רא"ה על ברכות פ

פיסקא. ועל כולן אם אמר שהכל יצא. איתמר רב הונא אמר חוץ מן הפת ומן היין ורבי יוחנן [אמר] אפילו פת ויין והילכתא כרבי יוחנן. פי' וכיון דכן דשמעינן דיוצא הוא במברך על היין ברכה אחרת, (ו)שמעינן מינה דהוא הדין במברך עליו בורא פרי העץ 207 פי' שהרי בעצם יין חשוב פרי מדמברכינן עליה בפה"ג, וביין חי איכא מד"א לקמן נ, ב דמברך בפה"ע, וכ"כ הראשונים לח, א דיין חשוב פרי, וממילא כמו דיוצא בשהכל אף שאין זה ברכתו הפרטית הוא הדין דיוצא בבפה"ע, וכ"כ הריטב"א פ"ב הי"ד, אך בתוס' לעיל יב, א ד"ה לא לאתויי משמע דבירך בפה"ע איין לא יצא, וכ"מ קצת בתה"ד סי' ל הובא בב"י ס"ס רח ע"ש בביאה"ל סי"ח ד"ה מספק. והאחרונים נחלקו בזה יעו' מ"ב רח סק"ע ובשעה"צ שהביא הדעות בזה והביא שם דברי רבינו. ושיטת תוס' צ"ב מאי שנא בפה"ע משהכל, ולכאו' י"ל בדעתם דהא דיוצא במברך בפה"א אפה"ע משום דעכ"פ אמר אמת, ואין זה מועיל אלא בפירות העץ שלא חייבו בהם ברכה מיוחדת מצד דחשיבי טפי מפה"א אלא דרצו לפרט בברכות כל סוג ואין זה לעיכובא אלא כל שבירך ברכה נכונה יצא, אבל ביין שחייבו בו ברכה מיוחדת מפני חשיבותו אינו יוצא במה שעכ"פ בירך אחת מהברכות ואמר אמת דיש לו ברכה מיוחדת, אבל שהכל מהני מדין ברכה כללית שהיא ברכה בכל דבר שנתקנה על הכל ואף בפת ויין, (ועיין טור סי' רח בשם הרא"ש דבירך בפה"ג על ענבים יצא מידי דהוה אמברך בפה"א על פה"ע, ומבואר דאין הטעם משום דבפה"א הוא ברכה כללית ולא תיקנו פרטית דבפה"ע אלא לכתחלה, אלא הטעם דכיון שאין הברכה שקר יוצא בזה, ומדלא הביא משהכל ש"מ דשהכל דין אחר הוא דתיקנו שמועיל לכל דבר, וכן לשון תוס' הרא"ש לז, א ד"ה הכוסס, וע' מג"א רו סק"א ואבה"ע וש"א שם), אכן אכתי צ"ע דלכאו' מסוגיית הגמ' נראה דהא דיוצא בשהכל אפת ויין לאו משום שתיקנוה כברכה לכל דבר אלא דמשנה ממטבע חכמים יצא ואין המטבע בכל זה לעיכובא ולפ"ז הדר צ"ב למה אינו יוצא בבפה"ע, ויש ליישב, ובאופן אחר י"ל בזה דמתוך חשיבות היין קבעוהו חכמים כסוג בפ"ע ויצא משם פה"ע לשם פה"ג והמברך עליו בפה"ע כאילו לא אמר דבר נכון (מעין מש"כ רבינו לגבי לחם), אבל רבינו סובר דמתוך חשיבותו ייחדו לו ברכה מיוחדת כמו שייחדו לפירות העץ מכלל פירות האדמה, וכמו דיוצא בבפה"א אפרי העץ ה"ה דיוצא בבפה"ע ובפה"א איין. , ומינה דהוא הדין נמי במברך עליו בורא פרי האדמה, שהרי בברכתו המיוחדת לו מזכיר בה לשון פרי דאמר בורא פרי הגפן, וכיון דכן הוא הדין לבורא פרי האדמה דארעא עיקר והכל בכלל 208 סדר דברי רבינו נראה כך, דכיון דיוצא בברכה אחרת יוצא גם בבפה"ע ואפי' בבפה"א, שהרי גם בבפה"ג נזכר שם פרי וממילא בבפה"ע נמי יצא, וממילא ה"ה בפה"א דארעא עיקר והכל בכלל. , אבל לענין פת מסתברא דלא, דלחם כתיב בתורה 209 פי' אף שהחטה עומדת להעשות לחם והוא עיקר הפרי, נפקא משם פרי לשם בפ"ע של לחם, דלחם כתוב בתורה לענין בהמ"ז וכן לענין ברכה ראשונה קבע לחם שם לעצמו ואין ברכתו בגדר ברכה פרטית בעלמא כמו בפה"ע ובפה"ג אלא יצא מכלל פרי לשם לחם, וכ"כ בהל' ברכות לריטב"א פ"ב הט"ז שכיון שנעשה פת אינו נקרא פרי כלל אלא לחם או מזון וכן דעת מורי ז"ל ע"כ, וע' בתר"י כו, א שכתב דפת קטניות מברך שהכל כיון שהגיע לכלל פת ומפני מעלתו יצא משם פרי, וע' בגמ' לז, א דעל פת אורז ודוחן מברך לדעת רב ושמואל שהכל והק' הרשב"א שיברך בפה"א אבל לתר"י ניחא (מיהו תירוצו השני של תר"י שאין דרך הנאת קטניות בכך אין לאומרו באורז ודוחן שדרכם בכך כמ"ש תר"י שם), וזה דלא כנשמ"א כלל נח סק"ב שכתב דבירך אלחם בפה"א יצא. וע"ש בריטב"א דבירך במ"מ אלחם יצא, וע' בדרישה וש"א סי' קסח. , וכן כל שברכתו בורא מיני מזונות מסתברא דלא נפיק בברכה דאית ביה לישנא דפירי 210 דהכא נמי אף שהחטה עומדת לכך לעשות ממנה תבשיל יצאת משם פרי לשם מזון. .

אמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה ורבי יוחנן אמר כל ברכה שאין בה מלכות 211 לפנינו ברי"ף והזכרת השם. אינה ברכה וקיימא לן כרבי יוחנן דאמר בעינן מלכות והזכרת השם. פי' דרבי יוחנן מודה הוא לרב אלא שמוסיף 212 וכדמוכח בגמ' דריו"ח תני במתני' ולא שכחתי מלהזכיר שמך ומלכותך עליו. .

פי' בגמרא תניא ראה פת ואמר כמה נאה פת זה (אומר) ברוך המקום שבראה, פי' ואכל ממנה 213 והיינו דקאמר יצא דיכול לאכול בברכה זו. , ראה תאנה ואמר כמה נאה תאנה זו ברוך המקום שבראה יצא דברי רבי מאיר, פי' דהוה ליה כברכת שהכל 214 פי' אף שלא בירך ברכה פרטית דפת ותאנה, הא בדיעבד יוצא גם בברכה כללית דשהכל, וה"ה בנוסח זה דאין הנוסח מעכב, וזהו לריו"ח דבירך שהכל אפת יצא, אבל לרב הונא אמרינן בגמ' דחשיב כברכה דפרטית דפת בשינוי נוסח כיון דמדכר שמא דפת. , ורבי יהודה 215 לפנינו ר' יוסי. אומר אומר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא ידי חובתו. פי' ובירושלמי [מו, א] פסקינן כרבי מאיר 216 וכן פסקו כל הפוסקים מלבד המאירי והרמ"ה הובא בפ"ק הע' 88, והר"מ סתר משנתו בזה דבפ"א ברכות פסק כר"מ ובפ"א ק"ש פסק כר"י, והכ"מ כתב דבפ"א ק"ש קאי רק אפתיחה וחתימה אמנם פשטות הר"מ שם דקאי גם אתוספת וגירעון מנוסח הברכה ע"ש, ואולי י"ל דבברכה שעל מצוה או הנאה (לפניה או לאחריה) דהמצוה או ההנאה טעונות ברכה, כיון דבירך אף שלא עשה כהוגן וטעה מ"מ נפטרו המצוה או ההנאה ואין כאן מקום לחזור ולברך, אבל היכא דאיכא חיוב עצמי של ברכה כמו ברכות ק"ש וכדומה הרי כיון שאינו רשאי לברך כך ואינו אלא טועה (כלשון הר"מ) יש לו לחזור ולברך לקיים חיובו כראוי. ועמ"ש לעיל יא, א. וע' מ"ב ריג סקי"ט וצ"ב. .

פי' תו אמרינן בגמרא מנימין רעיא כרך ריפתא, בתר דאכיל 217 לפנינו ליתא תיבות אלו, אבל מוכח מהמשך הגמ' דבהכי איירינן. אמר בריך מריה דהאי פיתא אמר רב יצא, והאמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה דאמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא. פי' והוא הדין לרבי יוחנן דבעי מלכות שמים בדקאמר בריך רחמנא מלכא 218 וכ"כ הרשב"א, אכן תוס' כתבו דמלך בלא העולם לאו מידי הוא וטעמם דאינו מלכות שמים שהרי גם מלך בו"ד נקרא כן, (וע' בביאה"ל סי' ריד שצידד דהמלך לכו"ע מהני דמשמע המלך היחיד). מריה דהאי פיתא. ופרכינן והא בעינן שלש [ברכות] ותרצינן מאי יצא דקאמר ידי ברכה ראשונה, ושיילינן מאי קא משמע לן [אע"ג] דאמרה בלשון חול תנינא ואלו נאמרין בכל לשון וכו' וחדא מינייהו ברכת המזון, ומהדרינן סלקא דעתך אמינא היכא אמרינן דכי אמרה בלשון חול יצא היכא דאמרה כי היכי דתקון רבנן אבל הכא אימא לא קא משמע לן.

פיסקא. ועל דבר שאין גידולו מן הארץ אומר שהכל. תנו רבנן על דבר שאין גידולו מן הארץ כגון בשר בהמה וחיה ועופות ודגים אומר שהכל על הפת שעיפשה ועל היין שהקרים ועל התבשיל שעברה צורתו אומר שהכל על החלב ועל הגבינה ועל הביצים אומר שהכל על החומץ ועל הנובלות ועל הגובאי פי' חגבים טהורים אומר שהכל רבי יהודה אומר כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו על המלח ועל הזמית ועל כמהין ופטריות פי' בוליט בלעז אומר שהכל. פי' והאי דלא ערבינהו ותננהו משום דכלהו ענינים חלוקים ונקיט לכל חד באפי נפשיה, אי נמי אפשר דהכי שמעינהו תנא חדא חדא ובתר הכי סדרינהו כדשמעינהו. ופרישנא בגמ' מאי נובלות בושלי כומרא, פי' תמרים שרופי חמה 219 פי' שנשרפו ע"י החמה ונתייבשו ונצטמקו שנשתנו לקלקול וכ"פ רש"י (ועיין בר"ש רפ"א דדמאי), ובמג"א רב סקכ"א ביאר דדמו לשלקות שנשתנו בשליקתם לגריעותא, וצ"ע דבשלמא לרש"י לח, ב ד"ה ואני בנשתנו לגריעותא לכו"ע מברך שהכל אבל לרבינו שם איכא מד"א דאף בנשתנו לגריעותא מברך בפה"א, וצ"ל דהתם נפגם קצת משא"כ הכא נתקלקלו בחמה ודמו לפת שעיפשה ויין שהקרים. והר"ח מובא בראשונים מפרש בנובלות שהם תמרים שנופלים מן האילן לפני בישולם ואינם ראויין לאכילה כלל ונותנים אותם בכומר להתבשל, והטור סי' רד כתב שהוא מין תמרים שאין מתבשלים על האילן ובישלום במחצלאות והיינו כיון שהם מין כזה שאין מתבשל על האילן אין להם חשיבות פירות האילן לענין ברכה אלא חשיבי כדבר שאין גידולו מן הארץ. אבל הר"מ בפיה"מ ובפ"ח ה"ח מפרש שהם פירות פגין והיינו דמתני' מיירי לפני שנתנם בכומר שאף ששייך קצת לאכלם כיון שלא נתבשלו אינם פרי וכמ"ש הר"מ בפ"ב מעשר ה"ג שבוסר אינו פרי וכן דעת הגר"א סי' רב ס"ב וכ"ה בתר"י ובשבה"ל סי' קס בשם הגאונים ובהל' ברכות להריטב"א פ"א הי"ד, ואף פרי האדמה לא חשיבי דאכתי אין כאן פרי ודבר הנאכל, אבל תוס' לו, ב והרשב"א והרא"ש והטור סי' רב כתבו דבוסר מברך בפה"ע וכמבואר בגמ' לו, ב דחשיב פרי לגבי ערלה, ולענין מעשר אף דחשיב פרי ילפינן שאין חשוב להתחייב במעשר לפני שנתבשל, ואף קודם שהוא פרי סברי תוס' ודעימייהו דמברך עכ"פ בפה"א, ולשיטתם מפרשים כאן שהם מין תמרים שאין מתבשל על האילן ומש"ה מברך שהכל וכמ"ש, ולדעת הר"מ שאינו פרי עד שיתבשל, אף דאסור בערלה ורבעי כמ"ש בספ"ט ממע"ש, התם לא בעי שם פרי רק שזה הדבר הנאכל לבסוף (למעט סמדר שהוא גוף העץ כמ"ש הר"מ בפ"ה נזירות ה"ב), אבל בברכה ומעשר בעינן פרי, ועיין ש"ך יו"ד סי' רצד. ובפירושי ר"ח כתב הטעם דכיון שאינו פרי גמור מברך שהכל ומשמע כהר"מ דמיירי הכא לפני שנתנם בכומר ואף שכתב שאין ראויים לאכילה כלל צ"ל שאין ראויים לאכילה רגילה או י"ל כונתו כהטור שאינו פרי ממש כיון שאכילתו ובישולו אינו ע"י אילן, ועיין בביאה"ל סי' רב ס"ט, וברש"י ביצה מ, ב. וע' בהע' 110 מש"כ לדון מצד דינא דקרא חייא. (ובערובין כח, ב מבואר דשחת מברך שהכל דלא גמר פרי, וכתב מג"א רד סק"ז דה"ה לכל פה"א שלא נגמר דהיינו שלא הביא שליש, ולדעת תוס' צ"ע, חדא דבפה"ע משיוציא חשיב פרי ומברך בפה"ע ואילו הכא תליא בהבאת שליש, ועוד דפה"ע גם לפני שיוציא מברך בפה"א והרי דלברך בפה"א ל"צ אלא גדל מן האדמה וא"כ למה בפה"א קודם הבאת שליש מברך שהכל וע"ש במג"א ולעיל הע' 40, ונראה לפי המבואר מדברי רבינו לו, א בסוגיא דקורא דפרי העץ הוא דבר חשוב לעצמו משא"כ פה"א הוי דבר הגדל באדמה בעלמא שנאכל, וע"ע בהע' 38 גבי עלי צלף ובהע' 40, ולכן פה"ע משיוציא הו"ל פרי משא"כ פה"א כל זמן שלא הגיע לכלל אכילתו לא חשיב ומברך שהכל, והא דפה"ע לפני שיוציא מברך בפה"א היינו משום דהגיע לכלל אכילתו דאחר שיוציא הו"ל דבר אחר משא"כ פה"א קודם שהביא שליש לא הגיע לכלל אכילתו ומברך שהכל. ועיין נחל"ד לו, ב בעיקר דינא דהמג"א). .

מתני'. היו לפניו מינין הרבה רבי יהודה אומר אם יש ביניהן ממין שבעה עליו הוא מברך וחכמים אומרים מברך על איזה מהן שירצה. פי' כי פליגי רבנן ורבי יהודה דוקא כשדעתו לאכול מכולם, הא לאו הכי אין אומרין לו לאדם לאכול מה שאין בדעתו כדי שיברך 220 וכ"כ רבינו לעיל לט, ב ע"ש בהע'. .