם מה, ב אריו"ח דקאמר שנים שאכלו כאחת אחד מהן יוצא בברכת חבירו פשיטא דהא שומע כעונה, (ומיהו מגוף דינא דריו"ח אין ראיה לעניננו דהא מיירי בשנים שהסבו יחד בפת, דאיכא שפיר קביעותא לסברת רבינו בסמוך בהא דאין קביעות בפירות), והא דתניא בסוגיין עשרה שהיו מהלכים בדרך כו' כאו"א מברך לעצמו דמשמע לעיכובא קאי אברכה ראשונה אבל ברכה אחרונה מצוה ליחלק בעלמא אמרינן אבל בדיעבד יצא בברכת חבירו אף בלא קבעו כלל (ויל"ע בזה מדברי רבינו נ, א דמשמע דברייתא דסוגיין מיירי גם בבהמ"ז עיין להלן הע' 315 וצ"ע). ובברכת הנהנין שהוא לעיכובא לכאורה אף באינו בקי כלל שאין יכול לברך או בערום ואלם מ"מ אינו יוצא בברכת חבירו בישבו, כמו ביצא כבר שאינו מוציא חבירו בברכת הנהנין אפילו באינו בקי, ויש לדון בזה דבלא יצא אף דלא הסבו מוציאו היכא דאין יכול לברך דכל כה"ג לא תקינו רבנן, אבל באינו בקי כ"כ, אף דבבהמ"ז סופר מוציאו, בברה"נ מברך בעצמו ואינו יכול לצאת ע"י הבקי כמפורש בדברי רבינו מה, ב ע"ש. אמנם בר"ן הנ"ל במגילה משמע דבהמ"ז דינה כברה"נ דבשניהם סופרים כל אחד צריך לברך בעצמו לעיכובא, ועדיפא מברה"נ דאף דהסבו כל דליכא צירוף לזימון אין יוצא זמ"ז, וכן משמע מדבריו בר"ה יא, ב בדפי הרי"ף ד"ה יחיד עש"ה דאף שבתחלת דבריו מיירי בדינא דיצא מוציא מ"מ בסו"ד מיירי אף משניהם אכלו, והרי בק"ש ותפלה אף בחבירו מחוייב אינו יוצא, (וצ"ע מראיות הנ"ל), ולפ"ז בסופר ובור אף בברה"נ סופר מברך ובור יוצא, וכן משמעות דבריו במגילה ור"ה שם, ויתר על כן משמע בדבריו בר"ה דבסופר ובור אף דסופר יצא מוציא לבור, מיהו ודאי בברה"נ אינו כן כיון דהיא רשות וליכא ערבות (ע"ש בר"ן בר"ה יב, א סד"ה גמ' דמוכח כן), ואף בבהמ"ז הוכחנו לקמן פ"ז הע' 37 לא כן וצ"ע, שו"ר בחי' הר"ן חולין קו, א שכתב דשנים שאכלו מצוה ליחלק לכתחלה אבל דיעבד יצא בברכת חבירו דאל"כ היאך יוצא בור בברכת סופר ואע"פ שבתפלה משמע בסוף ר"ה דבקי אינו יוצא בתפלת ש"ץ אפילו דיעבד אף דאינו בקי יוצא (וזהו טענת ר"ג כמ"ש הר"ן ר"ה יב, א הנ"ל) שאני תפלה דרחמי נינהו, אך בדבריו בר"ה ומגילה הנ"ל לא נראה כן, והרי למד בר"ה מבהמ"ז לתפלה דכי היכי דיחיד מוציא לחבירו בבהמ"ז בסופר ובור ה"ה בתפלה ולדבריו בחולין אין ללמוד זמ"ז דהא בתפלה בבקי אינו יוצא דיעבד ובבהמ"ז אף בבקי יוצא דיעבד וצ"ע, ולשיטתו בחולין דכל דסופר מוציא לבור אף סופר מוציא לסופר בדיעבד נמצא דבברה"נ לשי' רבינו דהוא לעיכובא אין סופר מוציא לבור, וע"ע חזו"א סי' יט סק"ב. וזהו דרך רבינו והריטב"א והר"ן והמאירי דהך דינא דכל אחד מברך לעצמו נאמר בברכת הנהנין דוקא שאין בה ערבות ולא בברכת המצוות וקידוש והבדלה, אכן התוס' מג, א סד"ה הואיל והמרדכי סי' קמה הקשו איך אנו פוטרים זא"ז ביין דהבדלה אף שאנו עומדים, והרי ביין דהבדלה אע"פ שיצא מוציא כמבואר בספ"ג דר"ה, ויש לדחות קצת דכיון שהמברך שותה מלא לוגמיו הרי השומעים אינם צריכים לשתות ולגבי מה ששותים אינו אלא כברכת הנהנין בעלמא (ועיין סי' קצ ס"ד וביאה"ל ד"ה יטעום), והגר"א בסי' רצו וסי' רעא כתב דצריך לישב בקידוש והבדלה כיון שאחד מוציא אחרים ומשמע מצד קידוש והבדלה בעצמם (ע"ש בב"י סי' רצו ובמ"ב סי' רעא), וההשלמה מובא במאירי מה, א כתב דקידוש כיון שהוא במקום סעודה איכא הסבה והבדלה נמי מן הסתם על שולחנו הוא מבדיל או עם בני ביתו ואיכא הסבה וכתב עלה המאירי דאי"צ לזה כיון שהם ברכות חובה, ובתר"י ותורי"ח ורא"ש ורשב"א לקמן נג, א ובתוס' חולין קו, ב הקשו אהא דאמרינן התם דאחד מברך לכולם ברכת המאור אע"פ שלא הסבו ע"ש בדבריהם, והרי בברכת המאור אע"פ שיצא מוציא כמש"כ במ"ב סי' רחצ סקל"ו בשם האחרונים וכ"ה במאירי ר"ה כט, ב ואעפ"כ קשיא להו דליכא הסבה, ובתוס' מח, א ס"ל דבבהמ"ז אע"פ שלא אכל מוציא חבירו, רק משום שאינו יכול לומר שאכלנו אינו יכול לזמן, אבל אחד שאכל חבירו מוציאו אע"פ שלא אכל כמו שהביא בטור סי' קפו בשם ר"י, ואף להטור שם דאינו מוציאו היינו היכא דלא אכל דתיקנו רבנן דאין מוציא אלא באכל וכמ"ש בירושלמי מי שאכל הוא יברך אבל אם גם המוציא אכל שפיר יכול להוציא ולא אמרינן דמי שאכל צריך לברך בעצמו, ואפ"ה בשנים שאכלו מצוה ליחלק כמבואר לקמן מה, ב וה"ה בפירות כמבואר בחולין קו, א ובתוס' שם, וה"ה בישבו אף בפת כמבואר בתוס' כאן דמתני' וברייתא מיירו גם בבהמ"ז. ולכאורה נראה טעמא דמילתא לפמ"ש במג"א סי' ח סק"ו בשם תה"ד סי' קמ ובמ"ב שם ובסי' רעג סק"כ דאם יצא מוציא אינו אלא בדיעבד אבל לכתחלה מברך בעצמו, ונימא דאף בלא יצא אין מוציא אחרים לכתחלה כל שלא קבעו יחד. אכן נראה דאין צורך לזה וטעמא דמתני' דכיון שכל אחד נהנה בפני עצמו ראוי שתהא לכל הנאה ברכה בפני עצמה, וכ"מ בדברי ר"א בן הר"מ בברכת אברהם סי' מב שכתב שהוא כדי להרבות הודיה להשי"ת, ולפ"ז י"ל דגם לדידהו הוא לעיכובא וכן משמע ברא"ש ורי"ו שכתבו דבלא הסבו אף ששמעו וענו אמן לא יצאו וכ"פ בכונתם במג"א סי' קסז סקכ"ח ע"ש, וכן משמע בתוס' מג, א ד"ה הואיל שכתבו לגבי יין שבתוך המזון דכיון שחכמים תיקנו שכל אחד מברך לעצמו אף אם רוצה לצאת מחבירו לא יצא ואף דהתם אין הטעם משום דליכא קביעות מ"מ איכא למילף מינה דכל אחד מברך לעצמו משמעו לעיכובא, אך הרוקח סי' שכט הובא בב"י סי' קסז כתב דאם נתכונו שומע ומשמיע יצא אף בלא הסבו וכ"פ בשו"ע שם, ובמאמ"ר כתב דגם הרא"ש סובר כן וכונתו דבהסבו בסתמא כונת המברך להוציא משא"כ בלא הסבו בסתמא אין כונתו להוציאו אבל בנתכוין בהדיא להוציאו יצא, וכן משמע ממ"ש מה, ב ובחולין קו, א דשנים שאכלו פת או פירות מצוה ליחלק אבל בדיעבד יצאו, דאמנם לרשב"ם בתוס' שם מה, א דהוא חומרא בבהמ"ז אף דקבעו איכא למימר דאף בבהמ"ז לא החמירו בקבעו אלא לכתחלה, אבל לתוס' שם ובחולין דלגבי ברכה אחרונה בטלה הסבתם וקביעותם מבואר לכאורה דלא בעינן קביעות לעיכובא, (ולטעמא דרבינו נתבאר לחלק בין ברכת הנהנין לבהמ"ז משא"כ לטעם שנתבאר אליבא דהרא"ש אין לחלק ביניהם ואדרבה בהמ"ז חמיר כמ"ש תוס' בשם רשב"ם), וכן הוכיח בב"י שם ע"ש, אך במג"א שם כתב דהיכא דלא קבעו כלל ביחד תיקנו כן לעיכובא, אבל היכא דקבעו אף דלגבי ברכה אחרונה לא חשיבא קביעותם כ"כ אינו אלא מצוה ליחלק, (וליכא למימר הכי אלא אי נימא דגם בפירות איכא קביעותא ורק זימון ליכא עיין בהע' 314 אבל לרבינו והראב"ד דלית בהו קביעותא כל חד מטעמיה עיין בהע' שם על כרחך דבברכה אחרונה אי"צ קביעות לעיכובא וכמש"נ לעיל), ולדברי המג"א לא אמרו סופר מברך ובור יוצא בברכה אחרונה אלא בכה"ג דשנים שקבעו בפת או קבעו בפירות אבל בישבו שהוא לעיכובא לא, משא"כ להסוברים שהוא למצוה בעלמא אף בישבו ואף בברכה ראשונה סופר מברך ובור יוצא, ולרבינו חלוק בזה ברכה ראשונה מברכה אחרונה כמש"נ לעיל, (ועיין שעה"צ ריג סק"ז וצ"ע). ועיין בביאה"ל רעג ס"ו ד"ה ואם. ובתוספתא פ"ו ה"כ הובא בב"י סי' ריג אי' דעשרה שעושים עשר מצוות כל אחד מברך לעצמו ואם עושים מצוה אחת אחד מברך לכולם, ולכאורה מבואר דגם בברכת המצוות נאמר הך דינא ודלא כרבינו ודעימיה, אכן מצאתי ב"ה באו"ז הל' ר"ה (ח"ב סי' רסב) שהקשה דבתוספתא מבואר דאין אחד מוציא אחרים בבהמ"צ אלא בעושים יחד להמצוה ובגמ' בר"ה מבואר דאפילו יצא מוציא ותי' דהתוספתא מיירי בעשר מצוות שונות אבל באותה מצוה אפילו יצא מוציא לכתחלה ואפילו לבקי, ולכאורה פירושו מוכרח גם למש"כ הגר"א וארה"ח סי' ח ס"ה דשנים המתעטפים בטלית באותו זמן וכיו"ב אחד מברך לשניהם מכח הך תוספתא ואם כן מהו עשר שעושין עשר מצוות אך י"ל בעושים כל אחד בפני עצמו שלא בהתועדות יחד, ומש"כ באו"ז דיצא מוציא אף לכתחלה אתי שפיר לכל הדרכים במתני', ושאני הכא דכיון דכל אחד נהנה ראוי שתהא לכל הנאה ברכה בפ"ע וכמש"כ, (רק הידור מצוה איכא במברך בעצמו כמ"ש תוס' לעיל כא, ב ע"ש), וכבר הובא דבמג"א סי' ח ומ"ב נקטו לא כן. ועיין בב"י ס"ס ריג בשם אהל מועד ובגר"ז שם. ומצאתי בהל' סדר ההגדה לריטב"א עמ' ח שכתב דעל נט"י כל אחד מברך לעצמו ואין יוצאים בברכתו של גדול אע"פ ששמעו וענו אמן דלא מהניא לה הסבה שהיא מקמי הסבה, וצ"ע דסותר לשיטתו שלא הצריכו הסבה אלא בברה"נ שאינה חובה, וי"ל דאף נט"י לא חשיבא חובה דלא ליתהני ולא יטול ידיו, ועיין ביו"ד ססי' א ובנו"כ שם לענין ברכת שחיטה ותרומה. וע"ע בענין זה בדברי רבינו מה, ב ובהע' שם וכן בהע' 85 שם. .

ובכולן אמרו בין בפת בין במיני פירות 309 ולא פליגי רב וריו"ח לל"ב לקמן מג, א אלא במידי דשתיה אבל במידי דאכילה לכ"ע מהניא הסבה, כ"כ רבינו שם ולעיל לט, א. ויתבאר לקמן בס"ד. כשהן דרך קביעות וחבורה, (ש)לענין ברכה שלפניהם, שאחד מברך לכלן, ואפילו בברכת שהכל 310 לענין הא דחלה קביעותם ואי"צ לברך כל אחד לעצמו אין נפ"מ איזו ברכה מברך וע"כ סובר רבינו דהא דהסבו אחד מברך לכולם לאו רשות קאמר אלא מצוה וזהו דקאמר דגם בברכת שהכל שאינה חשובה ומיוחדת הדין כן וכעובדא דבר קפרא, ויל"ע אם הטעם משום דהוו כגוף אחד וראוי דיברכו כאחת, או דכיון דאי"צ לברך כל אחד לעצמו ממילא אדרבה יברך אחד לכולם משום ברוב עם הדרת מלך, ועמ"ש בפ"ז הע' 30 דבחולין קו, א משמע דגם בלא קבעו שייך מצוה דאחד מברך לכולם ע"ש, וכ"כ בכ"מ פ"א הי"ב בשם הרמ"ך דאחד מברך לכולם מצוה משום ברוב עם וכ"פ במ"ב ריג סק"ג, וכן מוכח בתוס' מב, ב ד"ה עשרה, אכן בר"מ שם משמע שאין כאן תקנה שאחד יברך לכולם אלא כונת המשנה שאם בירך אחד וענו כולם אמן מותרים לאכול, וכן משמע בתשובתו לחכמי לוניל שהובאה בכ"מ, וכן משמע לכאורה בתוס' חולין קו, א ובתר"י ספ"ח (מא, א) דכל דליכא זימון אין מצוה שיצטרפו כלל ע"ש ואינו מוכרח. וע' בשו"ע סי' ח ס"ה ובהגר"א שם וגר"ז סי' ריג. , והיינו מעשה דבר קפרא דלעיל [לט, א] דנתן רשות לאחד לברך 311 ומיירי בשלקות ובשר ואלמא דלא רק בפת מהניא הסבה, ומיירי בברכת שהכל ואלמא דגם בשהכל אחד מברך לכולם. ועיין בדברי רבינו שם לט, א ולקמן מג, א ומה שיתבאר שם בס"ד. , בין בשלשה בין בשנים 312 שאף שנים שהסבו אחד מברך לשניהם, והא דשנים שאכלו מצוה ליחלק כדלקמן מה, ב לא אמרוה אלא לענין בהמ"ז, וכ"כ תוס' מה, א ד"ה אם ושא"ר, אבל רש"י שם סובר דקאי גם אברכת המוציא דשנים לא הוי קביעות, הא היכא דהוי קביעות להמוציא הוי קביעות גם לברכה אחרונה וכ"מ ברש"י חולין קו, א דשלשה שאכלו פירות אחד מברך לכולם ברכה אחרונה אף דליכא זימון וכן דעת ריא"ז כאן. וע"ע בסמ"ג מ"ע כז דסובר דבין בברכה ראשונה בין בברכה אחרונה אחד מברך לכולם בפת ויין ולא בשאר מילי (וע' שעה"צ ריג סק"ד). , אבל לענין ברכה שלאחריו, אפילו דשבעת המינין דברכה שלהם מעין שלש 313 שהיא ברכה חשובה שחיובה מה"ת כמ"ש רבינו מד, א וראוי שאחד יברך לכולם. , (ש)כיון שכולן חוץ מן הפת אינן טעונין ברכה לאחריהן במקומן כדאיתא בפסחים [קא, ב] וכל אחד ואחד לאלתר שאכל יכול לילך למקום שירצה ולברך 314 דלא כרש"י ורשב"ם בפסחים ור"מ פ"ד ה"א שכל שבעת המינים טעונים ברכה לאחריהם במקומם, ואף דלא כהרי"ף ותוס' שם דמיני מזונות טעונים ברכה לאחריהם במקומם מדכתב שכולן חוץ מן הפת וכו' (וכ"כ רבינו להלן מג, א דאין זימון בשום דבר אלא בפת), וכ"ה ברשב"א נג, ב דאין טעון ברכה במקומו אלא דבר שמברכים עליו ג' ברכות ע"ש והובא בב"י סי' קפד וכ"ה בריטב"א פ"ה ה"ז. ונראה דבין לרבינו בין לרש"י והרשב"ם דין ברכה במקומו תליא בברכה חשובה אלא דלרבינו בעינן ברכה חשובה דבהמ"ז ולרש"י ורשב"ם אף מעין ג' חשיבא, אבל להרי"ף והתוס' תליא בדבר הסועד דכיון דסועד חשיב וראוי לברך במקום שסעד, א"נ הטעם דבהני איכא קביעות וכ"מ במהר"ם חלאוה בפסחים שביאר דמש"ה סובר רב חסדא דלקיבעא קמא הדר כיון דאיכא בהו קביעות וכ"מ ברבינו דוד שם ודלא כרשב"ם ורא"ש שם דע"י דטעון ברכה במקומו הוא דהדר לקיבעא קמא, (וכ"פ בהעמ"ש סי' קמו סק"ו בדעת השאילתות שדן אם יש זימון לפירות ואם טעונים ברכה במקומם בחדא מחתא ובסי' נא שם מבואר דאין זימון לפירות משום דאינו קביעות). והראב"ד פ"א ברכות הי"ט כתב דאין זימון לפירות משום שאין בהם חשיבות קביעות, ונראה דהוא לטעמיה בהי"ב דאין הסבה לברכה שלפניו אלא בפת ויין, ואף למד"א מג, א דאחד מברך לכולם בשאר מילי בלא הסבה, זימון ליכא אלא בדבר שיש בו קביעות גמורה בהסבה, אבל לרבינו יש הסבה גם בפירות לברכה שלפניו ורק זימון ליכא משום דאין טעונים ברכה אחרונה במקומם, (ואי נימא הכי דהראב"ד לטעמיה נמצא דיש זימון ביין לדעתו, וע' שעה"צ ריג סק"ד), וכבר הובא שכ"כ בשאילתות סי' נא דקביעותא דפירי לאו קביעותא ומש"ה ליכא זימון. ובתוס' לז, א ד"ה נתן ורשב"א שם מבואר דכל דמברך ג' ברכות איכא זימון ולר"ג דמברך ג' ברכות בשבעת המינים איכא זימון בשבעת המינים, והנה גם לרבינו הוא כן דכיון דטעון לר"ג ברכה חשובה דבהמ"ז הרי טעון ברכה במקומו, אבל כונת תוס' נראה דלא הצריכו זימון אלא בברכה חשובה דבהמ"ז, ואף להסוברים דמעין ג' מה"ת מ"מ י"ל דזימון ליכא אלא בברכה חשובה דבהמ"ז. ועיין בב"י רסי' קצב דדעת רה"ג דיש זימון בז' מינים, וי"ל בטעמו דסובר כתוס' דתליא בברכה חשובה וסובר דגם מעין ג' חשיבא דהוי נמי מה"ת (ועיין דרישה שם), אי נמי סובר כסברת רבינו וסובר כרש"י ורשב"ם דז' מינים טעונין ברכה במקומם. וע"ש בב"י שכתב דבשאר פוסקים משמע דאין זימון אלא בפת, וכ"ה בטור ס"ס ריג, והנה לרבינו הטעם משום דאין טעון ברכה במקומו אלא בפת, אבל להסוברים דמין דגן או אף ז' מינים טעונין ברכה במקומם צ"ל כתוס' דרק בבהמ"ז הצריכו זימון, (אבל להראב"ד יש לצדד דגם יין בעי זימון וכמ"ש, וע' דרישה סי' ריג). וע"ע בהע' 316. , לא הויא קביעותן קביעות לענין ברכה לאחריו 315 דכיון שכל אחד ראוי ללכת לדרכו בטל השיתוף והצירוף ונתפרדה חבילה משא"כ בפת שחייב לברך במקום שאכל אף שסיימו לאכול צירוף והוכח שעשו מתחלה הרי הוא קיים כמות שהיה, ריטב"א פ"ה ה"ז. ונראה דרבינו לטעמיה לקמן מה, ב דג' שאכלו כאחת ויצא אחד לשוק והרחיק בטל צירופם וליכא זימון וכ"ד הריטב"א פ"ה הכ"ב דלא כשא"ר, ומבואר דעתם דלא סגי במה דמצורפים באכילתם לחייבם בזימון אלא צריך צירוף וקביעות בשעת זימון, וזהו ג"כ טעמם בעניננו דבדברים שכל אחד יכול לברך במקום שירצה בטל קביעותם בשעת ברכה אחרונה וליכא זימון, אבל תוס' רפ"ז כתבו דהא דשנים שאכלו כל אחד מברך בהמ"ז לעצמו משום דבטל קביעותם כיון שמסתלקין זמ"ז ואפ"ה מזמנין וע"כ הטעם דכיון שהיו קבועים בשעת אכילה מחוייבים בזימון, ורבינו מה, ב כתב טעמא אחרינא בהא דשנים שאכלו מצוה ליחלק ע"ש הע' 35. (ועיין בגר"ז סי' קסז ס"ח וסי' ריג ס"ו ואג"מ או"ח ח"א סי' נו ומש"כ בהע' 306 ודוק). ומבואר דעת רבינו דאף לענין זימון בעינן הסבה דרך קביעות וחבורה, וכיון שכן בדברים שאין טעונין ברכה במקומן בטל קביעותם והסבתם, וכמ"ש הריטב"א דשיתוף וצירוף שעשו מתחלה בטל, אבל לשי' הרמב"ן רפ"ז דל"צ הסבה לענין זימון דחובת זימון קובעתם בחבורה הרי שייכא הא מילתא גם באינן טעונים ברכה במקומם, ואף לסברת הי"מ בתר"י רפ"ז דכיון שסיימו אכילתם יחד האכילה קובעתם מסתבר דלא איכפ"ל במה דיכולים ללכת לברך במקום אחר, (ולכאורה להרמב"ן אף בלא סיימו יחד איכא זימון ואין רשאין ליחלק משא"כ לסברת הי"מ בתר"י), והא דליכא זימון בפירות צ"ל כהראב"ד המובא בהע' הקודמת דאין בהם קביעות, ואף דחובת זימון או האכילה קובעתם בחבורה, בפירות ל"ש קביעות וחבורה, אי נמי כתוס' בהע' הקודמת דליכא זימון אלא בבהמ"ז. ואף מכל דברי רבינו משמע דעתו דבעינן הסבה לזימון, דהא כתב דאע"ג דאיכא הסבה בפירות מ"מ אין זימון לפירות, משמע דאם אין הסבה בפירות מבואר בפשיטות הא דליכא זימון בפירות, וכ"מ לשונו דלא הויא קביעותן קביעות לברכה שלאחריו, הא לפת הויא הסבתם וקביעותם קביעות, וכן משמע מדבריו נ, ב אמתני' דשתי חבורות עמ"ש שם, וכן משמע ממש"כ נ, א דבברייתא שהובאה בגמ' בע"ב מבואר דאיכא זימון אף דכל אחד אוכל מככרו ומשמע דהברייתא מיירי גם בזימון. והנה להלן הע' 325 נתבאר לדייק מדברי הרי"ף דפירושא דהסבו דאוכלים מככר אחד, וכפי' רה"ג דהסבו סביב לפת, ולפ"ז למש"כ הרי"ף לקמן נ, א דאיכא זימון גם באוכלים כל אחד מככרו מוכח דעתו כהרמב"ן דל"צ הסבה לזימון, וכ"מ לשון הרי"ף שם שכתב אע"פ שכל אחד אוכל לעצמו, ועיין בספר פיר"ח דמובא מס' הנר בשם ר"ח דמסיק כפי' רה"ג, ולפ"ז למאי דגרס ר"ח לקמן נ, א כהרי"ף כמובא ברשב"א שם מוכח גם דעתו דל"צ הסבה לזימון, (אבל הרשב"א ורבינו פי' כונתם בהסבו ואכלו כל אחד מככרו דמזמנין ומייתו סייעתא לזה מברייתא שהובאה בגמ' בע"ב, אבל למש"כ בדעת ר"ח ורי"ף הברייתא מיירי בברכה שלפניה דוקא והיכא דאמרו נאכל נהמא בדוכתא פלן). וכשי' הרמב"ן מבואר גם בפסקי הרי"ד וריא"ז בסוגיין, והובאה שיטה זו ברשב"א נ, ב בשם גדולי המפרשים האחרונים. (ובצל"ח רפ"ז כ"כ גם בדעת הר"מ ואינו מוכרח די"ל דסובר הר"מ דשלשה שאכלו כאחד היינו דרך התועדות יחד וכ"מ לשונו בפ"א לענין המוציא שכתב דצריכים להתכוין לאכול כאחד וע"ע בפיה"מ דהסבו היינו שישבו על דעת לאכול יחד). אבל בתוס' ורשב"א ותר"י ורא"ש בסוגיין כתבו כרבינו והריטב"א דגם בזימון בעינן הסבה, וכ"כ תר"י עוד ברפ"ז, וכן דעת בה"ג כדהביא רמב"ן שם וכ"ה בשאילתות סי' נא וכ"כ המכתם בשם הראב"ד, והא דמבואר לקמן מז, א דרב שימי בר חייא נצטרף לרב ושמואל לאחר שאכלו סעודתם כיון שלא גמרו עדיין ע"ש, להרא"ש רפ"ז דאי"צ קביעות מתחלה דוקא אלא כיון דנצטרף אח"כ לחבורתם דרך קביעות והסבה איכא זימון אתי שפיר, והרמב"ן שם הק' דרב שימי בר חייא לא נצטרף ברשותם ועל דעתם, וכנראה מדייק לה מדקאמר ליה רב כשראה שממהר לגמור אכילתו מה דעתך לאיצטרופי בהדן, אך לבה"ג ודעימיה צ"ל דנצטרף ברשותם אלא דלא ידע רב דכונתו לזמן עמם, ולא קאמר בה"ג דליכא זימון אלא היכא דישבו יחד במקרה בלא הזמנה ודרך חבורה אבל בהזמנה ודרך חבורה אפשר להצטרף גם אחר שהתחילו השנים (מיהו בב"י סי' קצג כתב דבה"ג חולק על הרא"ש וצ"ע), ולתר"י רפ"ז דלא חשיבא קביעות והסבה אלא בהסבו יחד בתחלת אכילתם דקשיא עלייהו מההיא דרב שימי בר חייא מבואר בתר"י בספ"ז (לז סע"א) דכיון דרב ושמואל התחילו יחד השלישי נגרר אחריהם (כל שאוכל דרך קביעות וכמ"ש תר"י ברפ"ז מההיא דשמש). וע"ש ברי"ד שכתב לדרכו דלא גרסינן בסוגיין בתר דכרכי יתבי אלא כי מטו התם יתבי וקא מיבעי להו וכן גורס בבה"ג וכעי"ז בשאילתות סי' נא. והא דאשמועינן מתני' רפ"ז דשמש מצטרף, לכאורה י"ל דהא גופא קמ"ל דאף דלא קבע מצטרף, אך הרי"ד מז, ב גורס קמ"ל שמש קבע, וצ"ל דכיון דצריך קביעות ורק דאכילה בלא הסבה קובעתם כמ"ש תר"י בשם י"מ, הו"א דשמש אין מצטרף, אך לרמב"ן שכתב דחובת זימון קובעתם צ"ע בזה (וע"ש ברמב"ן מה שהוכיח משמש), ולשא"ר קמ"ל דשמש הוי כהסבה, ומשום דדרך אכילתו בכך. וע' ביאה"ל קסז סי"ב מה שהק' על המג"א שהביא להלכה דברי ריא"ז דמקצת מסובין ומקצת אינן מסובין המסב מברך לכולם, ויש להוסיף דלריא"ז לטעמיה דל"צ הסבה בזימון אין מבואר בגמ' דצריך ג' מסובין בזימון משא"כ לדידן מבואר בגמ' דצריך ג' מסובין בזימון, וליישב דעת המג"א צ"ל דלענין אחד מברך לכולם אותם שאינם מסובין נטפלים למסובין אבל לענין זימון לא מהני דבעינן חבורת שלשה מסובין, ולפ"ז נראה לכאורה לדעת מג"א דרביעי שנצטרף להם ואינו מסב יכול לזמן להם וחייב לזמן עמם, ועיין או"ז סי' קצד ורשב"א מח, א. ואין אחד מברך לכלן, והיינו דאמרינן בחולין [קו, א] אין זמון לפירות ולענין ברכה לאחריהן 316 דכל שיש קביעות וצירוף תיקנו חכמים זימון אבל בפירות ליכא קביעות לענין ברכה שלאחריהם ומשום הכי לית בהו זימון וממילא כל אחד מברך לעצמו כמ"ש בחולין שם, ומובא ברי"ף ספ"ח ע"ש בדברי רבינו ובמש"כ בהע' הקודמות. ולכאורה לסברת רבינו ברכה אחרונה שמברך על פירות שלאחר הסעודה לפני בהמ"ז יש בה זימון כיון שעדיין קבועים יחד מחמת בהמ"ז, שו"מ מבואר כן ברשב"א לעיל לז, א ד"ה ונתן בשם הראב"ד שמפרש כן בגמ' שם והובא בב"י ומג"א סי' ריג, ומשמע שם דמדמי לה להא דאחד מברך לכולם על יין שלאחר המזון אף למד"א דיין לא מהניא הסבה דמיגו דמהניא הסבה לפת מהניא ליין והכ"נ מיגו דחשיב זימון לפת חשיב זימון לפירות, וזה מתאים לשיטתו דהא דאין זימון לפירות משום שאין בהם חשיבות קביעות וכמובא לעיל, ובפרט למש"כ לעיל דמדמי לה להסבה בברכה שלפניו, אבל לתוס' שם לז, א דהא דאין זימון לפירות משום דאין זימון אלא בבהמ"ז וכמ"ש לעיל, אין לומר כהראב"ד, ואכן בתוס' שם פירשו הגמ' באופן אחר דלר"ג דמברכים שלש ברכות על שבעת המינים יש זימון בשבעת המינים דכל דמברך בהמ"ז בעי זימון, ואף רבינו צריך לפרש כן בגמ' שם שאינו יכול לפרש כהראב"ד שהרי דעתו לעיל מא, ב דתמרים אין טעונים ברכה אחרונה אפילו לאחר הסעודה, ולסברת רבינו היינו טעמא דכיון דמברך שלש ברכות דינו כפת דצריך לברך ברכה אחרונה במקום שאכל. .

בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו. פי' בורא פרי הגפן. לאחר המזון אחד מברך לכלן. פי' ובגמרא לקמן [מג, א] מפרש טעמא.

והוא אומר על המוגמר אע"פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר הסעודה. פי' ארישא דמתניתין קאי דקתני הסבו אחד מברך לכולן, והכי קאמר זה שבירך על הפת בשביל כולן מברך גם כן על המוגמר 317 כן פירשו הגאונים כמובא בתר"י, וכ"פ הראב"ד בהשגות על בעה"מ ועל הר"מ (פ"ז הי"ג) והובא ברשב"א, אבל רש"י ותוס' מפרשים דקאי אאותו שבירך על היין שלאחר המזון שמברך גם על המוגמר שלאחר בהמ"ז אף שאינו מצרכי סעודה. , והא דאמרינן שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר הסעודה לאו למימרא דלאו אורחייהו להביא מוגמר באמצע סעודה דודאי מביאין היו לפעמים, והכי איתא בירושלמי [מט, ב] 318 דפריך אמתני' ומה בין מוגמר ליין ופי' רבינו בסמוך מה בין מוגמר שבתוך המזון שאחד מברך לכולם ליין שבתוך המזון שכל אחד מברך לעצמו. ומן הירושלמי למדו רבינו ודעימיה לפרש מתני' אאותו שבירך על הפת, אכן תוס' מב, א סד"ה הסבו מפרשים כונת הירושלמי באופן אחר, ויתבאר בסמוך. , אלא לרבותא קאמר, ולא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא מוגמר דבאמצע סעודה דמי שהתחיל לברך בסעודה תחלה מברך עליו, דמי שהתחיל בברכה תחלה הוא שראוי לברך כל ברכות שבסעודה, אבל מוגמר שלאחר סעודה אימא דכיון דאחר סעודה ענין אחר הוא זה, קא משמע לן דאף על זה מברך מי שהתחיל בברכות 319 ולפ"ז כל שכן יין שלאחר המזון שמברך אותו שבירך על הפת, ומתני' קמ"ל דאף מוגמר שבא לאחר הסעודה שכבר סיימו כל האכילה ועומדים לברך או שבירכו כבר אפילו הכי מברך אותו שבירך על הפת שהתחיל בברכות, וכן מפרש הראב"ד בהשגות על בעה"מ, (וכ"מ בריטב"א פ"ו ה"כ וכתב שם תוספת ביאור דאף שלא בא במקרה לאחר הסעודה אלא כך הדרך להביאו לאחר הסעודה מ"מ מברך עליו אותו שבירך המוציא), אבל הגאונים מפרשים דעל מוגמר שאחר הסעודה אין מברך אותו שבירך על הפת כיון שנשלמה הסעודה והכי קאמר אע"פ שאין דרך להביא המוגמר אלא לאחר הסעודה שאז אינו שייך לסעודה ואין אותו שבירך על הפת מברך עליו מ"מ כשהובא תוך הסעודה אותו שבירך בתחלת הסעודה מברך עליו, (ועמ"ש בסמוך בשם ר"ח והרי"ף), ולרש"י ותוס' משמע דגם על היין שלאחר המזון שעדיין לא סיימו לאכול אין מברך אותו שבירך על הפת. .

ובירושלמי [מט, ב] מה בין מוגמר ליין, כלומר מה בין מוגמר שבאמצע סעודה דאחד מברך לכולן ליין שבתוך הסעודה דכל אחד מברך לעצמו, התם כלהון נהנין בחדא ברם הכא כל חד וחד שתי לנפשיה 320 לפנינו בירושלמי מוגמר כולן מריחין יין אחד הוא שטועם, וכן מובא בשאר ראשונים. , פי' גבי מוגמר כולן ראויין ליהנות כאחד ואפילו באמצע סעודה דאין אכילה מעכבת להריח, אבל ביין באמצע סעודה אין כולן ראויין לשתות בשעה שזה מברך ברכת היין, שאין בית הבליעה פנוי וצריך להמתין עד שבלע מה שבפיו ומשום הכי אין ראוי לשתות, וכיון דאין ראוי לשתות אינו [יוצא] בברכת חבירו כדנפרש בסמוך 321 מג, א ד"ה שאלו, וכן מפרש הריטב"א פ"ג הט"ז, ועיין בתר"י מה שפירש בכונת הירושלמי. ובתוס' מב, א סד"ה הסבו מפרשים כונת הירושלמי כך, מה בין מוגמר שבא לאחר בהמ"ז שכבר נתבטל צירופם לסעוד יחד ואעפ"כ אחד מברך לכולם ליין שלפני המזון דתנינן שאם לא נצטרפו לסעוד יחד כל אחד מברך לעצמו (דהירושלמי מפרש דקאי איין וכריו"ח דיין בעי ומהני הסבה), ומשני במוגמר כולם מריחים כאחד והרי הם מצורפים אבל ביין כל אחד שותה לעצמו ואין צירוף לשתייתם אא"כ הסבו יחד לסעודה, ולפירושם נפלה הוכחת הגאונים ורבינו מהירושלמי אלא אדרבה הירושלמי כרש"י ותוס' דמיירי במוגמר שלאחר בהמ"ז דבטל קביעות דסעודה, ועיין בתשו' הרי"ף סי' ש דמביא השואל בשם ר"ח דעל המוגמר שלאחר בהמ"ז כל אחד מברך לעצמו, והיינו כסברת הירושלמי בקושייתו לדרך התוס', אך הרי"ף בתשובתו כתב דגם לאחר בהמ"ז אחד מברך לכולם אלא שאין מברך אותו שבירך על הפת כיון שכבר נשלמה הסעודה. .

[רי"ף לא, א] דוקא הסבו הוא דאחד מברך לכלן המוציא. פי' דאיכא הוכח כדאי וחשוב לענין חבורתן וקביעותן. אבל לא הסבו לא. פי' כדאמרן דבעינן הוכח ניכר לענין קביעותן 322 וכמו שביאר רבינו במתני' דאף כשיושבים בכונת קביעות כיון שישנה ישיבה שכל אחד חלוק לעצמו לא חלה ולא חשיבא קביעותם. . ואי אמרי נזיל ניכול נהמא בדוכתא פלן אע"ג דלא הסבו אלא כל אחד ואחד אוכל מככרו כמאן דקביעי דמו ואחד מברך לכלן. פי' דכל שהסכימו לכך בתחלת ישיבתן 323 ונזיל וניכול נהמא בדוך פלן לאו דוקא אלא כל זמן שהסכימו ונתועדו בעצה לאכול יחד (רשב"א). בהכי סגי, ובהא לא בעי הוכח אחריתי, דלא בעי הוכח אלא ביושבין תחלה בלא הסכמה 324 דבכונה גרידא להצטרף לא סגי כיון שישנה ישיבה שכל אחד חלוק לעצמו, אבל בהסכימו יחד לשבת לסעודה הרי זה קביעות גמורה. . דתניא עשרה שהיו מהלכין בדרך אע"פ שכולן אוכלין מככר אחד כל אחד ואחד מברך לעצמו עלו וישבו, כלומר אע"ג דלא הסבו ולא הוה בינייהו אלא ישיבה בעלמא 325 כלשון הגמ' קתני ישבו אע"פ שלא הסבו. אך לכאורה לשון הרי"ף שכתב אע"ג דלא הסבו אלא כל אחד אוכל מככרו משמע דמפרש הסבה כפי' רה"ג המובא ברשב"א דהסבו סביב ללחם ואקשינן מהברייתא דתניא אע"פ שכל אחד אוכל מככרו ולא הסבו סביב ללחם ומשני דהסכימו לאכול יחד. ועמ"ש בהע' 315. , אע"פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו אחד מברך לכלן ואוקימנא כגון דאמרי ניזיל ניכול נהמא בדוכתא פלן.

וכתב רבינו ז"ל ויין נמי בעי הסיבה. פי' לענין ברכה שלפניו 326 דלגבי ברכה שלאחריו לא מהני הסבה כמ"ש רבינו בסמוך. . כרבי יוחנן. פי' דאמר הכי בגמרא. ואם הסבו אחד מברך לכלן בורא פרי הגפן ואם לא הסבו כל אחד ואחד מברך לעצמו. פי' ובגמרא [מג, א] אמרינן אמר רב לא שנו אלא פת דבעי הסבה, פי' והוא הדין כל דבר מאכל דבעינן קביעות לפטור אחד אחרים לענין ברכה שלפניו. אבל יין לא בעי הסבה, פי' דיין מתוך שהוא ענין שתיה לא בעי קביעותא כולי האי וכל שהן ביחד סגי 327 והיינו דכיון שבאכילה ישנה קביעות גמורה, כדרך בנ"א להסב לסעודה, עד שקובעים כן ביחד אין מצטרפים, משא"כ בשתיה שאין בה קביעות גמורה סגי בישיבה ביחד, ומשמע דל"צ להך מד"א אפילו שתיה בשולחן אחד אלא כיון שהם ביחד סגי וכן הוא פשטא דמילתא וכ"כ בשעה"צ ריג סק"ב (לגבי פירות וכיו"ב ודלא כהגר"ז שם מיהו הוכחת השעה"צ דחה הגר"ז ע"ש), ומ"מ נראה לכאורה דצריך כונת קביעות ודעתם להמתין זה לזה אלא שאי"צ הוכחה והיכר וקביעות גמורה דהסבה או הסכמה מתחלה, אבל כשכל אחד חלוק לעצמו ואין דעתו להמתין לחבירו אין כאן צד קביעות כלל. (כעיקר סברת חילוק זה בין אכילה לשתיה מבואר ברשב"א ור"ן חולין פו, ב לענין נמלך ע"ש והובא לעיל בהע' 282). . ורבי יוחנן אמר אפילו יין בעי הסבה, איכא דאמרי אמר רב לא שנו אלא פת דמהניא ליה הסבה אבל יין לא מהניא ליה הסבה, פי' לא שנו אלא פת דמהניא ליה הסבה וכל דדמי ליה דמידי דבר אכילה, אבל יין דמידי דשתיה לא מהניא ליה הסבה לענין ברכה לפניו דאין קבע לשתיה ולא הויא קביעותא. ורבי יוחנן אמר אפילו יין מהניא ליה הסבה, דאפילו לשתיה לחודה נמי הויא קביעותא, ואפילו רב נמי לא פליג אלא לענין שתיה כ[ש]היא לחודה, אבל היכא דהוי קביעותא לאכילה הוא הדין נמי דהוי קביעותא לענין שתיה ואחד מברך לכלן, והיינו מתני' דקתני בא להם יין לאחר המזון אחד מברך לכלן משום דהא איקבעי לאכילה 328 בגמ' הק' מברייתא דיין שלפני המזון אחד מברך לכולם ומשני מיגו דמהניא לפת מהניא ליין, ונראה דממתני' ל"ק להגמ' כיון שכבר נקבעו באכילה בפועל משא"כ בברייתא רק הסבו לאכול ומש"ה הוצרכו לפרשה דכיון שהסבו לאכול מהניא להחשב הסבה אף לגבי יין ששותים לפני האכילה. ועיין בתוס' חולין קו, א ד"ה ושמע מינה בסה"ד. , והוי יודע דלא נחלקו מעולם אלא ביין משום דמידי דשתיה, אבל בכל מידי דבר אכילה דיניה כפת לענין ברכה לפניו דאחד מברך לכלן, וכדאיתא לעיל [לט, א] במעשה דבר קפרא, והזהר בזה לפי שכבר טעו בו שרים רבים ונכבדים 329 כבר כתב רבינו עיקר הדבר לעיל לט, א מב, ב ע"ש, ולאפוקי מהראב"ד בהשגות על הר"מ פ"א הי"ב דכל מילי לבר מפת ויין לא מהניא בהו הסבה דהלכה כל"ב ואף ריו"ח לא פליג ארב אלא ביין דחשיב משא"כ בשאר מילי, והרשב"א כתב מכח ההיא דבר קפרא דריו"ח פליג בכל מילי ונקט יין כיון דרב מיירי ביין, והרא"ש כתב מכח ההיא דבר קפרא דהלכה כל"ק ושאר מילי לא בעו הסבה אפילו לרב וכ"כ הר"מ שם (ומש"כ הרא"ש וכ"כ הרמב"ן אולי צ"ל הרמב"ם, ובכ"מ הביא תשובת הר"מ לחכמי לוניל והאריך בזה הר"א בנו בברכ"א סי' מב יעו"ש). ונמצא ג' דעות בזה, להראב"ד אין הסבה אלא בפת ויין, להר"מ והרא"ש אין צריך הסבה אלא בפת ויין, ולרבינו והרשב"א הכל שוין דצריך הסבה ומהניא הסבה וכ"ה בתוס' לט, א וכ"כ ריטב"א פ"ה ה"ד. ועיין בתוס' לט, א ד"ה נתן מב, א ד"ה הסבו וחולין קו, א ד"ה ושמע באה"ד ורשב"א לט, א וטור סי' קעד בשם סמ"ג דבזמננו אין קובעין אלא על פת ובטור שם פליג דאין חילוק ומדברי רבינו והריטב"א נראה כהטור. , והילכתא כרבי יוחנן בתרוייהו דיין בעי הסבה היכא דאחד מברך לכלן ומהניא ליה הסבה, הילכך כולהו מידי שוין נינהו בין מידי דאכילה בין מידי דשתיה ובכלהו מהניא להו הסבה ובעו הסבה לענין ברכה לפניו שיהא אחד מברך לכלן, אבל אין זימון לענין לברך ברכה לאחריו בשום דבר אלא בפת וכדקיימא לן [חולין קו, א] אין זימון לפירות 330 כבר כתבו לעיל מב, ב ע"ש. .

פי' ובגמרא אמרינן תניא כיצד סדר היסב אורחים נכנסים ויושבין על גבי ספסלין ועל גבי קתדראות ואין עולין להסב 331 לפנינו ליתא 'ואין עולין להסב'. עד שיכנסו כולן הביאו לפניהן מים כל אחד ואחד נוטל ידו אחת בא להם יין כל אחד ואחד מברך לעצמו. פי' דהשתא כשהן יושבין לא הויא קביעותא כלל שאף הם אינן ברשות עצמם אלא ברשות בעל הבית ועתידין שיעקרו ממקומן לאלתר שיבא בעל הבית ויאמר להם להיסב 332 צ"ע דהא כתב לעיל דיין בעי הסבה, ובגמ' אמרו הך טעמא למד"א דיין ל"צ הסבה דשאני אורחים דדעתייהו למיעקר, אבל למד"א דיין צריך הסבה הרי לא הסבו וצ"ע. , ומפני שהיו רגילין ביין קודם סעודה לפיכך נוטל כל אחד ואחד ידו אחת מפני הכוס שעתיד ליטול, שמא יגע במשקין שבכוס וידים שניות ומטמא משקין להיות תחלה 333 פרה פ"ח מ"ז, וכ"כ הרשב"א בחי' ובתוה"ב ב"ו ש"א ותוס' פסחים קטו, א ד"ה כל והר"ן שם (כה, א) וריטב"א בהל' ברכות פ"ג הט"ו. אכן תוס' כאן כתבו דנוטל יד שמקבל בה הכוס משום כבוד הברכה ובחגיגה יח, ב כתבו משום נקיות, וכתב ב"י סי' קנח דזהו דעת שאר פוסקים שלא הביאו דבר זה להלכה ע"ש. ועיין בתשו' הרשב"א ח"ז סי' רב שכתב דנוטל ידו אחת בלא ברכה וכ"כ בחינוך מצוה כא (ומקורו ברשב"א שם) וצ"ע מאי שנא מדבר שטיבולו במשקה שנוטל בברכה להרשב"א והחינוך שם, וצ"ל דלא תיקנו אלא על נטילת ידים דהיינו בנוטל שתי ידיו, וצ"ע בזה. , אבל אינו נוטל שתי ידיו שלא תקנו נטילת ידים אלא לפת 334 צ"ע דהא בדבר שטיבולו במשקה ג"כ נוטל שתי ידיו וע"כ החילוק משום דהתם נוגע באוכל בשתי ידיו משא"כ הכא מקבל הכוס בידו אחת וכ"כ תוס' בפסחים והרשב"א הנ"ל וא"כ בפת נמי הטעם משום דאוכל בשתי ידיו וכמש"כ רש"י ד"ה חוזר, וי"ל בכונת רבינו, דאם היתה תקנת נט"י בכל דבר דומיא דפת היו קובעים דין שוה בכולם ליטול שתי ידיו אבל כיון דתיקנו רק בפת ושאני משקין דנטמאים גם בחולין לא תיקנו אלא על יד שנוגע בה, עי"ל דבתרומה גופא צריך כהן ליטול שתי ידיו בשתיה שמא יגע גם בידו האחרת וממילא אם היה צריך ליטול בכל דבר אף שאינו נטמא בחולין גופא משום סרך תרומה היה צריך בשתיה ליטול שתי ידיו כיון שהשוו חולין לתרומה לגמרי, אבל השתא שלא תיקנו אלא בפת, אף דגם במשקין צריך ליטול כיון דנטמאים בחולין גופא וגם זה משום סרך תרומה (כמ"ש בפ"ח בהל' נט"י הע' 16) מ"מ לא חששו בחולין אלא ליד שנוגע בה. .

עלו והסבו והביאו להם מים אע"פ שכל אחד נטל ידו אחת חוזר ונוטל שתי ידיו. פי' כדקיימא לן דלסעודה בעי נטילת ידים 335 וכן פרש"י, אכן הגר"א בסי' קנח ס"ו פירש עפמש"כ רבינו בבדה"ב ב"ו ש"א בפי' הגמ' ביומא ל, א דהיכא דקובע עצמו לשתיה צריך ליטול שתי ידיו, וכיון דעלו והסבו הו"ל קביעות וצריכים ליטול שתי ידיהם לשתות יין, וזהו דקאמר אע"פ שכאו"א נטל וכו' פי' אע"פ שכבר נטלו יד אחת לשתות יין חוזרים ונוטלים שתיהם לשתות כיון דקבעו, ורבינו דלא פי' כן (ואף בבדה"ב לא כתב לזה) נראה שסובר דלא חשיב קביעות לשתיה מה ששותים כוס לפני האכילה משא"כ ביומא מיירי בשתיה שלאחר המזון שהיו מאריכים בשתיה כדפרש"י שם. , ומיהו אי עביד שימור לההיא, דיו עכשיו בנוטל ידו אחרת, דהשתא אשתכח דנטל שתיהן, ולחצאין ודאי קיימא לן דידיו טהורות 336 עיין גיטין טו, ב. ותוס' פסחים קטו, א ד"ה כל כתבו דצריך ליטול שתיהם דנטילה ראשונה לא לשם קדושה היתה, אכן לרבינו בבדה"ב ב"ו ש"ד נט"י לחולין א"צ כונה וא"כ מה איכפ"ל דלא היתה לשם קדושה ותוס' סברי כהרשב"א שם דצריכה כונה, ועוד דשי' תוס' שם דנטילה דטיבולו במשקה או שותה משקה לא היתה אלא בזמנם לאוכלי חולין בטהרה אבל רוב הראשונים סברי דגם בזה"ז צריך נטילה והוא משום קדושה כמו פת, ועיין בהגר"א סי' קנח. והרשב"א כתב דנוטלים שתי ידיהם משום תיכף לנטילה ברכה. , אלא דאורחא דמילתא קתני דאיידי דנוטל ידו אחרת נוטל שתיהן.

הביאו להם יין אע"פ שכל אחד בירך לעצמו אחד מברך לכלן. [פי'] דהשתא (ד)הויא קביעותא, ואע"פ שכבר ברכו תחלה טעונין ברכה עכשיו דהוה ליה שינוי מקום דצריך לברך, ותו דהוה ליה נמלך שאין יודעין אם יביאו להם יין 337 עיין פסחים קג, א תינח בי ריש גלותא דהכי עביד דספק מייתי לן ספק לא מייתי לן ע"ש ברשב"ם. וכטעמא קמייתא שכתב רבינו משום שינוי מקום כתבו ג"כ רש"י ותוס' והרשב"א, ויל"ע דתוס' א"ש לשיטתייהו בפסחים קא, א ד"ה אבל דמחדר לחדר הוי שינוי מקום להצריך לחזור ולברך וכ"ה ברא"ש שם ובטור סי' קעח, אבל לרש"י שם קא, ב ד"ה ממקום למקום אף מבית לעליה אינו שינוי מקום כיון דהוא בחד ביתא, (וכן נראה דעת הר"ח והרי"ף והר"מ פ"ד ברכות והרשב"א ח"ד סי' רעח ומהר"מ חלאווה ורבינו דוד והר"ן דמחדר לחדר שוה למפנה לפנה ועיין בביאה"ל סי' קעח), והכא משמע דעלו מבית לעליה בחד ביתא, ואולי יש לחדש דבעה"ב שהוא ברשות עצמו חשיב מקום אכילתו ושתייתו בכל ביתו (ע' רבינו דוד ור"ן בפסחים) אבל אורחים שהם ברשות אחרים אין מקומם אלא בפנה שנתנו להם לישב שם, אך לא מצינו בשום מקום חילוק זה וצ"ע. .

שאלו את בן זומא מפני מה אמרו בא להם יין בתוך המזון כל אחד מברך לעצמו ואילו לאחר המזון אחד מברך לכלן 338 כ"ה לפנינו בגמ' אבל ברי"ף לפנינו ליתא 'ואילו יין לאחר המזון אחד מברך לכולם'. אמר להם הואיל ואין בית הבליעה פנוי. הפירוש הנכון בזה שאין ראויין לשתות כולן בשעה שמברך זה, וכיון שאין ראויין לשתות אין ראוי להפטר באותה ברכה 339 לכאורה יש לבאר שאין מצטרפים להחשב כחד גופא להך שתייה, שכל אחד שותה לעצמו כשפנוי מאכילתו, אכן בלשון רבינו משמע דמצורפים, אלא דאין זה ראוי שיצא בברכה כשאינו יכול לשתות בזמן הברכה, וכיון שאינו ראוי תיקנו כן חכמים שיברך לעצמו כמו בלא קבעו. , ולפיכך תקנו שיהא כל אחד מברך לעצמו, וכיון דתקון לגמרי תקון למימרא דאפילו הראויין לשתות נמי אינן יוצאין 340 וכ"כ תוס' בשם הר"ר אלחנן דאין מועיל להפסיק לאכול ולשמוע הברכה דכיון שתיקנו חכמים שיברך כל אחד לעצמו אינו יוצא כלל בברכת חבירו וגם שלא תחלוק בין פנוי לשאינו פנוי דאתי למיטעי ע"ש בתוס' ובשא"ר, וע' שעה"צ קעד סק"נ ולעיל הע' 308. ובעיקר טעמא דאין בית הבליעה פנוי, רש"י מפרש דאין לבם לשמוע לדברי המברך, ותר"י ורשב"א והר"מ פ"ד הי"ב והרא"ש מפרשים משום שאין בית הבליעה פנוי לענות אמן שאם יענה יסתכן, ואף דשומע כעונה כתבו הרשב"א והרא"ש דמ"מ חיישינן שיענו אמן ויסתכנו, ובתר"י (לא, א ד"ה ונראה) מבואר דעדיף לברך כל אחד לעצמו מאשר לציד"ח בלא אמן וכן משמע בר"מ, וע"ש בפ"א הי"ב והי"א. ועיין בדברי רבינו לעיל גבי מוגמר. .

פיסקא. והוא אומר על המוגמר אע"פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר הסעודה. מדקתני והוא מכלל דאיכא עדיף מיניה. [פי'] ואפילו הכי כיון שהתחיל בברכות הוא מברך לכולן. מסייע ליה לרב חייא בר אשי דאמר רב חייא בר אשי אמר רב הנוטל ידיו באחרונה תחלה הוא מזומן לברכה. פי' דהכא נמי דומיא דהא, דמי שהתחיל במצוה ליטול ידיו גומר גם כן המצוה ומברך. ומיהו הני כללי למימרא דמסתמא הכי דינא, אבל אם זה בא לחלוק לאחר, או שהיה גדול ביניהם ורוצה לשנות הרשות בידו, שהגדול רשאי לחלוק הברכות וליתן קצתן [לאחד] וקצתן לאחר. ומיהו נטילת ידים באחרונה לענין ברכה אינה מעכבת אלא אם כן באוכל דבר מזוהם 341 כמ"ש לקמן נג, ב ידים מזוהמות פסולות לברכה, אבל נטילה שמחמת מלח סדומית אינה שייכת לברכה. , ופירשו הגאונים ז"ל דהיינו דבר שאין קרב מינו למזבח 342 כ"כ בשאילתות סי' נד ע"ש. כדנפרש לקמן באלו דברים בסייעתא דשמיא 343 לא נמצא לפנינו, ועיין בפ"ח הל' נט"י הע' 14, 40 ובפ"ט הע' 69. .

אמר ר' זירא אמר רבה בר רב ירמיה מאימתי מברך על המוגמר משתעלה תמרתו. פי' כיון שהתחיל לתמר, דהיינו קיטור העשן שמתמר ועולה ביושר כמו הדקל 344 ותמרתו ע"ש דקל התמרים. וכן לשון הכתוב יואל ג, ג ותימרות עשן ע"ש ברד"ק. , חייב לברך בעוד שעיקרו קיים ועד שלא יכלה עיקרו, דאחר שעיקרו כלה ליכא ברכה בריח כיון דאין לו עיקר 345 אין דברים אלו פירוש לדברי רבר"י, דרבר"י לא אמר אלא שלא יברך לפני שתעלה תמרתו דהו"ל עובר דעובר להנאתו וכמ"ש הר"מ פ"ט ה"ב והטור סס"י רטז, הא לענין אם מברך אמוגמר שכלה עיקרו לא מיירי כלל, אלא דרבינו קאמר קושטא דמילתא דרק בתמרה העולה מבושם שלא כלה עיקרו מברך, וכשיטתו להלן בהמשך הסוגיא. , ומכיון שהתחיל לתמר מברך ואע"ג דלא ארח אכתי דומיא דהמוציא דמברך מקמי דאכל 346 כך השיב רבר"י לר"ז שהקשה לו והא לא ארח, ור"ז סבר דעדיף לברך בשעת הנאתו אלא דבאכילה ושתיה א"א לעשות כן משא"כ בריח, והשיבו רבר"י דאדרבה יש לברך קודם שנהנה. .

[רי"ף לא, ב] אמר רב חייא בריה דרב נחמני אמר רב חסדא אמר רב אמר זעירי על המוגמרות פי' הקטרות כולן מברך עליהן בורא עצי בשמים חוץ ממושך שאין מברכין עליו בורא עצי אלא בורא מיני בשמים מפני שהוא מן 347 כצ"ל ולא מין, (וכן צ"ל בר"מ רפ"ט ובטור ר"ס רטז והכונה שם לרבות לבונה ומצטכי שבאים מן העץ ואינם עץ עצמו, ע"ש בר"מ ה"ו ובדברי רבינו בסמוך בזה). חיה. פי' ובגמרא אמרינן איתיביה אין מברכין בורא עצי בשמים, פי' במוגמר קאמר. אלא על אפרסמון של בית רבי ואפרסמון של בית קיסר, פי' עץ אפרסמון והיו מגמרין בו שנותנין אותו באש ועולה תמרתו וריחו עד שעיקרו קיים, אבל של אחרים 348 פי' עץ אפרסמון של שאר בנ"א ולא של רבי וקיסר. כבר כלה עיקרו עד שלא תעלה תמרתו והוא ריח שאין לו עיקר ואין מברכין עליו. ועל הדס בכל מקום, לפי שהדס בכל מקום עולה תמרתו עד שעיקרו קיים 349 עיין בריטב"א פ"ד ה"ח. , והיכי אמר זעירי שעל כל המוגמרות מברך עליהן בורא עצי בשמים 350 דמשמע אף מוגמרות שכלה עיקרם לפני שמעלים ריח, ואילו להברייתא אין בהם ברכה כלל. . תיובתא, אית ספרים דמסיק בתיובתא ואית ספרים דגרסי ומשנו הדס וכל דדמי ליה 351 ולפ"ז צ"ל כפרש"י דבית רבי וקיסר לאו דוקא אלא שאצלם מצוי אפרסמון, ולא פי' רבינו מה באה הברייתא למעט לפ"ז, ותוס' ותורי"ח פי' למעט פירות שברייתם ועיקרם לאכילה ולא לריח ולפיכך ל"ש לקרותם עצי בשמים (עיין ביאה"ל סי' רטז ס"ב ד"ה או), והרשב"א פי' למעט עצי פרי שאין עיקר נטיעתם לריח ולא חשיבי לברך עצי אלא מיני. , וגאון אמר לא חזינא במתיבתא מאן דמסיק בה תיובתא 352 הובא ברשב"א ע"ש. והנה רבינו לא הכריע כאן בין שתי הגירסאות, אכן מדבריו לעיל אהא דקאמר מאימתי מברך על המוגמר וכו', ומדבריו בסמוך גבי מוגמר דמצטכי ולבונה, וכן מדבריו בסמוך ולהלן מג, ב בדין שמן שבישמו, מבואר דעתו דאין מברכין אמוגמר שכלה עיקרו, ואף לגירסא דהדס וכל דדמי ליה לא אמרינן לה אלא לתרץ ברייתא לזעירי אבל פשטא דברייתא אינו כן, וכ"פ הריטב"א פ"ד ה"ח דמוגמר שכלה עיקרו אין מברך עליו. ועיקר הדבר מצינו גם להר"מ שכתב בפ"ט ה"ח דבגדים מוגמרים אין מברך על ריחם שאין לו עיקר, (ובקר"מ הביא מקור מירושלמי בפירקין ה"ו המרבץ אלונתית בתוך ביתו אי"צ לברך אמנם בספר הבתים שער יא פירש דעושה כן להעביר זוהמא ולזכך האויר ואין מברך כיון דלא עביד לריחא בדומה להדין המבואר שם קודם לכן גניבא אמר שמן לזוהמא אי"צ לברך ועיין בפי' חרדים שם), אכן לענין מוגמר לא חילק הר"מ אף שיש מוגמרות שהתמורת באה אחר שכלה עיקרו כמש"כ רבינו והריטב"א, וצ"ל בדעתו דתמורת העשן שבאה משריפת הבושם חשיבא כעיקר אבל אחר שנסתלקה התמורת ונשאר ריח בבית אין מברך עליו, ובביאה"ל ריז ס"ג כתב דשאני מוגמר דגחלת הבשמים קיים עכ"פ (ועיין בביאה"ל רטז סי"ב). והטור סי' ריז נחלק על הר"מ דכיון דנקלט הריח בבגד ונהנה ממנו למה לא יברך ע"ש. וביאור הדברים דלרבינו והר"מ לעולם הברכה חלה על גוף הדבר שממנו הריח, דהנאתו מגוף הדבר ע"י שמריח ריחו, אבל ריח לבדו אין בו ברכה, משא"כ להטור אדרבה הברכה לעולם אינה חלה אלא על הריח שנהנה ממנו ולא על הדבר המריח, ושפיר יש לברך על ריח שאין לו עיקר דהריח גופו הוא העיקר. ונחלקו בזה גם בהמשך הסוגיא כאשר יבואר בס"ד. (ובבית מאיר ביאר דעת הר"מ, דברכת הנהנין משום שאם לא נהנה מעל כדאיתא בריש פירקין, ואין מעילה בריח אלא משום שיש ממש בסממנין כמ"ש רש"י פסחים כו, א ד"ה וריח). ועיקר פי' רבינו בסוגיא מחודש, אבל לפי' שאר ראשונים אין כאן נידון אלא בהנוסח אם לברך עצי או מיני, לפרש"י ותוס' הנידון אם מברך עצי רק על העץ בעין או אף על מוגמר שנשרף, ולפי' הגאונים ברשב"א ותוס' הרא"ש ומאירי הנידון אם מברך עצי רק על עצים חשובים כאפרסמון דרבי וקיסר והדס או על כל עץ ע"ש, אבל לכ"ע פשוט שמברך על המוגמר ואף בכלה עיקרו, ואף למאן דגרס תיובתא וכ"ש למאן דל"ג תיובתא, וטעמא דמברך בכלה עיקרו, להטור משום דריח שאין לו עיקר מברך עליו, ואף בנסתלקה התמורת, ולהר"מ התמורת והגחלת חשיבא כעיקר וכמ"ש. (ובעיקר חקירה הנ"ל אם הברכה על הדבר המריח או על הריח, יעו' בראב"ד על הרי"ף לקמן מג, ב שכתב בהא דנכנס לחנותו של בשם ובירך ויצא ונכנס חוזר ומברך אע"פ שאותו דבר עצמו הוא כיון דהנאתו דומה לאכילה מברך בכל הפסקה וכ"כ מג"א ריח סק"ה, ובאופן אחר הביא המג"א דהריח מוסיף והולך ואינו אותו ריח שהריח, ונראה דשני התירוצים חולקים בחקירה זו, והראב"ד לטעמיה בסוגיין דהברכה חלה על הדבר המריח כמו שיתבאר, וע' במג"א ריש סי' ריז דלכן אין שינוי מקום בריח כיון דמריח אותו דבר עצמו לקבעיה קמא הדר, ולהסוברים דהברכה חלה על הריח צ"ל כתי' בתרא במג"א שם משום דאין מחוסר מעשה כמו אכילה, ובאופן אחר י"ל דאין אדם קובע מקום להריח כמו שקובע לאכול ולכן אין בריח מילתא דשינוי מקום, וע"ש בביאור הגר"א ואכמ"ל). .

ומשחא דאפרסמא מברכינן עליה בורא שמן ערב. פי' משחא דאפרסמא הוא שחותכין עץ האפרסמון וקוטמין אותו ונוטף שמן ממנו, והוא הצרי שאומר שאינו אלא שרף מעצי הקטף [כריתות ו, א]. וכבר פירשנו למעלה [לח, א] שאפילו בפירות אין היוצא מהן כמותן, כל שכן בעץ 353 שאינו דבר חשוב ומסויים כפרי, ובודאי שאין להיוצא ממנו חשיבותו. , הילכך ליכא לברוכי עליה בורא עצי בשמים אלא בורא שמן ערב 354 וזהו דמיבע"ל משחא דאפרסמא מאי מברכין עילויה הא א"א לברך בורא עצי שאינו עץ עצמו אלא היוצא ממנו ולכאורה יברך בורא מיני ומסיק דאין מברך ברכה כללית דבורא מיני אלא בורא שמן ערב. ויעו' בתר"י שהביאו בשם הראב"ד דעל מי ורד מברך בורא מיני והוא מתבאר ע"פ סברת רבינו (ול"צ למש"כ תר"י שם), וכ"כ הריטב"א פ"ד ה"י יעו"ש, אבל הר"מ פ"ט ה"ו כתב שמברך על מי ורד כברכת הורד וכ"ה באוצה"ג בשם רה"ג וכ"כ הרשב"א והרא"ש. ויעו"ש ברשב"א וברא"ש שכתבו דלא גרע ממישחא כבישא שמפרשים רה"ג ור"ח שהוא ריח שנקלט בשמן שמברך עליו בורא עצי, אכן רבינו בסמוך פירש מישחא כבישא בבשמים בתוכו, ונראה שגם הראב"ד פי' כן. (ויל"ע בדברי הרא"ש מה הראיה ממישחא כבישא למי ורד, הא לכאורה מישחא כבישא דמי למי שלקות דעדיפי ממ"פ להרא"ש לעיל סי' יח, וי"ל למ"ש הרא"ש בתשו' כלל ד אות טו דאם עיקר כונת השליקה ליתן טעם במים לא אמרינן מי שלקות כשלקות דהטעם בטל למים וה"נ שכונתו ליתן ריח בשומשמין שיהיו ריחניים אין כאן דין מי שלקות כשלקות דהריח בטל לשומשמין, וכיון דחזינן דמ"מ מברך עצי ש"מ דמי ורד כורד). ויעו"ש ברשב"א שכתב דאף שאין מברך בורא פרי על שתיית מי פירות הני מילי לענין אכילה אבל לענין ריח לא, וביאור הדברים לפמ"ש לעיל בשי' הטור שכתב דמברכים על ריח שאין לו עיקר דלעולם הברכה חלה על הריח שהרי ממנו הוא נהנה ולא מגוף הדבר, והריח הוא העיקר שעליו חלה הברכה, ומש"ה דוקא לענין אכילה שההנאה מגוף הדבר אין מברך בורא פרי אלא על הפרי בצורתו, אבל לענין ריח אי"צ להעץ עצמו אלא אף על ריח דבר היוצא מן העץ מברך בורא עצי ואף על ריח שהופרד מהעץ ע"י כבישה בשמן מברך בורא עצי, (ועל מי ורד מברך להרשב"א שם הנותן ריח טוב בפירות אע"פ דאין על המים שם פרי מ"מ הריח ריח של פרי הורד הוא), אכן רבינו הרי סובר דריח שאין לו עיקר אינו מברך עליו דלעולם אין ברכת הריח חלה אלא על הדבר המריח וכמש"ל, ולדרכו ריח שוה לגמרי לאכילה ואין מברך על היוצא מן העץ בורא עצי, ואף לזעירי דמברך על ריח מוגמר שכלה עיקרו י"ל דסובר דמתייחסת ברכתו לעיקר שממנו בא הריח משא"כ בשמן ומים היוצאים מן העץ אין כאן עיקר של עץ כלל, וזהו גם שי' הראב"ד. (ואף אם חולק על רבינו במוגמר שכלה עיקרו י"ל דסובר כמש"כ לעיל לדעת הר"מ דהתמורת חשיבא כעיקר). ונראה דגם הר"מ אזיל בדרך רבינו והראב"ד, שהרי דעתו דריח שאין לו עיקר אין מברך עליו, וכן לענין שמן שנקלט בו ריח סובר דמברך מיני כמ"ש לקמן הע' 360, ומחלוקתו במי ורד מטעם אחר היא, ולטעמיה בפיה"מ פי"א דתרומות דיין ושמן דינם כהפרי משום שדרך לסחוט הפרי עבורם וכ"כ ריא"ז כמובא בהע' לח, א והכא נמי דרך להוציא המים מן הורד, ושו"ר במכתם שכתב דמי ורד כמותו גם לגבי שתייתם וכ"ה בס' הפרדס ש"ה הי"ח ובכלבו סי' כד (הובא בב"י ססי' רד), ובזה א"ש גם שי' ריא"ז שכתב דריח שנקלט בשמן מברך עליו מיני ולענין לבונה ומצטכי (שהם שרפים היוצאים מן העץ) כתב דמברך עצי, והוא לטעמיה ביין ושמן כנ"ל, משא"כ לרבינו לעיל לח, א הוא גזה"כ ביין ושמן, וכן לשאר טעמי הראשונים שם ביין ושמן, ל"ש הא מילתא במי ורד. ולהרשב"א ודעימיה וכן להר"מ שייך שפיר לברך על שמן אפרסמון בורא עצי, אלא שכונת הגמ' לשאול האם נתקנה ברכה מיוחדת למשחא דאפרסמא ומסיק בורא שמן ערב, ודעת תר"י דבמשחא דאפרסמא דוקא תיקנו כן משום שהוא חשוב ונשתבחה בו א"י, אבל הר"מ פ"ט ה"ג כתב שמן של אפרסמון וכיוצא בו וכו' ורס"ג בסידורו כתב וכל השמנים החמים והקרים כשמן היסמין והסגל ושמן השושנה בורא שמן ערב וכ"מ בבה"ג וכ"מ בטור סי' רטז גבי שמן שנתן בו בשמים וסיננו, והיינו דתיקנו כן בכל השמנים הערבים, וכ"ה בירושלמי, ולרבינו נמי מסתבר דעל כל השמנים מברך שמן ערב ולא מיני בשמים וכן עולה מדבריו בסמוך גבי שמן שבישמו וכ"ה בריטב"א פ"ד ה"י. (ולענין שמן זית שריחו נודף עמ"ש לקמן מג, ב הע' 381). ובירושלמי (מט, ב) איכא מד"א דמברך שמן ערב ואיכא מד"א דמברך עצי בשמים, ולכאורה מד"א דעצי בשמים סובר דחלוק ריח מאכילה ודלא כסברת רבינו, אכן באמת בירושלמי בה"א (מב, ב) משמע דעל מי פירות מברך בפה"ע. .

פי' ובמוגמר של מצטכי ולבונה נראה שמברכין בו בורא מיני בשמים 355 לבונה ומצטכי הם שרפים היוצאים מאילן ולכן אין מברך עצי שאינם עץ עצמו אלא יוצאים ממנו דומיא דמשחא דאפרסמא ומי ורד, (וגם אם שרף הנאכל חשוב פרי עיין נדה ח, ב עץ מיהא אינו), וכ"כ תר"י בשם הראב"ד דמי ורד לבונה ומצטכי בורא מיני, אבל הר"מ פ"ט ה"ו כתב דמי ורד לבונה ומצטכי בורא עצי וכ"כ ריא"ז כנ"ל, וע' טור סי' רטז, וכבר נתבאר מחלוקתם בהע' הקודמת. , וראוי לברך עליו שתמרתו עולה עד שעיקרו קיים.

וכושרתא ומישחא כבישא ומישחא טחינא כלהו מברכינן עלייהו בורא עצי בשמים. פי' [כושרתא הוא] עץ בשם ונותנין אותו בשמן ולאחר זמן ריחו נודף מברכינן עליה בורא עצי בשמים שעיקרו קיים שהעץ בתוכו 356 עיין בדברי רבינו להלן סע"ב ובריטב"א פ"ד ה"ז החידוש בזה דאף שהשמן הוא הגורם לבשמים להיות ריחם נודף קיימא חשיבותא דבשמים בעינה. , ומשחא כבישא הוא שחותכין עצי בשמים חתיכות קטנות ועומדות בשמן וריחן נודף מתוכו, ועל שם שהם כבושים לתוכו נקרא משחא כבישא כעין לשון כבשין בחומץ על שם שכבושין לתוכו, ומשחא טחינא הוא שנשחקו עצי בשמים לגמרי והם בתוך השמן ובכולן מברכין בורא עצי בשמים דעיקרו קיים חשבינן ליה 357 ולר"כ במשחא טחינא אין מברך בורא עצי ולראב"א אף בכבישא אין מברך עצי ואף דעיקרו קיים מ"מ אין גופו קיים שעברה צורתו והו"ל כשמן אפרסמון שכתב רבינו שא"א לברך עליו עצי, ומיהו מיני מברך שפיר, אבל לנהרדעי גם בטחינא מברך בורא עצי וצ"ל שאין זה העברת צורתם כיון שזה תיקונם והכשרם של בשמים, וכמש"כ רבינו לעיל לט, א גבי גרגלידי דליפתא. (ועיין תה"ד סי' כט מובא בהע' שם). , ושמעינן מינה לכולי עלמא 358 היינו אף לנהרדעי. דכל היכא שסיננו אותו 359 פי' שסיננו השמן מהבשמים השחוקים שבתוכו. ואין שם כלום מן הבשמים אין מברכין עליו כלומר על ריחו אלא בורא שמן ערב כמשחא דאפרסמא 360 אבל בורא עצי אינו מברך שהרי אין כאן עץ, ומ"מ לא חשיב ריח שאין לו עיקר כיון שנקלט בשמן ונעשה השמן כדבר המריח ומברך בורא שמן ערב, ואע"פ שעיקר ברכה זו נתקנה על שמן שמריח בטבעו דחשיב לברך עליו שמן ערב ולא מיני בשמים בעלמא מ"מ כיון שתיקנו כן ממילא אף בשמן שבישמו מברך כן ואין מברך מיני, אך להלן בע"ב הדר ביה רבינו דאין הערבות באה מן השמן והו"ל כריח שאין לו עיקר ואינו מברך וכ"כ ריטב"א פ"ד ה"ז. ואף רש"י פירשה בבשמים בתוכו, ונראה טעמו שהרי בתחלת סוגיין דנו לפרש"י אם מברך עצי על מוגמר שנשרף ומשמע דגרס תיובתא ומברך מיני, וכ"ש בשמן שקלט ריח הבשמים ואין בשמים בתוכו דאין מברך עצי. אמנם ר"ח מובא בתוס' ותוס' הרא"ש ותר"י ועו"ר, ורה"ג מובא ברשב"א, פירשוה בשמן או שומשמין שקלטו ריח בשמים אף שאין שם בשמים, ולמדו מזה הרשב"א והרא"ש למי ורד כמובא לעיל. ומה שדנו בגמ' לעיל מה מברך על המוגמר, לפי' רה"ג המובא ברשב"א ותוס' הרא"ש שם לא דנו כלל במוגמר שנשרף אלא אם על עץ שאינו חשוב מברך מיני, ואף לפרש"י ותוס' הרי רה"ג גורס הדס וכל דדמי ליה וכמו שהביא רבינו לעיל. והנה בתר"י ורא"ש מובא בשם הראב"ד דמש"א בגמ' דכשרתא מברך עצי ופי' בערוך שמערב בשמן עצי בשמים מיירי בבשמים בתוכו אבל בהוציאם מברך מיני, וכ"ה בראב"ד המובא במאורות שפי' כשרתא ששלקו סמנין בשמן וקלט הריח ואי אפשר שלא יהא שם מעט מן הסמנין, ולהמובא לעיל דעת הראב"ד דמי ורד אינם כורד נראה דהראב"ד סובר כרש"י ורבינו דמישחא כבישא וטחינא נמי לא מיירי אלא בבשמים בתוכו (ע"ש במאורות בשמו פי' כבישא וטחינא), ולעולם אין ברכת עצי אלא על העץ בעצמו ולא על ריח שבשמן שבלא עץ ולא על היוצא מן העץ, וסובר הראב"ד כסברת רבינו השתא דחשיב ריח שיש לו עיקר ומצי לברך מיני עכ"פ. וכן דעת הר"מ שכתב בפ"ט ה"ג דשמן שבישמו כעין שמן המשחה מברך עליו מיני, וכונתו שהוציא הבשמים כעין שמן המשחה, עיין ברפ"א מכלי המקדש, ומש"ה אין מברך עצי, ומישחא כבישא וטחינא מפרש הר"מ דלא כפי' רה"ג ור"ח אלא דמיירי בשמן זית שריחו נודף ע"י שכבשו או טחנו, (ונראה דדין שמן שבישמו אינו מבואר בגמ' אלא שכתבו הר"מ להוציא מפי' רה"ג ור"ח, וע' בטור סי' רטז שכתב דהרא"ש פליג על הר"מ). אמנם תר"י והרא"ש לדרכם דעל ריח שנקלט בשומשמין ומי ורד מברך עצי, מפרשים גם לדעת הראב"ד כן, ולא הצריך הראב"ד לדעתם בשמים בתוכו אלא בשמן שעירב בו בשמים (וכדמפרשים תר"י והרא"ש לכשרתא), שלא קלט השמן תמצית הריח שבבשמים, כמו שקלטו השומשמין ע"י כבישת הבשמים עמם זמן מרובה, ואין בשמן אלא ריח קלוש בעלמא, ומש"ה אין מברך עצי אלא מיני, (מיהו להמובא מהמאורות בשם הראב"ד ששלקו בו בשמים וקלט הריח מוכח דעת הראב"ד כמש"כ דלעולם צריך לעץ עצמו), והטור סי' רטז הוסיף דגם מיני אין לברך אלא בעיקרן קיים קצת אבל בסיננם מברך שמן ערב וי"א שאין ערבות זו ממנו והו"ל ריח שאין לו עיקר ואינו מברך כלל, והם דברי רבינו אלא שרבינו עצמו אמרה גם בקלט תמצית הריח ואילו הטור לא אמרה אלא באופן שאין אלא ריח קלוש בעלמא, ולא דמי לכלים מוגמרים שכתב הטור בסי' ריז דמברך אע"פ שאין לריח עיקר דהתם נקלט הריח בכלים היטב ואדרבה הריח עצמו הוא העיקר שעליו מברך ואף כשמברך על העץ עליו הוא מברך, אבל כאן שאין אלא ריח קלוש בעלמא הו"ל ריח שאין לו עיקר דהוא ריח קלוש העומד לעצמו ולא ריח המרוכז בעץ, ואם יש עיקר לריח אי"ז אלא השמן שהריח נתלה בו ומברך שמן ערב ולא בורא מיני. וכן לשון המ"ב סקל"א שאינו אלא ריח קלוש בעלמא, וכן מפורש במ"ב סקי"ט ובשעה"צ סקי"ז דהיכא שקלט ריח חזק מברך על הריח בורא עצי. (וע' במאירי שכתב כהרשב"א דמי ורד כורד דריח חלוק מאכילה וראיה ממישחא כבישא, וצ"ב דגבי מישחא כבישא משמע בדבריו דהבשמים בתוכו וצ"ל שאינו בדוקא אלא כונתו ששרו הבשמים בתוכו ואף שאח"כ הוציאם, ואף כשהם בפנים י"ל דסובר דמריח ריח שבשמן ולא ריח שבעצי הבשמים, ובמישחא דאפרסמא מפרש המאירי שנתן עץ אפרסמון בשמן והוציאו, והיינו כיון שלא השרה בשמים שחוקים בתוכו רק נתן בו עץ שלם אין בו אלא ריח קלוש ומברך שמן ערב כמ"ש רבינו השתא, ועיין רבינו ירוחם נט"ז ח"ב ואבודרהם הל' ברכות ש"ז וצ"ע). וכבר מבואר בהע' הקודמות דיסוד הנידון בזה אם הברכה חלה על הדבר המריח שנהנה ממנו ע"י שמריח ריחו או על הריח בעצמו שממנו נהנה. ומ"מ אף הסוברים דהברכה חלה על הריח לענין מי ורד ומישחא כבישא, מצו למיסבר כהר"מ בכלים מוגמרים, וכדמוכח בתר"י ומאירי שהביאו דבריו להלכה וכ"פ בשו"ע סי' ריז, ואף דהברכה חלה על הריח, ריח שאינו נתלה באיזה דבר כיון שאין בו ממשות לא חשיב לברך עליו, ובשמן מטרתו שיהא שמן המריח, משא"כ בכלים מטרתו להנעים שימושם והו"ל כריח באויר, אמנם הר"מ ורבינו והראב"ד סברי דהברכה חלה על הדבר המריח ולכן הוא שאין מברך על ריח שאין לו עיקר ומש"ה גם על ריח שנקלט בשמן אין מברך אלא מיני או שמן ערב או שאין מברך כלל, ומי ורד לרבינו והראב"ד אין מברך אלא מיני ולהר"מ מי ורד כורד משום דדרך לסוחטו. .