רא"ה על ברכות פג

רב הונא אכל מפת הבאה בכיסנין. פי' פת שבתוכה פירות 262 ר"ל דנאפה כך ולא שאח"כ נתן בה פירות ופשוט וכ"ה בדברי רבינו לח, א שהוא פת שנאפו קליות בתוכו, וכיסנין מלשון כיסין שעשויין ככיסים מלאים פירות ומיני מתיקה וכ"פ בערוך ערך כסן בשם ר"ח, (ולמ"ש רבינו לח, א כיסנין היינו קליות). והר"מ פ"ג ה"ט כתב שנילושה בדבש ושמן וחלב או שעירב בה מיני תבלין ועד"ז ברש"י מא, ב ובמאירי וריא"ז. ובשם רה"ג פירש הערוך שם שהם כעכין יבשים וכוססין אותם ואין אוכלין מהם אלא קימעא לתענוג ולא לרעבון. (וע"ע בריטב"א פ"ב הי"ח). ולכולי עלמא ענינו שאין נאכלת לסעודה אלא לתענוג ומתיקה, אם ע"י שנילושה בדברי מתיקה או בשמן וחלב אם ע"י שמילאה במיני מתיקה אם ע"י שהיא יבשה ופריכה, ונפקא מכלל פת הסועדת ועשויה לקביעות סעודה (עיין לעיל לה, ב גבי יין) וכמ"ש רה"ג הנ"ל ורש"י מא, ב ורבינו לח, ב וריטב"א פ"ב הי"ח וריא"ז וריב"ש ס"ס כח ומאירי וב"י סי' קסח וש"ר. ובפשוטו אין כאן מחלוקת אלא בפשט ולא בדין דהא חד טעמא לכולהו, אכן בב"י סי' קסח כתב שמספק נוהגין בכולם דין פהב"ב, מבואר שהוא רק מספק, ועמ"ש לח, א גבי כובא דארעא בזה, וע"ע להלן הע' 269. וע"ע מש"כ רבינו לח, ב בביאור דינא דפהב"ב ובמש"כ שם. (וע' באבן העוזר שהק' על הר"מ ממנחות דמברך עליהם המוציא כמ"ש לז, ב אע"פ שנילושים בשמן ותי' דרובו מים אך בפי"ג ממעה"ק ה"ה משמע דמנחת סולת לא נילושה במים וי"ל דלא קאי לעיל לז, ב אמנחת סולת ואכתי קשה על הב"י הסובר דמיעוט שמן ג"כ חשוב פהב"ב וי"ל דמנחות היו לחם של מקדש והיו קובעים עליו סעודתם ונידונים שם כלחם גמור, אך בעיקר דברי הב"י צ"ע לומר דבקצת שמן שטעמו ניכר כבר אין קובעים על זה וע"כ דעיקר העיסה נילושה בשמן כפשט לשון הר"מ וכמ"ש הרמ"א בד"מ, עד שכמעט טעם השמן עיקר כמ"ש הרמ"א בשו"ע ומ"ב סקל"ג, ומשום הכי נאכלת לתענוג ולא לסעודה). . תריסר ריפתי בני תלתא תלתא לקבא ולא בריך. פי' לאחריו שלש ברכות 263 ר"ל דמעין ג' בירך וכמ"ש רבינו להלן דפהב"ב מברך עליה מעין ג'. . אמר רב נחמן עדיין כפין הוא. פי' כיון שלא בירך אחריהם שלש ברכות גלי אדעתיה שלא לקביעות אכילה אכלן דאכתי כפין הוא 264 מבואר דאכל בתורת קביעות אף שלא אכל כדי סיפוקו כשיעור שדרכו לקבוע פשיטא דמחוייב בבהמ"ז ואין בזה שיעורים כלל אלא כיון דקבע עליה מברך דהא אחשביה ושויה פיתיה וכלשון רבינו לח, ב (ועמ"ש בסמוך בזה) והא דקאמר עדיין כפין הוא היינו בתור סימן שאכל בתורת כיסנין וסבר ר"ה דכל שאכל בתורת כיסנין אין מברך לעולם בהמ"ז ור"נ אמר דאע"פ שאכל בתורת כיסנין כל שאכל אכילה מרובה כשיעור שקובעין סעודה על זה מברך בהמ"ז דיצא מכלל אכילת עראי לכלל אכילת קבע וכדביאר המאירי ד"ה זהו, (ולכאורה יש לפרש באופן אחר דנשאר אכילת עראי אלא דכמות כזו של פת שקובעים עליה יש לה חשיבות פת ומתפרש בזה מה שצידד מג"א קסח סקי"ג דסגי בשיעור שקובעים עם לפתן אף שאוכל בלא לפתן וכן מתפרש בזה מש"כ שם בסקי"ד דנמלך לאכול יותר צריך שיעור בנותר ולא אמרינן דנעשה דרך קבע ועל כל כזית חייב בהמ"ז, אבל לא נראה כגדר זה אלא כמ"ש המאירי, ודברי מג"א מתפרשים באופן אחר). . הדר 265 לפנינו בגמ' ורי"ף אלא. (ולגי' דידן עדי כפנא ופרש"י מוכרח גי' אלא). אמר רב נחמן כל שאחרים קובעין עליו סעודה צריך לברך 266 כ"ה בגמ' אבל ברי"ף לפנינו נוסף, וכל שאין אחרים קובעים עליו סעודה אי"צ לברך, ופירשו תר"י דאע"פ שהוא קבע בטלה דעתו, וצ"ב דהרי"ף כתב בהמשך דתלוי אם אכל בתורת כיסנין או בתורת קביעות, אמנם כבר עמד במעיו"ט על הרא"ש דלשון הרי"ף ומסקנא וכו' ויש לפרש דאע"ג דלר"נ לא תליא בתורת מה הוא אוכל אלא אם אכל שיעור שקובעין לא קיי"ל הכי אלא אכל בתורת כיסנין אין מברך אף שאכל שיעור שקובעים ואכל בתורת קביעות מברך אע"פ שאכל פחות משיעור שקובעים והיינו מדקאמר שמואל לחמניות מברך עליהם המוציא ואוקימנא בדקבע סעודתיה עלייהו דמשמע בכל שיעור שאכל כיון שקבע מברך המוציא וכ"ה במאירי בשם הר"י מיגאש (גאוני ספרד) דלא קבע אע"פ שאכל כשיעור שקובעים אין מברך בהמ"ז וכן הר"מ כתב דאם קבע מברך בהמ"ז ולא הביא לדרב נחמן, אכן רבינו גורס בדברי הרי"ף כדלפנינו בגמ' ומפרש דבין אם אכל בתורת קביעות אפילו מעט בין אם אכל בתורת כיסנין הרבה כשיעור שקובעים מברך בהמ"ז וכן דעת הראב"ד כמובא ברא"ש דכל שקבע אפילו על מעט מברך המוציא ובהמ"ז וכן הוא פשטות הגמ' גבי לחמניות ולעיל לח, א גבי כובא דארעא דכל דקבע מברך בהמ"ז וכ"ה בדברי רבינו לח, ב דפהב"ב אין לה חשיבות פת אבל אם קבע אחשביה ושויה פיתיה וכ"ה בפרדס לרש"י סי' פו ובהל' ברכות לריטב"א פ"ב הי"ח וה"כ וכ"ה בלשון הרשב"א לח, ב ומא, ב דאם קבע או שאכל שיעור שדרך בנ"א לקבוע עליו מברך בהמ"ז וכ"כ המאירי, וכ"ה בדברי האגור ושבה"ל שהביא ב"י סי' קסח דאם אכלה בתור ארוחה של בוקר וערב מברך בהמ"ז ואם אכלה באמצע היום להשקיט רעבונו בין הסעודות מברך מעין ג' וע"ע ר"י מלוניל לח, א גבי כובא דארעא, אכן הרא"ש כתב בשם רבינו יונה (כצ"ל) דאם לא אכל שיעור שקובעים אע"פ שהוא קבע בטלה דעתו וצ"ל דמפרש מש"כ הרי"ף בתורת כיסנין ובתורת קביעות דר"ל אכילה מועטה כדרך אכילת תענוג ועראי ואכילה מרובה כדרך אכילת קבע וכ"פ בטוש"ע (וע' בברכת ראש). ומש"כ בדעת הר"י מיגאש והר"מ י"ל בעוד אופן דמפרשי לעובדא דר"ה בפת גמורה כפרש"י בשם רבותיו וסבר ר"ה דהא דחייבו רבנן בכזית היינו היכא דאכל דרך קבע עכ"פ אבל דרך עראי לא ור"נ אמר דכל לחם שדרך לאכלו לקביעות מברך עליו בהמ"ז בכזית אף שאכלו דרך עראי, וכל שקובעין לאו שיעורא אלא כל דבר שקובעין (וזה דלא כשעה"צ קפד סקכ"ה ודוק), ולכן לא סברי הר"י מיגאש והר"מ לדר"נ, אמנם מחוורתא כדקמייתא. . כלומר אע"פ שזה אינו קובע סעודתו עליו ואינו אוכל ממנו לקביעות, כל שהוא אוכל מהם כל כך שאחרים בכיוצא בזה קובעין עליו סעודה צריך לברך אחריו שלש ברכות.

וכתב רבינו ז"ל דמסקנא היכא דאכיל להו בתורת כסנין. כלומר בתורת פירות שאינו קובע סעודתו עליו. בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום. פי' וזו ודאי טעות סופר הוא, ורבינו ז"ל ודאי הכי קאמר ולבסוף מעין שלש 267 אכן גם רש"י מא, ב ד"ה פת כתב כן, ומפרש כך הא דקאמר רב ששת דאין לך דבר שמברך לפניו ואין מברך לאחריו ור"ל שאין לך דבר מז' מינים שאין טעון ברכת מעין ג' אלא בנ"ר כשאר מילי אלא פהב"ב, והטעם כתב רש"י כיון שמאכלה מועט לא הטעינוה ברכה מעין ג' והיינו לכאורה דאין לזה החשיבות של מיני דגן הבאים למזון ושביעה כיון שאין קובעין עליה לשבוע ממנה אלא אוכלים ממנה מעט לקינוח והרי היא כשאר דברים שמברך עליהם בנ"ר, וכ"מ בפרדס לרש"י סי' פו, וע' בתר"י כט, א ד"ה שאין כט, ב ד"ה תריסר. אבל לרבינו ושא"ר יש לזה חשיבות מזון ורק חשיבות של פת אין לזה כיון שאין דרך בנ"א לקבוע על פת כזו. גם י"ל בטעמא דרש"י והרי"ף ע"פ הבנת האחרונים לעיל הע' 121 דמה"ת בעינן שביעה וחכמים לא החמירו בכזית בפהב"ב שאינה עשויה לשביעה, וי"ל דאף למעין ג' (בדגן עכ"פ דחשיבותו משום מזון כמ"ש רבינו לו, א) בעינן שביעה מה"ת ורבנן לא חייבוהו בכזית בפהב"ב. . והיכא דאכיל לה בתורת קביעותא מברך עלייהו המוציא ושלש ברכות דאמר רב יהודה אמר שמואל לחמניות מערבין בהן. כלומר עירובי חצרות דבעינן פת 268 כדאי' בעירובין פא, א וע"ש דאמר שמואל דאף בפת אורז מערבין וצ"ב לפ"ז מאי קמ"ל שמואל דמערבין בלחמניות, ולתוס' שהוא נילש י"ל דקמ"ל דשם לחם עלה אע"פ שהוא בלילה רכה (ע' לעיל הע' 83 והע' 87), אבל למש"כ רבינו דהיינו פהב"ב צ"ב מאי קמ"ל דאע"ג דאין לה דין לחם גמור מי גרעה מפת אורז, וליכא למימר דפת מהני משום דאדם דר במקום פתו והו"א דבעינן דוקא פת שאדם קובע עליה ולא פהב"ב שאוכלה לתענוג דהא שמואל בערובין מט, א סובר דעירוב לאו משום דירה אלא משום קנין, וצ"ל דמ"מ כיון דתיקנו בפת הו"א דבעינן פת הנאכלת דרך פת ולא פהב"ב הנאכלת לתענוג. והנה הר"מ השמיט להך דינא ואולי סובר הר"מ דשמואל לטעמיה דעירוב משום קנין אבל לדידן דעירוב משום דירה אין אדם קובע דירתו במקום פהב"ב שדרכה לתענוג, אך בד"מ סי' שסו הביא דין זה בשם רבינו ירוחם (צא ע"ג). . ומברכין עליהן המוציא. פי' והיינו פת הבאה בכסנין 269 והיינו שנתן בתוכה פירות כדפי' רבינו, וע' רש"י שפירש לחמניות אובליאש בלע"ז ומשמע ברש"י מא, ב ד"ה פהב"ב דאובליאש היתה נילושה בתבלין הרבה ואכלו ממנה מעט לתענוג אחר המזון וכ"ה ברש"י מב, א במתני', ותוס' תמהו דסופו עיסה ולחם גמור הוא ואינו מובן דמ"מ מחמת תבלין שבה נאכלת לתענוג ולא שנא מפהב"ב שממלאה במיני מתיקה (כפיר"ח וכ"פ תורי"ח והטור) וכי עדיף נילוש במיני מתיקה מממולא במיני מתיקה, וי"ל דממולא במיני מתיקה יש כאן דברים אחרים מלבד פת ונאכל בתורת מיני מתיקה ולא בתורת פת משא"כ בעיסה שנילושה במיני מתיקה שהיא נראית כעיסה רגילה אין כאן שינוי העושה אותה סוג אחר של פת שאין קובעין עליו (עמ"ש לח, א) ואכתי היה להם להתוס' לבאר קושייתם ולא להק' בפשיטות דלחם גמור הוא, אכן באמת בתוס' ביצה טז, ב ובאגור סי' ריד מבואר דאובליאש היינו בצק שנילוש בביצים והרי שאינו אובליאש של רש"י שנילוש בתבלין הרבה אלא בביצים וכבר ביאר מג"א ס"ס קסח דביצים מזון נינהו ולא מבטלי לפת מתורת לחם והיינו דאינם גורמים שלא לקבוע עליה סעודתו (וכדמדמי לה לפת ממולאה בבשר שקובעין עליה כמ"ש הריא"ז מובא בביאה"ל) וכ"ה במג"א שם סקי"ט דאובליאש נאכל לסעודה ולא לקינוח וזהו שהק' תוס' דאינה חלוקה מלחם גמור דהא עיסה עבה היא ולכן פירשו דבלילתה רכה ועיסתה רכה ומבואר לעיל לח, א דבבלילה רכה הו"ל גובלא בעלמא והיינו דאינו סועד הלב (תוס' פסחים לז, ב) ואין קובעין על זה (ריב"ש סי' כח), וזה דלא כאבן העוזר סי' קסח שעשה מחלוקת בין רש"י ותוס' ע"ש שהאריך. ומה שפי' תוס' דמיירי בבלילה רכה, רבינו לא מצי לפרש כן לשיטתו לעיל לח, א דבלילה רכה אינו נחשב שינוי לתת בו דין פהב"ב ע"ש בהע' 83 ובלילה רכה מאד כנילש שכתבו תוס' אינו לחם כלל לדעת רבינו ע"ש בהע' 87. . ואוקימנא בדקבע סעודתיה עלייהו.

[רי"ף ל, א] רב פפא איקלע לבי רב הונא בריה דרב נתן בתר דגמור סעודתייהו שדו להו מידי קמייהו ויתבי ואכלי 270 פי' רב הונא בריה דרב נתן ובני ביתו ישבו ואכלו, ואמר לו רב פפא לא סבר לה מר וכו', אבל לגי' שלפנינו בגמ' ורי"ף רב פפא אכל ואמר לו רב הונא בריה דרב נתן לא סבר לה מר וכו'. . פי' ודאי הני דאכלי מברכי הוו דהא אמרינן דגמור סעודתייהו והוו להו הני דברים הבאים לאחר הסעודה ושלא מחמת הסעודה דטעונין ברכה כדאיתא לעיל [מא, ב] 271 היינו אף לשיטתו דאין דין לאחר הסעודה אלא בדבר הבא לתענוג, מסתמא כיון שכבר גמרו סעודתם לא חזרו והביאו להם דבר לסעוד אלא לתענוג, אלא דאולי הביאו פת הבאה בכיסנין דאי"צ לברך עליה לדעת רבינו בתוך הסעודה אף בבאה לתענוג כיון דמיוחדת למזון, ולזה כתב דכיון שגמרו סעודתם הו"ל לאחר הסעודה דמברך אף על פהב"ב, אמנם אין לומר כן אלא לדרכו דנידון הסוגיא מאימתי נאסר לאכול אפילו בברכה, אבל לדרך התוס' ודעימייהו דהנידון מאימתי נאסר לאכול בלא ברכה מבואר דלא בירכו, ואף דלשיטתם לעיל גם בדבר המיוחד למזון מברך בבא לתענוג, צ"ל לדעתם דמיירי בחזרו והביאו דבר לסעוד, אכן יל"ע דלשיטתם לעיל נאמר דין לאחר הסעודה גם בדבר הבא לסעוד, ואין לומר לפמ"ש תר"י לעיל בשם תוס' דלא מיקרי לאחר הסעודה אלא בסילוק שולחן דאכתי יקשה בעובדא דרבא ור"ז בסמוך דסילקו השולחן ואכל רבא בלא ברכה, אכן הביאור בזה דלא חשיב לאחר הסעודה אלא במשך ידו מן הפת לאכול דברים אחרים אבל כאן משכו ידיהם מאכילה לגמרי וכשהביאו לפניהם דבר מאכל שוב חזרו לאכילתם והרי זה כחזרו לסעודת הפת אף שלא אכלו פת, ולכאורה י"ל דגם רבינו אינו חולק על סברא זו, אלא דאיהו לטעמיה בהמשך הסוגיא דלענין ברכה ראשונה לא דנו בסוגיין, ומשגמר סעודתו דאיכא היסח הדעת, אם נמלך לחזור ולאכול צריך לברך, וכיון דצריך לחזור ולברך הו"ל אכילה חדשה ואינה מכלל הסעודה הקודמת, אך זה אינו דהרי כונת רבינו כאן להכריח כפירושו דנידון הסוגיא אם נאסר לאכול אפילו בברכה דהא בלאו הכי צריך לברך משום שהוא לאחר הסעודה, והרי דגם אי נימא דגמר לא חשיב היסח הדעת מ"מ צריך לברך מדין לאחר הסעודה, ואכתי י"ל דאין כאן מחלוקת דתוס' שפירשו דמיירי בחזרו והביאו דבר לסעוד דיינינן להו כחזרו לסעודתם משא"כ לרבינו דמפרש שהביאו להם דבר לתענוג מש"ה לא חשבינן להו כחזרו לסעודתם, ומ"מ לדעת תוס' מוכח מכאן דאף בגמר וסילק כל שחזרו והביאו דבר לסעוד אין לזה דין לאחר הסעודה, ודלא כהגר"ז קעז ס"ו שכתב לא כן, ומה שציין למג"א רח סקכ"ד התם מיירי בהב ונברך שאם חוזר ואוכל צריך לברך ומש"ה פשיטא ליה למג"א דצריך לברך גם ברכה אחרונה דאינו נטפל לסעודת הפת, ואף בהב ונברך דעת השל"ה (שהביא מג"א שם) והמאמ"ר דאין לו דין לאחר הסעודה כיון שלא משך ידו מן הפת ע"מ לאכול דברים אחרים ע"ש במאמ"ר, מיהו סברתם צ"ב דכיון דחשיב היסח הדעת הו"ל אכילה אחרת ואיך יפטר בבהמ"ז שמברך על אכילה ראשונה, ואפילו בחזר ואכל פת מבואר ברא"ש חולין פ"ו סי' ו דמחוייב בעצם בשני חיובים דבהמ"ז אלא דהודאה אחת עולה לשתי אכילות ע"ש (ועיין ב"ח ס"ס ז ומג"א שם), וצ"ל דסברי דאף דשם אכילה חדשה עלה כיון דהסיח דעתו, מ"מ כיון דלא משך ידו מן הפת לאכול דברים אחרים אלא נמלך לחזור לסעודתו הו"ל אכילה זו טפלה לאכילת הפת ונפטר בבהמ"ז, אם משום דאי"צ לברך אלא על אכילה ראשונה שהיא עיקרית, אם משום דחשיבא אכילה שניה כאילו הוי אכילת פת כיון דטפלה לפת וברכתה בהמ"ז, (עיין חזו"א כז סק"ט ולעיל הע' 65), ודעת המג"א דכיון דאינו טפלה ממש לפת כעיקר וטפל דעלמא אלא דהפת עיקר וראש אכילתו (ע"ל הע' 253) אם כן היכא דהסיח דעתו דחשיבא אכילה חדשה אין נטפל כלל לפת, ומסתברא דאפילו לרבינו והרשב"א דבבא לסעוד אין דין לאחר הסעודה, הכא שאני לדעת מג"א כיון דהיא אכילה חדשה, אך בביאה"ל קעז ס"ב ד"ה למשוך לא הבין כן ע"ש, ועיין במג"א סי' ריב בדין מליח ופת דאף דפת טפלה למליח אם בשעה שבירך על המליח לא היה דעתו לאכול פת מברך עליה ברכה ראשונה, ולהאמור נראה דבכה"ג גם המג"א מודה דאין מברך עליה בהמ"ז דדוקא בדברים הבאים מחמ"ס באופן דאמר הב ונברך חשיבא אכילה חדשה ואין נטפל כלל לפת וכמ"ש, משא"כ התם דשם טפל על הפת גם בכה"ג וכמ"ש מג"א שם דמברך עליה שהכל, ועוד דהא בהמ"ז דאורייתא והיכי נפטר ממנה בבנ"ר דמליח שהוא מדרבנן וע"כ ליכא כל עיקר חיובא דבהמ"ז באופן דנאכלת כטפלה בעלמא שלא יוזק ע"י המליח ואם כן אף בלא היה דעתו על הפת כיון דאוכלה שלא יוזק ע"י המליח אינו מברך עליה, אכן בגר"ז סי' ריב ס"י מבואר לא כן ע"ש. ועיין עוד חזו"א סי' כז סק"ד וסק"ז. . אמר ליה לא סבר ליה מר גמר אסור לאכול. פי' ואפילו בברכה לפי שהוקבע לברכת המזון וחייב לברך ברכת המזון תחלה 272 דכיון שסיים אכילתו ונסתלק ממנה מוטל עליו לברך ואין לו לאכול או להתעסק בדברים אחרים עד שיברך, וכ"פ רבינו דוד והר"ן בחי' פסחים קג, ב והריטב"א חולין פו, ב. וכ"מ ברש"י דאסור לאכול אפי' בברכה, מיהו ברש"י משמע הטעם כיון דהסיח דעתו אין לו לאכול אכילה אחרת עד שיברך על הראשונה (אבל להתעסק בדברים אחרים אין איסור), ובתוס' פירשו דאסור לאכול בלא ברכה משום היסח הדעת אבל בברכה אוכל. . אמר ליה סילק איתמר. כלומר סילק השולחן 273 כמ"ש בגמ' דסליקו תכא מקמייהו. ולדרך רבינו אין הכונה דעד שסילק ליכא אסוחי דעתא, אלא אע"ג דאיכא אסוחי דעתא ונמלך לחזור ולאכול מברך, לא הוקבע לברכה להאסר לאכול עד סילוק השולחן. משא"כ לרש"י ותוס' הכונה דעד שסילק ליכא אסוחי דעתא ואוכל בלא ברכה, ויתבאר בסמוך בס"ד. .

ולית הילכתא הכי אלא כל שלא נטל ידיו לברכה מצי אכיל כדאמרינן בגמרא ולית הילכתא ככל הני שמעתתא, כלומר דגמר וסילק, אלא כי הא דאמר רב חייא בר אשי אמר רב שלש תכיפות הן תיכף לסמיכה שחיטה, פי' וסמך ושחט 274 כ"ה בירושלמי ריש מכילתין, והובא בתר"י, תכף לסמיכה שחיטה דכתיב וסמך וסמיך ליה ושחט. , תיכף לגאולה תפלה תיכף לנטילת ידים ברכה. פי' לאו [ל]חיוביה לברוכי לאלתר, אלא למימרא למיתסר ליה למיכל ולמישתי עד דמברך ברכת המזון, דהא קביל עליה לברוכי ברכת המזון 275 דבמה שהוקבע לברך לא נאסר באכילה, אלא במה שקיבל על עצמו לברך, אבל אין כאן הלכה חדשה להסמיך נטילה לברכה לחייבו לברך לאלתר, אלא מאי דבעינן למימר בסילק דאסור לאכול משום דהוקבע לברכה, אמרינן לרב בנטל ידיו משום דקביל עליה לברוכי, וכ"כ ריטב"א פ"ג הי"ז ופ"ו הכ"א בשם רבינו דאסור לאכול ולהתעסק בדברים אחרים אבל מותר לשהות, וכ"כ הרשב"א בטעמא דרב משום דקביל עליה לברוכי. ואף ברש"י מבואר דאינו הלכה להסמיך נט"י לברכה, אלא שלרש"י אין הטעם משום דקביל עליה לברוכי כי אם משום דבנטל ידיו הו"ל אסוחי דעתא ונאסר באכילה אחרת. אבל לתוס' שמפרשים לעיל אסור לאכול בלא ברכה, ולא ס"ל לאסור אכילה משום אסוחי דעתא או משום קביעות לבהמ"ז, הא דאמרינן תיכף לנט"י ברכה נאמר בזה הלכה חדשה להסמיך נט"י לברכה, ואסור אף בשהיה ושיחה כמפורש בתוס' סוטה לט, א ד"ה כל וטור סי' קסו, אבל לחזור ולאכול מותר כמבואר בתוס' כאן ובטור סי' קעט ואחר אכילתו יטול ידיו סמוך לבהמ"ז, מיהו אוכל בברכה, דנט"י הו"ל אסוחי דעתא, ונמצא דמחד גיסא תוס' מחמירים לאסור שהיה ושיחה, אבל מקילים להתיר לחזור ולאכול. , הא כל היכא דליכא נטילת ידים 276 ר"ל בלא אכל דבר מזוהם, דדוקא אכל דבר מזוהם ידיו פסולות לברכה כמ"ש בגמ' ספ"ח ונטילתם הו"ל קבלה לברך, אבל לא אכל דבר מזוהם שנוטל משום מלח סדומית אי"ז שייך לברכה ואינו קבלה לברך, ועמ"ש רבינו מג, א ד"ה והוא אומר. לא מיתסר ליה למיכל ולמישתי משום ברכת מזונא 277 אף דהסיח דעתו מ"מ ליכא קבלה לברך אלא בנט"י, ולדרך רבינו ודעימיה הדבר יוצא מדברי רב דכיון שלא חייב לברך לאלתר אלא אסר לאכול שמע מינה דקודם לכן מותר לאכול, והיינו דאמרינן ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דרב, (וזהו שהק' רבינו בהמשך מרב אדרב), אבל לדרך התוס' ודעימייהו צ"ע מאי מייתי מדברי רב, הרי שפיר י"ל דהילכתא כהני שמעתתא דגמר וסילק ושמן, אלא שבנטל ידיו נאמרה הלכה אחרת לברך לאלתר להסמיך נט"י לברכה, אכן כבר כתב הרמב"ן במלחמות (לה, ב) ובחי' מח, א ובמלחמות פ"ב דשבת (צויין בגהש"ס) דהא דאמרינן הכא ובשאר דוכתי ולית הילכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר וכו' אין פירושו דהשמועות חולקות זו עם זו אלא הגמ' פוסקת דשמעתות אלו אינם להלכה אבל שמעתתא אחרת שנאמרה בזה היא להלכה ע"ש. , ואי משום דהוה נמלך 278 משגמר סעודתו והסיח דעתו מלאכול עוד. , כד הדר אכיל סגי ליה במברך לפניו 279 שאין היסח הדעת אוסר לאכול, ולא באנו לאוסרו באכילה אלא משום דהוקבע לברכה, ומסקנא דלא הוקבע אלא משנטל ידיו דקביל עליה לברוכי. ונמצא לדרך רבינו דהא פשיטא להגמ' דכיון דגמר סעודתו והסיח דעתו מלאכול כל שנמלך צריך ברכה, אלא שדנו אם נאסר לאכול אפי' בברכה. וכ"כ הר"מ פ"ד ה"ז דגמר בלבו שלא לאכול ונמלך מברך, וכ"מ ברבינו דוד ור"ן בחי' פסחים קג, ב וריטב"א חולין פו, ב והם מפרשים סוגיין כרבינו. (וע"ע בדברי רבינו לקמן מה, ב ד"ה פי' ובגמרא). אכן לרש"י ותוס' נידון הסוגיא מאימתי חשיב אסוחי דעתא, לתוס' לענין שאם נמלך לאכול מברך, ולרש"י להאסר לאכול אף בברכה, ומסקנא דעד שנטל ידיו לא חשיב אסוחי דעתא, ואע"פ שהסיח דעתו מלאכול ביארו הרשב"א והר"ן בחולין פו, ב בשם רבינו משולם דכיון שקבע עצמו לאכול אף שהסיח דעתו מלאכול אמרינן דאינו היסח הדעת גמור שאדם נמשך מסעודה קטנה לגדולה ואפילו סילק השולחן אינו היסח הדעת גמור עד שיטול ידיו, ואף הראב"ד השיג על הר"מ שם דלענין אכילה אינו הפסקה אלא במים אחרונים (ומש"כ שם דה"ה בשינה ונמנום עיין רא"ש פ"ק דתענית סי' יד בשם הראב"ד הובא בב"י סוף סי' קעח). ועיין פמ"ג קעט מ"ז סק"ב דה"ה בקבע לאכילה במידי דמזון והובא בביאה"ל, ומשמע דוקא מידי דמזון דאיכא קבע, וכ"כ באבן העוזר סי' קעח דבסעודה בלבד אמרינן הכי ע"ש, אכן בראב"ד שם משמע דבכל אכילה ליכא נמלך וצ"ע בזה. , והא דאמרינן בפסחים [קג, ב] דאמר להו רב ייבא סבא לתלמידי דרב משמיה דרב כיון דאמריתו הב וניבריך איתסר לכו למישתי דאתי לעכובינהו משום אמירה בלחוד ולאו משום נטילת ידים ותרוייהו משמיה דרב 280 אף דיש לפרש דברי רב דסוגיין בנטל ידיו ולא אמר הב ונברך, כונת רבינו להק' דהב ונברך אינו אלא כגמר סעודתו והסיח דעתו מלאכול, ולרב לא נאסר לאכול אלא משנטל ידיו דקביל עליה לברוכי, וכן הק' רבינו דוד שם, והרשב"א בסוגיין כתב דהב ונברך נמי קביל עליה לברוכי ונאסר לשתות אפי' בברכה וכל שכן הוא מנטל ידיו דהא קביל עליה בפירוש וכ"כ הר"ן בחי' בפסחים, וע"ש בר"ן ובמאירי ביאור הסוגיא שם דמייתי מינה לענין כוס של ברכה לדרך זו, וע"ע בר"מ פ"ד ה"ח דבואו ונברך נאסר לאכול אף דבגמר בלבו שלא לאכול ונמלך כתב בה"ז דאוכל בברכה והיינו משום דקביל עליה לברוכי, אבל רבינו סובר דאינו חשוב קבלה והזמנה לברך אלא כאומר בואו ונסיים הסעודה ונברך. (ועיין בריטב"א חולין פו, ב ובפ"ג הי"ג שכתב באופ"א ע"ש). , הא פריש לה רבינו ז"ל התם 281 רי"ף פסחים כא, א ע"ש. דבלא ברכת היין קאמר 282 ומשום נמלך, והשתא ניחא דלא אמרינן הכא אלא דקודם נט"י מותר לאכול, אבל כיון שהסיח דעתו מברך וכמ"ש רבינו לעיל. אכן לרש"י ותוס' ודעימייהו דמפרשי בסוגיין דעד שנטל ידיו לא הוי אסוחי דעתא ואוכל בלא ברכה אכתי קשיא מהב ונברך, וישנם בזה שני דרכים, דרך תר"י ורשב"א ור"ן חולין פו, ב בשם רבינו משולם וראב"ד בהשגות פ"ד ה"ז דאף בהב ונברך ונמלך לאכול אינו מברך כמ"ש בסוגיין דגמר לאכול ונמלך אוכל בלא ברכה ואפילו סילק השולחן, ושאני התם דלא הדר לאכילה אלא לשתיה ויש נמלך לשתיה שאין קבע לשתיה, משא"כ בהדר לאכילה יש קבע לאכילה ואדם נמשך מסעודה קטנה לגדולה, ודרך תוס' והרא"ש ושא"ר דגמר בלבו שלא לאכול ונמלך אינו מברך אף אם נמלך לשתות בלבד, אף דיש נמלך לשתיה כמבואר לעיל מב, ב ובפסחים קג, ב לענין גמר בלבו שלא לשתות עוד בסעודה, הכא דלא גמר בלבו במסויים שלא לשתות אלא הסיח דעתו מכלל סעודתו, ולענין אכילתו לא חשיב אסוחי דעתא כיון שיש קבע לאכילה, ממילא גם לשתייתו ליכא אסוחי דעתא, ושאני הב ונברך דכיון שמזמין עצמו לברכה הו"ל אסוחי דעתא גם מאכילה כמו נטל ידיו, וסברת מחלוקתם כמש"נ במחלוקת רבינו והרשב"א (לעיל הע' 280), אם הב ונברך כאומר נסיים הסעודה דומיא דגמר בלבו שלא לאכול, או כמזמין ומקבל על עצמו לברך דומיא דנטל ידיו. , וכיון דכן מוטב ליברכו ברכת מזונא ומברכי אכסא ברכת היין והדר שתו אדנפשייהו 283 פי' כרצונם. בלא ברכת היין, ובלבד דלא הוי נמלך 284 פי' שלא נמלכו מלשתות לאחר ששתו כוס של ברכה. ולשתיה לכו"ע יש נמלך כמש"ל. , מכי שתו השתא ומברכי ברכת היין והדר תו בעי לברוכי ברכת היין אכסא דברכת מזונא 285 כונתו לפרש דמה שאמר להם איתסר לכו למישתי, אף דבברכה מותר לשתות, משום שאם ישתו עתה יצטרכו לברך ולאחר בהמ"ז יצטרכו לברך שוב על כוס של ברכה ואסור לגרום ברכות שלא לצורך, וכ"כ רבינו דוד בפסחים. ובעיקר הדבר אם בהב ונברך נאסר לשתות אפי' בברכה, לדרך רבינו בסוגיין דנמלך אוכל בברכה ליכא למימר הכי אלא אי נימא דהב ונברך חשיב כנטל ידיו וקביל עליה לברוכי וכמ"ש הרשב"א, אבל לדרך רש"י ותוס' בסוגיין דעד דנטל ידיו לא חשיב נמלך שפיר איכא למימר דבהב ונברך דחשיב נמלך, אי משום דמיירי בשתיה אי משום דגרע מגמר בלבו שלא לאכול, אף בברכה אינו שותה, והוא מחלוקת רש"י ותוס' בסוגיין כאמור לעיל, והאריכו בזה הראשונים בפסחים שם ובחולין פו, ב ע"ש. (ועיין עוד בתוס' פסחים קא, ב ותורי"ח כאן ואו"ז סי' קעז. ועיין בהערות לרבינו דוד פסחים קב, א הערה 25). .

מתני'. בירך על היין שלפני המזון פטר היין שלאחר המזון בירך על הפרפרת שלפני המזון פטר הפרפרת שלאחר המזון בירך על הפת פטר (על) הפרפרת. פי' פת הבאה בכסנין 286 וכ"פ הרשב"א והמאירי, ובשיטמ"ק מא, ב הביא כן מהירושלמי (וכונתו להירושלמי כאן אהן דאכל גריזמי וכו' ע"ש בפי' חרדים ובמאירי סד"ה ברך על הפת). אבל רש"י פי' פרגיות ודגים, ור"ח הובא בתוס' פירשה בפת הצנומה בקערה ולית בה תוריתא דנהמא, והר"מ בפיה"מ ופ"ד ה"ו פירשה בלפתן, ועיין תר"י. וכיוצא בו 287 ר"ל כל דבר המיוחד למזון וכמ"ש רבינו לעיל מא, ב ע"ש בהע'. כדפרישנא לעיל [מא, ב] 288 ד"ה ורב ששת וד"ה אמר ר"פ. , וכל שכן מעשה קדרה שהן טפלה לפעמים עם הפת שנאכלין עמו והכי איתא בגמרא [מב, ב] 289 דפת פוטרת פרפרת וכ"ש מעש"ק, ועל זה אמרי ב"ש ללישנא קמא אף לא מעש"ק. ומעש"ק הנאכלת לסעודה ודאי פשיטא טפי מפרפרת שנאכלת לתענוג, אבל רבינו מפרשה במעש"ק הנאכלת לתענוג דומיא דפרפרת, ולכן הוצרך לפרש דמעש"ק פשיטא טפי משום שהיא טפלה לפעמים לפת, ולא פירש משום שדרכה להאכל למזון משא"כ פהב"ב דאף שהיא פת מ"מ מחמת כיסנין נאכלת לתענוג, דכיון שהיא פת ודאי יש לה להיפטר טפי אגב הפת, ויתר על כן דמעש"ק נפטר ע"י פרפרת וכמ"ש רבינו בסמוך. ולרבינו י"ל דב"ש לא פליגי במעש"ק הבא מחמת סעודה דנפטר ע"י הפת, רק בבא שלא מחמת סעודה פליגי. אמנם הרשב"א אף שסובר כרבינו דפהב"ב נפטרת גם שלא מחמת סעודה, מ"מ במעש"ק דעתו דאין נפטרת אלא בנאכלת לסעודה ומפרש הא דאמרינן וכ"ש מעש"ק משום שנאכלת לסעודה. ודעת שא"ר דפת פוטרת פרפרת משום שהיא חלק מהסעודה, עיין לעיל הע' 235. , והני דהוו מזון פטר פת לכלהו בתוך הסעודה ואפילו שלא מחמת סעודה כדמוכח במאי דפרישנא בגמרא 290 עיין לעיל הע' 244. . בירך על הפרפרת לא פטר את הפת. [פי'] אבל מעשה קדרה פטר 291 כך מבואר בגמ' ללישנא בתרא שעל זה אמרו ב"ש אף לא מעש"ק, וכ"ד הר"מ בפיה"מ ובפ"ד ה"ו, וברשב"א מבואר דללישנא קמא אף לת"ק אין פרפרת פוטרת מעש"ק אלא שכתב דלא הכריעו בגמ' וסד"ר לקולא, ותר"י כתבו דפרפרת אינה פוטרת מעש"ק וכ"ה בירושלמי. , פי' בבאים בתוך סעודתו של פרפרת ואפילו שלא מחמת סעודה, דמעשה קדרה לגבי פרפרת כפרפרת לגבי פת 292 מפרש רבינו דמיירי בבירך על הפרפרת ובא לו מעש"ק שלא במתכוין, דאין לפטור למעש"ק מצד שברכותיהם שוות, אלא שנאמר כאן פטור מיוחד לדעת ת"ק, דכמו שפת פוטרת דבר המיוחד למזון הבא בתוך סעודת הפת ואף כשלא בא לסעוד, אף פהב"ב פוטרת דבר המיוחד למזון הבא בתוך סעודתה אף שלא בא לסעוד, והו"א דאף פת נפטרת ע"י פהב"ב כשם שפהב"ב נפטרת ע"י הפת וקמ"ל מתני' דפהב"ב אינה פוטרת פת החשובה ממנה, אבל פוטרת מעש"ק הגרועה ממנה, ומספק"ל בגמ' בדעת ב"ש אי פליגי אעיקר הך הילכתא ואפילו פת אינה פוטרת מזון או דילמא לא פליגי אלא בפהב"ב דאינה פוטרת מזון, אבל בידע בשעה שבירך על הפרפרת שיביאו לו מעש"ק אף ב"ש מודו דנפטר משום שברכותיהם שוות. ומש"כ רבינו ואפילו שלא מחמת סעודה משמע דאם בא מחמת סעודה פשוט טפי לפטור, וצ"ב דבשלמא פת פוטרת כל דבר הבא מחמ"ס כמש"ל מא, ב ומשום דפת עיקר סעודה וכדביאר רבינו שם, אבל פהב"ב נאכלת לתענוג ופשוט שאינה פוטרת דברים שאינם מזון הבאים מחמ"ס ולמה פשוט טפי לפטור בבא מחמ"ס, ואולי הו"א דבכה"ג דלא בא מחמ"ס אין לו חשיבות מזון, ויותר נראה בכונת רבינו דהפטור כאן אינו מצד שבא מחמ"ס שזה לא שייך לגבי פהב"ב אלא הפטור מצד שהוא מזון ואף שלא מחמ"ס. אכן שא"ר פירשו הא דפרפרת פוטרת מעש"ק משום שברכותיהם שוות, והו"א דפוטר פת, דבירך על פת במ"מ דיעבד יצא, קמ"ל דלא יצא כיון שבירך על הפרפרת, ודעת ב"ש דפרפרת אינה פוטרת למעש"ק משמע ברשב"א בע"ב דסברי דאין שני מאכלים שונים נפטרים זה בזה דרך גררא בלא כונה בפירוש אע"פ דפרפרת חשיבא טפי שהיא פת, ולל"ק בגמ' אף לב"ה אינה פוטרת אבל קיי"ל כל"ב דסב"ל (עיין בהע' הקודמת), ולכו"ע מעש"ק אין פוטר פרפרת דרך גררא כיון דפרפרת חשיבא טפי ודומיא דלשרות אינו פוטר לשתות ע"ש בדבריו וכן במש"כ הרשב"א מא, ב בסו"ד והובא ברמ"א סי' ריא להלכה, אך זהו לדרכו דפרפרת היינו פהב"ב הבאה לקינוח, אבל להמפרשים דהוא מין מזונות הבא לגרור תאות אכילה נראה לפרש להיפך דמעש"ק לכו"ע פוטר פרפרת אבל פרפרת אין פוטרת מעש"ק לב"ש (ואף לב"ה לל"ק) משום דפרפרת אין באה לצורך עצמה אלא לגרור תאות אכילה משא"כ מעש"ק דבא לצורך עצמו, ודמיא להא דלשרות אינו פוטר לשתות כיון דלשרות בא לצורך האכילה ולשתות בא לצורך עצמו. ובמאירי פירש כרבינו ע"ש, ובהלכות ברכות להריטב"א לא מצאתי הלכה זו ואולי נטה בזה מפי' רבינו. ולפרש"י דפרפרת היינו פרגיות ודגים הא דפוטר מעש"ק ופרפרת שלאחר המזון היינו מדין שהכל פוטר כל דבר, ואף דבעלמא אינו נפטר עד שיברך על דבר זה עצמו שהכל או שיכוין עכ"פ לפוטרו, שאני הכא דפרפרת תחלת סעודתו ופוטרת כל הנפטר בשהכל, מלבד פת שאף שנפטרת בשהכל לריו"ח מ, ב כיון דחשיבא אינה נגררת אחר הפרפרת להיפטר בשהכל שבירך עליה, וכן מבואר בפסקי הרי"ד ע"ש. ודעת הר"מ בפ"ד ה"ו דפרפרת היינו לפתן כגון תבשיל, וליפת הפת אין הלפתן פוטר הפת אבל ליפת מעש"ק אף הלפתן פוטר. , ומעשה קדרה היינו אורז ודיסא וסלקא וטרגיז וטיסני כדאיתא לעיל בגמרא [לז, א] והם מיני מאכל של חטה, והוא הדין פת דוחן ובשר וגבינה וביצים ודגים ותבשיל וכל דברים המיוחדים למזון דכלהו פטר פרפרת ואפילו שלא מחמת סעודה, והכי מוכח במאי דפרישנא בגמרא 293 כונת רבינו כנראה לחידושיו שעל הגמ' (עיין לעיל הע' 244), ובדברינו לעיל נתבאר קצת היסוד לפי' רבינו, וכלל הדברים דמתני' קמ"ל דפת גמורה או פהב"ב פוטרת כל דבר המיוחד למזון הנאכל בתוך סעודתה אף שלא בא לסעוד, ופת פוטרת פהב"ב אבל פהב"ב אין פוטרת פת. . [בית שמאי אומרים אף לא מעשה קדרה].