רא"ה על ברכות פב

רב חסדא ורב המנונא הוו יתבי בסעודתא אייתו לקמיהו תמרי ורמוני שקל רב המנונא ובירך אתמרי ברישא אמר ליה לא סבר לה מר להא דאמר רב יוסף ואיתימא רבי יצחק כל הקודם בפסוק זה הוא קודם לברכה אמר ליה זה שני לארץ דכתיב ארץ זית שמן ודבש ודרשינן דבש זה תמרים וזה חמישי לארץ. פי' ורב חסדא לאפוקיה מיניה הוא דבעיא אי משום חביבותא או משום טעמא אחרינא 228 פי' לרבינו דפסק כרבנן קשיא מאי קאמר ליה ולא סבר מר וכו' דילמא חביבי ליה תמרי טפי ותי' רבינו דרב חסדא רצה לברר אם זה מחמת שהתמרים חביבים לו יותר או מחמת שאין סובר לדרב יוסף. . אמר ליה מאן יהיב לן נגרי דפרזלא ונשמעינך.

[רי"ף כט, א] איתמר הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה אמר רב הונא טעונין ברכה לפניהם ואין טעונין ברכה לאחריהם. פי' בשבאו שלא מחמת הסעודה, דאי מחמת הסעודה אפילו לפניהם אין טעונין ברכה 229 וכדאמר רב פפא לקמן ע"ש בדברי רבינו. , ומכל מקום לענין ברכה לאחריהם כיון דבאו בתוך הסעודה הרי הם בכלל הסעודה 230 אף שאינם צורך הסעודה כלל מ"מ כיון שנאכלו בתוך הסעודה נטפלים הם לסעודה לענין זה דחלה בהמ"ז עלייהו וכן נראה בשאר ראשונים, אכן דעת הראב"ד בהשגות על בעה"מ והרשב"א דרק כשיש באכילתם תועלת לסעודה הוא דנכללים בסעודה ונפטרים בבהמ"ז ולכן לאחר הסעודה מברך לאחריהם יעו"ש. וע' רשב"א ח"א סי' רמא הובא בב"י סי' תעג דעל המרור בליל פסח מברך בנ"ר, והוא לטעמיה. . וכן אמר רב נחמן.

ורב ששת אמר טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם שאין לך טעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אלא פת הבאה בכסנין בלבד. פי' וכשבאה לפני הסעודה 231 לפני שבירך המוציא, וכההיא דתנן מב, א פרפרת שלפני המזון ופי' רבינו שם דהיינו פהב"ב. או לאחר הסעודה ושלא מחמת הסעודה 232 וכההיא דתנן התם פרפרת שלאחר המזון. , והתם טעון ברכה לפניו 233 וכדמוכח במתני' שם דתנן בירך על הפרפרת שלפני המזון פטר פרפרת שלאחר המזון, ומדצריך לפרפרת לפוטרה ש"מ דפת אינה פוטרת לפרפרת שלאחר המזון. אמנם סובר רבינו דהני מילי בשלא באה מחמת סעודה אבל מחמת סעודה אין מברך בשום דבר אף לאחר סעודה, וכ"כ רבינו לקמן, וע"ש בהע' 248 דהראשונים נחלקו בזה ואיכא דמחייבי לברך לאחר סעודה גם בבאים מחמת סעודה, (ואף בפהב"ב אף כשמביאה לסעוד מ"מ אין קובע סעודתו עליה במקום לחם ואינה כלחם). ולא לאחריו משום דמיזן זיין וראויה להיפטר בברכת שלש 234 וכמ"ש יב, א דתמרי דמיזן זייני נפטרים בדיעבד בבהמ"ז וה"ה פהב"ב דזיינא, וכן מבואר ברשב"א ותר"י דפהב"ב לאחר הסעודה אין מברך לאחריה וכ"ה במלחמות פסחים כד, א ובמאורות בשם הראב"ד ובמאירי (וע"ש ברשב"א שבירושלמי נחלקו בזה והלכה דאין מברך וכרבנן התם וכדאמר רב ששת), אבל בתוס' הרא"ש מב, א וטור סי' קסח משמע דפהב"ב לאחר הסעודה מברך לאחריה וכן מפורש בתשובת הר"מ (בלאו סי' ריג) וכן משמע מדלא הביאו הר"מ והרא"ש הך דינא דפהב"ב אין מברך לאחריה ומשום דמיירי בתוך הסעודה ואליבא דרב ששת אבל לדידן אף פירות בתוך הסעודה אין מברך לאחריהם, וביאור פלוגתייהו דדעת רבינו והרמב"ן והרשב"א דכל שראוי להיפטר בברכת שלש כשטעה ובירך עליו, ה"ה דנפטר בברכת שלש שמברך על הפת, וכמבואר בדבריהם בהמשך סוגיין ובמלחמות שם, אבל ברא"ש סי' כו מבואר דיין לאחר הסעודה מברך לאחריו אע"פ שדעתו בפ"ק סי' יד דטעה ובירך עליו בהמ"ז יצא, דהתם כיון שנתכוין לברך עליו יצא, אבל כאן אינו נפטר ממילא בבהמ"ז אלא מברך עליו ברכתו הראויה לו (ועיין בהגר"א סי' קעד סקי"א וביאה"ל סי' רח סי"ז), וה"ה פהב"ב אינה נפטרת ממילא בבהמ"ז שמברך על הפת, (וע"ע בסמוך בהע' 237). ובדעת תר"י כתב באבן העוזר סי' רח דסובר בעיקר הדברים כהרא"ש דאף בתמרים ודייסא שאם בירך עליהם בהמ"ז יצא מ"מ אין נפטרים בבהמ"ז שמברך על הפת (דלא כשו"ע סי"ז), וכן משמע ממה שהביא תר"י להירושלמי דתמרים לאחר הסעודה מברך תחלה וסוף ולא העיר ע"ז, אבל ביין כתב תר"י דכיון שמן הדין היה לברך עליו בהמ"ז רק משום שאין קובעים עליו מברך מעין ג' כדלעיל לה, ב יש לו להיפטר בבהמ"ז שמברך על הפת, והא דפהב"ב שלאחר סעודה נפטרת בבהמ"ז לתר"י נראה דדמיא ליין ועדיפא מיניה שהרי פת היא ורק משום שאין קובעין עליה מברך מעין ג' וממילא יש לה להיפטר בבהמ"ז שמברך על הפת. ולדרך הרא"ש והר"מ מיירי הכא בתוך הסעודה דכיון שלא באה מחמת הסעודה מברך לפניה וכמ"ש תר"י ותוס' ריה"ח והרא"ש סי' ל וטור סי' קסח ודלא כרבינו, ואשמועינן רב ששת דאע"ג דפירות בתוך הסעודה אין טפלים כלל לסעודה ומברך אחריהם לדעתו, מ"מ פהב"ב בתוך סעודת הפת טפלה לסעודה לענין דבהמ"ז פוטרתה, ובתוס' ריה"ח כתב הטעם משום דפהב"ב מזינה טפי וגם מסייעת באכילתו ע"ש, ועיין בתוס'. , הא בשבאה בתוך הסעודה אפילו שלא מחמת הסעודה לפניו נמי ליכא ברכה בפת הבאה בכסנין 235 וכמ"ש במתני' הנ"ל בירך על הפת פטר את הפרפרת, וכ"כ הרשב"א ומאירי ע"ש, אבל דעת תר"י והר"מ והרא"ש והטור כנ"ל דאף בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה מברך לפניה, והא דתנן דפטר את הפרפרת הר"מ בפיה"מ ובפ"ד ה"ו פירשה בלפתן, ורש"י פירשה להמשיך אכילה וכ"פ הראב"ד (ברי"ף כט, א) וכ"פ מג"א קסח סקכ"ב בכונת תר"י וכ"ה בתוס' פסחים קטו, א ד"ה והדר הובא במג"א קעד סקי"א ע"ש וכן נראה כונת המלחמות פסחים (כד סע"א) שכתב דפהב"ב טעונה ברכה כל שאינה באה לפרפרת ור"ל כל שבאה לתענוג לעצמה ולא לגרור תאות המאכל, אבל ברשב"א כאן מבואר דפירות שבאו לפתוח ולסייע תאות המאכל מברך לפניהם דלא חשיב מחמת סעודה וכן הביא המג"א שם סי' קעד בשם החינוך מצוה תל, וממילא נלמד ממתני' דפהב"ב אי"צ ברכה לפניה וכמ"ש הרשב"א ורבינו והחינוך שם. ובמאורות וספר הבתים על הר"מ הביאו בשם הראב"ד דפהב"ב בתוך הסעודה אפילו לקינוח הפה אי"צ ברכה וזה כרבינו ודעימיה, אכן בראב"ד שעל הרי"ף הנ"ל כתב דפרפרת מין פת כגון מצה מתובלת ונפטרת משום שבאה מחמת סעודה לגרור תאות המאכל או לרעבון וצ"ע. (וע' לקמן הע' 253). דבכלל פת היא 236 לאו משום שהיא פת אלא משום שמיוחדת למזון, וכמ"ש רבינו בסמוך ד"ה אמר ר"פ דהוא הדין כל דבר המיוחד למזון כדייסא ובשר וכיו"ב, (ואולי ע"י שהיא פת הרי היא חשובה דבר המיוחד למזון אף דדרכה לתענוג), וכ"ה בריטב"א הל' ברכות פ"ג ה"א ובחינוך מצוה תל, והיינו דפת שהיא מזון חשוב פוטרת כל דבר המיוחד למזון בשנאכל בתוך סעודת הפת אע"ג דלא אכלו מחמת הסעודה, וע"ד שסובר ר' חייא דפת פוטרת כל מיני מאכל בתוך הסעודה כן לדידן פוטרת מאכלים המיוחדים למזון כמוה בתוך הסעודה. אבל ברשב"א מבואר דפהב"ב דוקא ומשום שהיא ג"כ פת שאם קבע עליה מברך בהמ"ז ולכן נפטרת ע"י הפת בתוך הסעודה אף שלא מחמת הסעודה אבל שאר מילי לא מיפטרי אלא מחמת סעודה, ולשי' הר"מ ותר"י והרא"ש והטור אף בפהב"ב מברך כל שלא באה מחמת הסעודה וכנ"ל. , אבל לאחר הסעודה חשיבא לנפשה לענין ברכה לפניה ולא לאחריה, והוא הדין כל דכותה דאין טעונין ברכה לאחריהם כגון דיסא וחביץ קדירה 237 מבואר דדיסא וחביץ קדירה שבירך עליהם בהמ"ז יצא וכ"ה ברבינו דוד פסחים קט, ב ובר"ן שם (כד, ב) ובריטב"א פ"ב הי"ז ופ"ז ה"ד וכן דעת באה"ג ופר"ח ואבן העוזר סי' רח, ולא כן דעת השו"ע שם (וצ"ל לדעתו דתמרים סועדים טפי ממיני מזונות או כהמג"א שם ע"ש), וע"ל הע' 234. וע' בריטב"א פ"ג ה"א דמשמע דלא רק מיני מזונות אלא כל המיוחד למזון כבשר וביצים וכדומה נפטר בבהמ"ז מחמת שהוא מזון, ועד"ז סבר הטור בסי' רח דאכל מין דגן ומין לפתן (בשר ודגים וכיו"ב) ובירך על המחיה פטר מין לפתן דאף הוא זיין, אבל אביו הרא"ש לא הודה לדבריו, ונראה טעמו דלכתחלה מברך על כל דבר ברכתו הראויה לו, ולא דמי לענבים ותפוחים דיוצא בעל העץ כיון דתפוחים פרי העץ ממש כמו ענבים, אבל בירך בטעות על בשר בהמ"ז או על המחיה י"ל דיצא גם להרא"ש. אלא שאלו אין דרכן לבוא [אלא] מחמת הסעודה 238 כצ"ל, ור"ל דאף לפניהם אי"צ לברך, ולא משכחת בהו בדרך כלל מברך לפניהם ולא לאחריהם, אמנם אם אכלם לאחר הסעודה שלא מחמת סעודה מברך לפניהם ולא לאחריהם. , והוא הדין לתמרי נמי דהכי דינייהו דאין טעונין ברכה לאחריהם ומפטרי בברכת שלש משום דזייני 239 וכמ"ש לעיל יב, א דמיפטרי דיעבד בבהמ"ז דמיזן זייני, ודרכם לבוא גם שלא מחמ"ס (וטעונים ברכה בכה"ג אף בתוך הסעודה דלא חשיבי דבר המיוחד למזון וכמבואר בדברי רבינו להלן) והו"מ למינקט תמרי אלא דהשתא לא נחית למידק וכו' כמ"ש רבינו, אכן בה"ג כתב דתמרי וענבי ורמוני דלאו מזון נינהו לא מיפטרי בבהמ"ז וכתב במלחמות פסחים (כד, ב) דלפי דבריו כי אמרינן מיזן זייני היינו כשהם עיקר סעודתו, והר"מ השמיט הגמ' יב, א דתמרי נפטרים בבהמ"ז ואף בה"ג לא הביאה, ועיין רשב"א כאן ולקמן מח סע"א. , אלא דהשתא לא נחית למידק בתר האי טעמא תמרי אי זייני או לא ונקט פת הבאה בכסנין, אי נמי יין גופיה מהאי טעמא הוא דמפטר בברכת שלש משום דזיין 240 אין הלשון מובן כ"כ מש"כ יין גופיה ומש"כ דמפטר כאילו פשוט באיזה מקום דפטור, ולעיקר הדין כ"כ גם תר"י כאן ובספ"ק והרא"ש שם סי' יד דבירך על יין בהמ"ז יצא וכ"ה בריטב"א פ"ג ה"א וכן דעת רשב"ם פסחים קג, ב ורז"ה שם (כד, ב) אכן בראב"ד ומלחמות ור"ן שם ורבינו דוד קט, ב כתבו דיין לא נפטר בבהמ"ז וצ"ל בדעתם דאף דזיין וסעיד מ"מ אינו מין מזון אלא משקה ע"ש בדבריהם, ואף ברשב"א כאן משמע דיין לא נפטר בבהמ"ז בששתהו לבדו וטעה ובירך עליו בהמ"ז אבל אם אכל פת ושתה יין לפני בהמ"ז דעתו דנחשב כקביעות ונפטר בבהמ"ז ע"פ הגמ' לה, ב ע"ש, מיהו ברשב"א מח סע"א כתב כרבינו ע"ש. (וע' ביאה"ל סי' רח סי"ז השיטות לענין יין שבסעודה). ואפילו מסעד נמי סעיד ומשמחו כדאיתא לעיל בגמרא [לה, ב].

ופליגא דרבי חייא דאמר רבי חייא פת פוטרת כל מיני מאכל ויין פוטר כל מיני משקה. פי' פת פוטרת כל מיני מאכל כשבאין בתוך הסעודה 241 דאילו לאחר הסעודה הא מוכח במתני' מב, א דאין פת פוטרת לפרפרת, וכ"ה בירושלמי פ"ו ה"ה בשם ר' חייא דפהב"ב לאחר הסעודה מברך לפניה ולאחריה, וה"ה הא דיין פוטר כל מיני משקין לפניהם ולאחריהם היינו בתוך שתיית היין, וע' מג"א סי' רח סקכ"ד שמבואר כן, (ואף להשל"ה שהביא שם וכ"פ במ"ב נראה דחשיב חד קביעות של שתיה אף דמהיין שבאותה שתיה הסיח דעתו וכ"ה לשון השל"ה דשתה המשקין תוך סעודת היין כיון דקבע על היין ע"ש, ועמ"ש בהע' 271), וע' מג"א קעד סקי"ד שכתב ואם יש לו כוס וכו' דמשמע דברכה אחרונה דיין פוטרת בנ"ר דמשקין ששתה לפניו והוא תמוה ובמ"ב סקל"ז הוקשה לו ד"ז כנראה וכתב כוס שכר ע"ש אך בסתימת דברי מג"א נראה דמיירי ביין וצ"ע. ואפילו שלא מחמת הסעודה, ויין פוטר כל מיני משקה, אי יין שבתוך הסעודה משקין נמי שבתוך הסעודה 242 רבינו בזה לשיטתו לקמן דאף שאר משקין בתוך הסעודה מברך לפניהם. , אי יין שלאחר הסעודה משקין נמי שלאחר הסעודה.

אמר רב פפא הלכתא דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת סעודה אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, בתוך הסעודה ושלא מחמת הסעודה טעונין ברכה לפניהם ואין טעונין לאחריהם, לאחר הסעודה כלומר קודם ברכת המזון טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם. פי' רב פפא לא איירי במידי דאתי ללפת בו את הפת, ומשנה שלימה שנינו [להלן מד, א] דכל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר הטפלה 243 הרבה ראשונים פירשוהו בלפתן, יעו' רש"י ובה"ג ואשכול הל' סעודה בשם רה"ג ואו"ז סי' קנד בשם ר"ח וכ"ה בבעה"מ ורי"ד וריא"ז וראבי"ה ורשב"א והשלמה ותר"י ועו"ר (וע"ש באו"ז ובמהר"ח או"ז סי' סח בארוכה בגדר לפתן), וע' בעה"מ דקמ"ל דפטור אף שלא היו לפניו ולא היתה דעתו עליהם בשעת המוציא כיון דטפלים לא בעו ברכה והיינו דקאמר הבאים בתוך הסעודה שהגיעו לאחר שבירך המוציא (ועיין ב"י סוף סי' קעז ומג"א ריב סק"ב) והרשב"א כתב דקמ"ל דלא בטלה דעתו כשמלפת בפירות (וכדס"ל באמת לקצת מפרשים כמובא ברשב"א ואו"ז ועו"ר) וע"ע בתר"י, אבל תוס' ותורי"ח והרא"ש ועו"ר בשם ר"י כתבו דלפתן מתני' היא ור"פ מיירי בשנאכל מחמת סעודה דהיינו שרגיל לבוא לעיקר סעודה כשאוכלים פת אף כשאין מלפת בו הפת (מיהו הם פי' כן גם בכונת בה"ג ור"ח) וכ"ה בראב"ד בהשגות על בעה"מ ע"ש וכן משמע בר"מ פ"ד ה"ו והי"א (דאל"כ כפל בהי"א מש"כ בה"ו) ובתשובותיו בלאו סי' ריג. . ולא איירי נמי במידי דמזון, כלומר המיוחדים למזון, כגון פת הבאה בכסנין ודיסא וחביץ קדירה וכן בשר גבינה ביצים ודגים וכל כיוצא בהם, [ד]הנהו לא מיבעיא בתוך הסעודה ומחמת הסעודה, אלא אפילו שלא מחמת הסעודה פטורין כשהן באין בתוך סעודה כדמוכח במאי דפרישנא בגמרא 244 אולי הכונה לחידושי רבינו על הגמ', וכבר הובא דרבינו מפרש כן במתני' מב, א בירך על הפת פטר את הפרפרת ופי' רבינו שם דהיינו פהב"ב, ופרפרת היינו דבר שבא כתוספת וטפל לעיקר (עיין בספ"ג דאבות) וזהו פרפרת שלפני המזון ולאחר המזון דבאים לתענוג כתוספת וטפל למזון וש"מ דאף שלא באה מחמת הסעודה נפטרת ע"י הפת, ונתבאר לעיל דסובר רבינו כמ"ש הרשב"א דלגרור תאות המאכל לא חשיב מחמת סעודה כיון שאינו משביע וסועד בעצמו ולהכי מוכח דאף בלא באה מחמת סעודה מיפטרא, ומדאמרינן בגמ' פרפרת וכ"ש מעשה קדרה ש"מ דמעשה קדרה נמי מיפטרא אף שלא מחמת סעודה והיינו כל דבר המיוחד למזון, וכן דעת הריטב"א פ"ג ה"א והחינוך מצוה תל, והא דחשבינן לפהב"ב דבר המיוחד למזון אע"פ שדרך לאכלה לתענוג שלכן אין מברך עליה המוציא ובהמ"ז וכמש"כ הריטב"א פ"ב הי"ח, נראה דפת בעצם היא דבר של מזון אלא שכיסנין ומתיקות שבה גורמין לאכלה לתענוג, וז"ש רבינו לעיל דבכלל פת היא, אבל הרשב"א כתב דפהב"ב דוקא הוא שנפטרת ע"י הפת באכלה לקינוח, והא דקאמר וכ"ש מעשה קדרה פי' הרשב"א דכ"ש מעשה קדרה דבאה להשביע ומיפטרא מדינא, ולשא"ר אף פהב"ב לא מיפטרא אלא בבאה מחמת סעודה וכמ"ש לעיל. (ושיטה נוספת בזה לרש"י ובה"ג ועו"ר דאין דיסא נפטרת ע"י הפת אפילו בבאה להשביע, והק' תוס' מהגמ' מב, ב דמעשה קדרה נפטרת ע"י הפת ופרש"י משום שבאה לסעוד, אמנם בפרדס לרש"י סי' עא וסי' פג ובמחז"ו סי' סח ובפסקי הרי"ד וריא"ז מבואר דהתם בהיה לפניו בשעת המוציא ור"פ מיירי בבא אחר כך ע"ש בדבריהם, והיינו דקאמר ר"פ דברים הבאים בתוך הסעודה והק' בתר"י דפשיטא כיון דבא ללפת שהוא בא בתוך הסעודה אך לפ"ז הכונה שבא בתוך הסעודה ולא היה בשעת המוציא, ועיין עוד בראבי"ה סי' קיז). .

הילכך הא דרב פפא לא אתיא אלא בפירות, וארישא דשמעתין קאי דאמרינן הביאו לפניו תאנים וענבים, ואהא קאמר דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה, כלומר למלא רעבונו, כגון תאנים וענבים ותמרים וכל כיוצא בהן שדרך בני אדם לאכול מהן להשביע נפשו ולמלא בטנו כי ירעב, אם באו בתוך הסעודה וכונתו באכילתן לכך אע"פ שאוכל אותן בלא פת אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם 245 וכ"ה בד' רבינו חולין פו, א וכ"ה בחינוך מצוה תל ונראה מן הדברים שם שמקורו בדברי רבינו, ובעיקר הדין לא מצאנו בשאר ראשונים בזה אלא סתמו דפירות כשלא באו ללפת טעונים ברכה, ואבי השל"ה בעמק ברכה ב, ד כתב דאף אם אכלם לקביעות אכילה בטלה דעתו ובט"ז סי' קסח סק"י פליג דאי"צ לברך ועד"ז מבואר במ"ב רח סקי"ג וכן מובא בדינים והנהגות מהחזו"א פ"ו שאכל בננות באמצע סעודתו בלא ברכה ואמר שהם עיקר סעודתו (והוא כלישנא דירושלמי המובא ברא"ש ושא"ר אך הם פירשוה בבא ללפתן וצ"ע למה לא פירשוה בבא לסעוד). , ובהא איתא לדרבי חייא דאמר פת פוטרת כל מיני מאכל, אע"ג דאיהו לעולם אמרה בין מחמת סעודה בין שלא מחמת סעודה, לגבי הא מיהא דמחמת סעודה הלכתא כותיה 246 והיינו דאין ר"פ חולק על כל עיקר יסודו של ר"ח דפת פוטרת כל מיני מאכל אלא שהוא מגביל דבריו דרק מיני מאכל הבאים להשביע דומיא דפת נגררים אחריה, וע' בדברי רבינו להלן על דברי בן זומא ובמש"כ שם. .

שלא מחמת סעודה בתוך סעודה טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם, כגון פירות שאוכל מהן בתוך הסעודה בלא פת ואוכל מהם לתענוג ואין כונתו באכילתן להשביעו כלל, אלו טעונין ברכה לפניהם, ולא לאחריהם דכל בתוך הסעודה לענין ברכה דלאחריהם טפלין הם לסעודה 247 פירוש רבינו כר"ח ותוס' ורוב הראשונים דשלא מחמת הסעודה היינו פירות ולאחר הסעודה היינו שבא לאחר הסעודה, אבל דעת רש"י ובה"ג דשלא מחמת הסעודה היינו דייסא ולאחר הסעודה היינו פירות. .

דברים הבאים לאחר הסעודה טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם, והא פרישנא דהשתא בדרב פפא בפירות איירינן ולהכי לא פרישנא בהא אי מחמת סעודה או שלא מחמת סעודה דמסתמא כל פירות הבאים לאחר הסעודה ונאכלין לבדן בלא פת אינם באין מחמת סעודה, הא אם היו באים מחמת סעודה כגון שכבר אכל פתו ואין לו פת ואוכל מאלו למלא רעבונו, כל מחמת סעודה דין אחד בין בתוך סעודה בין לאחר סעודה ולא טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו 248 וכ"כ הרשב"א, אבל תוס' ותר"י והרא"ש כתבו דלאחר סעודה אף בבא מחמת סעודה מברך לפניו ולאחריו וכ"כ הר"מ פ"ד הי"א ובתשובותיו בלאו סי' ריג וכ"ה בטוש"ע, ובתוס' פסחים קג, א ד"ה אנא כתבו דהא פסקינן בברכות דברים הבאים שלא מחמת הסעודה לאחר הסעודה וכו' וכן מובא ברבינו דוד קט, ב ובמלחמות ור"ן שם (כד, ב) וזה כרבינו והרשב"א וכ"מ בהמשך דברי תוס' שם וכמש"כ מהרש"א שם וכ"ה בריטב"א פ"ג ה"א, וע' בביאה"ל סי' קעז ס"ב דיש לחוש לדעה זו. וביאור הדברים דתוס' סברי דאע"ג דלא בעינן שילפת הפת להיפטר על ידה אלא כל שבא לעיקר סעודה נפטר על ידה היינו בשנאכל תוך סעודת הפת דהיא העיקר בסעודה והם טפלים, אבל בסילק ידו מן הפת מה שממשיך לאכול דברים המשביעים הו"ל אכילה לעצמה, (ומה נחשב סילוק ידו מן הפת ס"ל לתוס' דרק בזמן הגמ' היה דבר זה ועיין בתר"י), משא"כ רבינו ודעימיה סברי דכל שאוכל להשביע המשך הסעודה הוא, ולכאורה נראה לדידהו דסיים פתו ואוכל שאר דברים לרעבונו ותוך כדי אוכל פירות לתענוג אי"צ לברך לאחריהם דנאכלו תוך הסעודה ורק בשסיים סעודתו וקבע עצמו לאכול לתענוג מה שאוכל לתענוג צריך ברכה לאחריו ומ"מ גם אז אם אוכל דבר לרעבונו משמע דנחשב מן הסעודה, וע"ש בתוס' בפסחים דיין אפילו לאחר הסעודה אי"צ לברך לאחריו דלעולם חשוב מחמ"ס. ובחזו"א סי' כז סובר דתוס' מודו לרבינו ופליגי רק באופן זה שקבע עצמו לאכול לתענוג והביאו לו אז דבר הבא מחמת סעודה לאכלו יעו"ש בדבריו, וע' להלן הע' 252, 253, 271. (ומה שהובא דעת הר"מ דגם בבא מחמת סעודה מברך לאחר סעודה אינו כתוס' אלא בפשט דברי ר"פ דלאחר הסעודה קאי גם על הבאין מחמת סעודה אבל בדין אי"ז שייך לשי' תוס', דבתשובת הר"מ שם מבואר דאין מפרש מחמת סעודה שבא לסעוד אלא שרגיל לבוא בסעודה ולא שבא במקרה ודבר שרגילים להתמתק בו לאחר הסעודה אף דהוא מחמת סעודה מ"מ אין נפטר ע"י הפת ע"ש, וכשיטת הר"מ בפי' מחמת סעודה נראה גם במאירי כאן ובמגן אבות ענין יז, והיא דעה מחודשת. ועיין שעה"צ סי' קעז סק"ז). , וכשהן באין לאחר סעודה שלא מחמת סעודה שהן טעונין ברכה לפניהן ולאחריהן אין ברכת שלש פוטרתן לפי שהיא ברכת מזון ואלו אינן מזון, הילכך מכיון שאלו באין לכלל חיוב ברכה לאחריהן זו אינה ברכה להם כלל 249 בשיטמ"ק מח, א מובא בשם רבינו דבר חדש דכל מידי דברכתו בנ"ר מיפטר בבהמ"ז (כיון שהוא מזון ואין לו ברכה מיוחדת) והועתק לשונו שם מח, א בהערה והובא שכ"כ הריטב"א, ולפ"ז אפילו אכלם לאחר הסעודה שלא מחמ"ס מיפטרי בבהמ"ז כמ"ש רבינו לענין תמרים, וכ"ה בשיטמ"ק כאן ובריטב"א פ"ג ה"ג. עוד מבואר בשיטמ"ק שם דאף גרוגרת זיינא כתמרי, והוא מוכרח מהגמ' שם לדרכו, אך מדברי רבינו כאן והריטב"א בפ"ג שם לא נראה כן וצ"ע. , לבד מתמרי דזייני שאלו אפילו בשאכלן לבדן שלא אכל פת כלל ובירך עליהם ברכת שלש בדיעבד יצא כדאמרינן לעיל [יב, א], הא לכתחלה ודאי בשאכלן לבדן שלא אכל פת כלל, מעין שלש ראוי לברך עליהן כנוסח שאר ברכת הפירות, ואפילו בקובע סעודתו עליהן לא שמענו בהם חילוק דאע"ג דזייני מכל מקום כל לפירות לא הויא ולא חשיבא קביעותא לחייב עליהן שלש ברכות 250 צ"ב למה הוצרך לומר דלא חשיבא קביעות תיפו"ל דאינו לחם, ולא דמי לפהב"ב דמהני קביעות דהתם לחם היא בעצם ומש"ה כל שקובע עליה ונאכלת במקום לחם חשובה כלחם וכמ"ש רבינו לח, ב ע"ש, ומש"א לה, ב בקובע על יין דאינו חשוב קביעות ואין מברך בהמ"ז שאני התם דסעיד כלחם אלא שאין מברך בהמ"ז מחמת שאין קובעים עליו וכמ"ש בגמ' שם, ובמיני מזונות שאינם לחם כמו דיסא וכדומה לא מהני קביעות, עיין ריטב"א פ"ב הי"ח ושבה"ל סי' קנט ומג"א סי' קסח סקל"ח, ולכאורה לאו משום דלא חשיבא קביעותא אלא משום שאינם לחם, (עיין רעק"א סי' קסח סי"ג), ומשנ"ת בהערות לח, א בדעת הטור דטריתא אינה לחם ומ"מ מהני קביעות ע"ש, שאני התם דעשוי מקמח ומים ונאפה אלא שחסר בצורת לחם, וצ"ל שסובר רבינו דגם בתמרים יש לשאול שאלת הגמ' ביין כיון דסועדים אמאי לא מברך בהמ"ז והתשובה מחמת שאין קובעים עליהם ולכן הוצרך לומר דאף בקבע לא חשיבא קביעותא, וע' בהע' 237 דדעת השו"ע דתמרים יוצא בבהמ"ז ודיסא אין יוצא בבהמ"ז, דתמרים יש להם כח מיוחד להשביע או דדיסא גרע דאית לה עילויא אחרינא בפת, וכן י"ל לרבינו דבדיסא פשיטא ליה דלא מהני קביעות ולא מהני קביעות אלא בפהב"ב שהיא לחם, אבל בתמרים שסועדים מה שאינו מברך עליהם בהמ"ז היינו משום שאין קובעים עליהם וכמו ביין ולכן הוצרך לומר דאף בקבע לא חשיבא קביעותא. וע' בתר"י ספ"ק ו רע"ב. , ומכל מקום כיון דזייני אם בירך עליהן שלש ברכות יצא בדיעבד כדאיתא בפירקין לקמן 251 ר"ל ככתוב בחי' לקמן מד, א וביאר שם שורש הדבר בקראי ע"ש, או שצ"ל בפירקא קמא. ומש"כ רבינו דממילא כל שמחוייב בבהמ"ז מחמת פת נפטרים התמרים בבהמ"ז כבר כתב כן רבינו לעיל ונתבאר בזה בהערה 234 ע"ש. , וכיון דאם בירך עליהן שלש ברכות יצא, כל שהוא מחוייב כבר מצד אחר שלש ברכות מוציא אותן באותן שלש ברכות. אבל פרפרת דהיינו פת הבאה בכסנין ומעשה קדירה כגון אורז ודייסא ודכותייהו דין אחר להן שכל שהן באים בתוך הסעודה הן פטורין מלברך עליהן לפניהם ולאחריהם ואפילו שלא מחמת הסעודה.

[רי"ף כט, ב] שאלו את בן זומא מפני מה אמרו דברים הבאים בתוך סעודה מחמת סעודה אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם אמר להם הואיל ופת פוטרתן. פי' לאו מדין טפלה דלא חשיב ולא מיקרי טפלה כלל אלא בשנאכל עמו, כגון דברים הבאים ללפת הפת, הא כל היכא דלאו הכי לא מיקרי טפלה 252 יעוין ברא"ש סי' כו שהביא פרש"י דדיסא אין נפטרת ע"י הפת והק' בשם הר"ר יוסף מהגמ' מא, א דמברך על הצנון ופוטר הזית דצנון עיקר כ"ש הכא דפת עיקר ומשמע בגמ' דאכל הזית לאחר שאכל הצנון והכא נמי אף דאינו אוכל הדיסא עם הפת תפטר על ידה עכ"ד, (ועיין ב"י סי' ריב בשם תה"ד שדן לפ"ז באכל טפל לפני העיקר), ולכאורה רבינו חולק וסובר דאין טפלה אלא בשנאכל יחד עם העיקר, ועיין רשב"א ד"ה הביאו שנסתפק בזה יעו"ש, אכן באמת נראה דאין הכרח ללמוד מדברי רבינו דלעולם צריך לאכול טפלה עם העיקר לתת לו תורת טפלה, אלא דכאן כל שאינו מלפת אינו טפלה כלל דנאכל להנאת עצמו, וזהו גם דעת רש"י, אבל הרא"ש פשיטא ליה דנטפל דהא בא לעיקר סעודה ואין לך מחמ"ס גדול מזה, אלא שדן אם צריך לאכול טפל עם העיקר להיפטר על ידו, וע"ז הביא ראיה מזית וצנון. (ועיין בחזו"א סי' כז שכתב ללמוד מדברי הרא"ש דגם אם סילק ידו מן הפת כל שלא סילק ידו משאר דברים הסועדים אכתי נטפל הכל לפת דהא בצנון וזית פטור על הזית גם אם סילק ידו מן הצנון, אכן נראה דהתם הזית בא מחמת הצנון ממש ולא עבור עצמו ולכן הוא טפל גם אחר אכילת הצנון אבל כאן הדיסא באה להנאת עצמה אלא דהפת חשיבא עיקר סעודה ושאר הסעודה טפל ומצטרף ונכלל בפת ושפיר י"ל דלאחר שסילק ידו מן הפת שוב אין נטפל כלל לפת אלא הוא אכילה בפנ"ע של דיסא, ועיין לעיל הע' 248, ועיין בתורי"ח לענין ברכה על הפסח). ודע דאי נימא דאין טפלה אלא בשנאכל יחד עם העיקר א"ש קושיית תוס' מד, א ד"ה באוכלי דפירות יחשבו עיקר די"ל דאוכלים המליח לאחר הפירות ולכן צריך לברך על המליח משא"כ הפת אכלו יחד עם המליח כמ"ש הרשב"א כאן דמלפת בו המליח וכ"ה בתורי"ח מד, א ותר"י שם ור"מ פ"ג ה"ז וטור סי' ריב, אכן לשון תוס' שם והפת שלאחריו וכו' משמע דאכלו הפת אחרי המליח ולטעמייהו שפיר הקשו דפירות עיקר, וע"ש בדברי רבינו דמפרש דהפירות עצמם מלוחים ופוטר בברכתם את הפת ולכאורה פירש כן מחמת קושיית תוס' ולפ"ז מוכח בדעתו דל"צ לאכול הטפלה עם העיקר דאל"כ ל"ק קו' התוס' וכמש"כ, ושאני הכא דאם אין מלפת בהם הפת לא הוו טפלה כלל לדעת רבינו וכאמור. , אלא הכי קאמר הואיל ופת פוטרתן, דפת עיקר סעודה, ופת חשיב וכדאי לפטור את כולן בשבאין מחמת סעודה, לפי שהוא עיקר סעודה לכל אדם לכל דברים הבאים אחריו מחמת סעודה 253 מבואר שהוא הלכה בפ"ע דפת החשובה גוררת אחריה כל שאר הדברים הבאים לסעוד, וכבר כתב רבינו לעיל דלענין זה קיי"ל כר' חייא דפת פוטרת כל מיני מאכל היכא דהמאכל בא לסעוד כמו הפת, ועד"ז מתבאר גם הדין שכתב רבינו לעיל דפת פוטרת דברים המיוחדים למזון בתוך סעודת הפת גם כשאין באים מחמת סעודה וכמש"כ בהע' 236, וכן מוכח לכאורה בדעת הרשב"א שנסתפק אם טפלה נפטרת כשאכלה בפני עצמה כמובא בהע' הקודמת אף דפשיטא ליה דפת פוטרת הבא לסעוד גם כשאכלו בלא פת וע"כ סובר דאינו מדין עיקר וטפלה, אבל ברא"ש שבהע' הקודמת מבואר שהוא מהילכתא דעיקר וטפלה, וכן משמע בתוס' ד"ה אי הכי דבין הא דיין פוטר כל מיני משקין בין הא דפת פוטרת הבא מחמת סעודה הוא מדין עיקר וטפלה, וכן משמע בתוס' מד, א ד"ה מברך (ולדרך רבינו ל"ק קו' תוס' שם), אמנם גם תוס' והרא"ש מודו דאין טעם טפלותם כשאר טפלות דעלמא, דבעלמא הטפלות מחמת שמאכל אחד בא עבור חבירו ומחמתו, אבל כאן הם באים ג"כ להנאת עצמם אלא הטפלות מחמת דבעצם פת היא החשובה והשאר טפלים דומיא דטפלות משקין לגבי יין, ופלוגתייהו בזה דרבינו סובר דיסוד דין פטור טפלה ע"י עיקר מחמת שהטפלה אינה באה עבור עצמה וממילא כאן הוא דין אחר דהחשוב גורר שאר הסעודה אבל תוס' והרא"ש סברי דאין הא דמאכל אחד בא עבור חבירו אלא היכ"ת לאשויי ליה טפלה וגופו של דין הוא דעיקר וטפלה מברך על העיקר ופוטר הטפלה והכא טפלותם מטעם אחר אבל פטורם מחד דינא דעיקר פוטר טפלה דעיקר אכילתו הוא אכילת העיקר והטפלה מצטרף לאכילת העיקר, ואולי יש להסביר בזה פלוגתייהו שבהע' 248 בבא מחמת סעודה לאחר שמשך ידו מן הפת, וכן פלוגתייהו שבהע' 235 בדבר שאינו בא לסעוד בעצמו אלא לגרור תאות אכילה אם נפטר ע"י הפת, וע"ע לעיל הע' 65 בגדר פטור טפלה, וע"ע לעיל הע' 157, (ובתוס' ד"ה ויין כתבו דלא קיי"ל כר"ח ביין ובד"ה אי הכי כתבו לא כן, ועיין במפרשים בזה, ונראה דבד"ה ויין סברי דפטור הבא מחמת סעודה ע"י הפת מטעם טפלה דעלמא הוא וכלשונם בד"ה הלכתא דמשום פת הן באין ול"ש הא מילתא ביין אבל בד"ה אי הכי סברי דטפלותם מחמת דהפת הראש והחשוב של הסעודה דומיא דיין ומשקין אלא דבפת רק מה שבא מחמת סעודה חשוב דומיא דפת ונגרר אחריה ושפיר קיי"ל כר"ח), ובמג"א קעז סק"א כתב שהוא מדין עיקר וטפלה ולפ"ז כתב דאם אינו חפץ לאכול פת ואוכל מעט פת אין פוטר שאר המאכלים דהא לא קיי"ל כר"ח דפת פוטר כל מיני מאכל שבסעודה וכל פטורם מחמת דקבע על הפת והם טפלים לסעודת הפת ובאים מחמתה ושמא כיון דדרך לקבוע עליה לעולם חזינן לה הכי דהפת מביאה עמה שאר הדברים עכ"ד, אכן להאמור בין לרבינו בין לתוס' והרא"ש אין טפלותם משום שבאין מחמת הפת אלא דבעצם הפת נחשבת העיקר והשאר טפלים וקיי"ל כסברת ר' חייא היכא דבאין מחמת סעודה כמו הפת דנגררין אחריה, ולפ"ז מסתבר דלא תליא בקובע סעודתו על הפת אלא כיון שכך עיקר סעודה לכל אדם חשבינן לה הכי, וכמו שמבואר במג"א לדעת ר' חייא, וע"ש בפמ"ג שמבואר עד"ז ע"ש. ולשון הר"מ פ"ד הי"א שהכל טפלה לסעודה, ולכאורה משמע מדין טפלה אך מדכתב לסעודה ולא כתב לפת משמע שהוא דין בפנ"ע דברכת הפת כוללת כל הסעודה וקאמר דכל הבא מחמת סעודה (להר"מ כל שרגיל לבוא בסעודה ואף לתענוג וכנ"ל סוף הע' 248) טפל לסעודה. וע"ע בשיטמ"ק ומאירי, ועיין ב"י סי' ריב לענין ברכה אחרונה בטפל. .

אי הכי יין נמי. דודאי יין מחמת סעודה וצורך סעודה הוא בודאי 254 דבא לשרות האוכל כמ"ש מב, ב. ובתוס' כתבו עוד דא"א לאכילה בלא שתיה. וכל שכן שראוי לעשותו כטפלה לפת לענין להיפטר בברכתו. יין קובע הוא ברכה לעצמו 255 וכן גי' תוס' פסחים קג, ב אבל לפנינו בגמ' ורי"ף גורם ברכה לעצמו. . פירש מורי רבינו ז"ל לפי שהוא חלוק לעצמו שזה מאכל וזה משקה זו אכילה וזו שתיה 256 וכ"כ ברשב"א בשם י"מ וכתב בשם הראב"ד דלפ"ז גם על מים צריך לברך, וכ"פ רבינו דוד פסחים קט, ב. אבל שא"ר פירשוהו מצד חשיבות היין, ומ"מ יש שחייבו בשאר משקין וטעמם דלא חשיבי מחמת סעודה יעו' בראשונים ובב"י סי' קעד. , ואע"ג דודאי שתיה שבתוך המזון אכילה הוא 257 וכמ"ש מב, ב דיין שבתוך המזון אינו פוטר ליין שלאחר המזון דזה לשתות וזה לשרות ופי' רבינו שם דהאי דלשרות הו"ל כאכילה ואינו בדין לאכילה שתפטור שתיה דתרי עניני נינהו. , היינו לגבי שתיה דעלמא לפי שזה דהיינו יין שבתוך המזון בא לשרות וצורך אכילה הוא, אבל לגבי אכילה גופה ודאי שתיה הוא ושתיה חשיבא ולפיכך טעון ברכה לעצמו 258 ונמצא דפת אין פוטרת יין שבסעודה ויין שבסעודה אין פוטר יין שלאחר סעודה מחד טעמא דאכילה אין פוטרת שתיה דתרי עניני נינהו, ויסוד הדבר לפמ"ש רבינו לעיל דאינו טפלה לפת כטפלה דעלמא אלא דפת שהיא חשובה ועיקר סעודה גוררת אחריה כל הבא מחמת סעודה ואכילה אין גוררת אחריה שתיה שהם שני ענינים חלוקים. . ומיהו היינו (הוא) לענין ברכה שלפניו, אבל לענין ברכה שלאחריו לא, אלא כולן ענין אחד הם אכילה ושתיה שכולן משביעין 259 ר"ל דלענין זה נטפלים המשקין שבתוך הסעודה לסעודה להיפטר בבהמ"ז, ולא אמרינן דהוו תרי ענינים חלוקים וגרעי מפירות הנאכלים לתענוג בתוך סעודה דקיי"ל דנטפלים לסעודה להיפטר בבהמ"ז דעכ"פ לאכילה קאתו, כיון שגם המשקין צורך סעודה ומשביעין ומתקיים גם על ידם ואכלת ושבעת וכמ"ש רבינו מד, א ובריש אלו דברים בביאור דעת ב"ש ע"ש, וע' ברבינו דוד פסחים קט, ב ובמלחמות שם (כד, א). וע"ש בראב"ד (כד, ב) שסובר דקובע ברכה לעצמו גם לגבי ברכה אחרונה, והוא שיטה יחידאה. , ואפילו יין שלאחר המזון 260 שאינו בא לשרות האוכל אלא לשתות לצמאו וכמ"ש מב, ב ולא חשיב מחמת סעודה, וכ"נ בשא"ר, אבל בתוס' פסחים קג, ב כתבו דחשיב בא מחמת סעודה ומשמע שם אף בשותה להתענג בו לאחר סעודתו וכתב במג"א קעד סק"ט בטעמם משום דיין סעיד וע'. פטור הוא בברכת שלש משום דזיין כדאיתא לעיל 261 ר"ל ככתוב בדברינו לעיל בתחלת סוגיין, ע"ש בהע' 240 דהראשונים נחלקו בזה. ואסכם בקצרה שי' רבינו בסוגיין, לענין ברכה שלפניה אין מברך אלא על אכילה לתענוג ולא על אכילה להשביע אף לאחר סעודה ואף באכילת פירות להשביע, ובמיוחד למזון כפהב"ב ודיסא ובשר אין מברך בתוך סעודה אף בנאכל לתענוג, על שתיה מברך בכל גוונא, לענין ברכה לאחריה אין מברך אלא על אכילה שלאחר סעודה לתענוג ובדבר שאינו מזון למעט יין ותמרים ופהב"ב ודיסא, וי"א בשם רבינו דכל שברכתו בנ"ר נפטר בבהמ"ז. וכן שיטת ריטב"א וספר החינוך, ולשא"ר שיטות שונות בזה כאשר הובא בהערות. .