רא"ה על ברכות עט

אמר רב טול ברוך טול ברוך 195 כ"ה בגמ' אבל ברי"ף לפנינו טול כרוך. והנה רש"י פירש טול מפרוסת הברכה והר"מ פ"א ה"ח פירש טול ככר ותסעוד (ולשונו תנו לפלוני לאכול), וכתב הב"ח סי' קסז דתלוי בשני הגירסאות, ואינו מוכרח דגם לגי' טול ברוך יש לפרש טול ככר וברך עליו וגם לגי' טול כרוך יש לפרש טול ממה שבצעתי ואכול. לא צריך לברך. פי' אם כך אמר [לאחר] ברכת המוציא קודם שיטעום אינו צריך לחזור ולברך המוציא דלא הוי הפסק דצורך ברכה [הוא] 196 וכן פרש"י, והיינו לדרכו שמפרש טול מפרוסת הברכה, אבל לפי' הר"מ שבהע' הקודמת לאו משום צורך ברכה אתינן עלה אלא משום שהוא מענין הסעודה וכ"ה בתוס'. ועיין בדברי רבינו לקמן מז, א. . הבא מלח הבא ליפתן צריך לברך. פי' דהא ודאי הוי הפסק. ור' יוחנן אמר אפילו הבא מלח הבא ליפתן אין צריך לברך. פי' דצורך אכילה הוא ולא הוי הפסק 197 משמע שבזה נחלקו דלרב רק מה ששייך לברכה אינו הפסק ולריו"ח גם מה ששייך לאכילה אינו הפסק, אבל רש"י פירש דהבא מלח גם כן צורך ברכה הוא שתהא פרוסת הברכה נאכלת בטעם, והנה גם לרש"י לא בעינן צורך ברכה שהרי גביל לתורי לדעת רב ששת לא הוי הפסק אף שאינו צורך ברכה כיון שמעוכב מלאכול עד שיתן לבהמתו, ומה דהוצרך רש"י לפרש כאן משום צורך ברכה היינו משום שאפשר להביא מלח ולפתן לאחר שיטעום קצת ואינו צורך בטעימה ראשונה ולכן כתב שהוא צורך ברכה שמכבוד הברכה שתהא טעימה ראשונה מן הפת עם מלח ולפתן וכמ"ש בגמ' בסמוך אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או לפתן לפני כאו"א ומפרש רש"י שהוא משום כבוד וחביבות הברכה, ולפ"ז רב דפליג בעל כרחך שחולק על עיקר ענין זה של אכילת פרוסת הברכה בטעם, אבל רבינו פירש בסמוך דאין הבוצע רשאי לבצוע משום שבלא מלח ולפתן אין ראוי לאכילה ואין לברך עד שיהא ראוי לאכילה ומבואר שאינו מצד כבוד הברכה אלא דאי אפשר לברך עד שיהא ראוי לאכילה וזהו טעמא דרב דחשיב לה הפסק שאינו שייך ממש לברכה אלא לאכילה וריו"ח סובר דאף צורך אכילה לא הוי הפסק, ואין ללמוד מזה כמש"כ הב"י סי' קסז בדעת הר"מ דלא צריך צורך פרוסת המוציא אלא כל שהוא צורך סעודה אינו הפסק דהכא הוה ליה שפיר צורך פרוסת המוציא אלא שאינו צורך הברכה ולעולם י"ל דבעינן צורך אכילה ראשונה שעליה חלה הברכה, ואף במה שהוכיח הב"י מדברי הר"מ שכתב דתנו לפלוני לאכול אינו הפסק דלא צריך צורך פרוסת המוציא יש מקום לדחות לכאורה דכיון שאין רוצה להתחיל לאכול עד שיתנו לפלוני חשיב צורך פרוסת המוציא דומיא דתנו מאכל לבהמה שאין להתחיל לאכול עד שידאג לבהמתו (ועיין כעי"ז בפמ"ג), אמנם פשטות דברי הר"מ והתוס' ושא"ר (מלבד רש"י) משמע לכאורה כהב"י דכל שאינו מדבר בדברים אחרים אלא ממילי דשייכי לסעודה ואף שאין שייך לפרוסה ראשונה לא הוי הפסק, ואף בטור משמע כן וכמש"כ הב"ח והגר"א דלא כב"י, (ומ"מ מש"כ הר"מ הביאו תבשיל אין כונתו תבשיל הנאכל בלא פת דזה ודאי אינו מענין הדבר שמברך עליו ועוד דבגמ' אמרו לפתן אלא כונתו תבשיל הנאכל עם הפת כמו בפ"ד ה"ו), וסברת פלוגתייהו נראה דהנה תוס' כתבו דהפסיק צריך לברך דהוי היסח הדעת אבל הרי"ד בספר המכריע סי' סו כתב דאינו משום היסח הדעת אלא עצם השיחה חשובה הפסק, ומעתה לתוס' דהוא משום היסח הדעת כל דשייך לסעודה אין כאן היסח הדעת, אבל להרי"ד דעצם השיחה מפסיקה קשר האכילה עם הברכה, רק אם השיחה נצרכת בשביל פרוסת המוציא אינה מפסקת ביניהם, ואכן הרי"ד כאן כתב כרש"י. ועיין בב"י בשם תשו' הרשב"א. . גביל לתורי גביל לתורי צריך לברך. פי' דכי האי ודאי הוי הפסק דשיחה בטילה הוא לאמרה בין ברכת המוציא לאכילה. ורב ששת אמר אפילו גביל לתורי לא הוי הפסק דאמר רב יהודה אמר שמואל אסור שיטעום קודם שיתן מאכל לבהמתו שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת. פי' הילכך הא נמי צורך אכילה הוא.

אמר רבה בר שמואל משום רבי חייא אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או ליפתן לפני כל אחד ואחד. פי' דמקמי הכי לא חזו למיכל, ועד דחזו למיכל לא חזו לברוכי 198 לכאורה הכונה שפת חריבה א"א לאכלה כלל וכל שאין אוכל ראוי לאכילה לפניו א"א לברך וכמ"ש הר"מ פ"ד ה"ו דבירך ואח"כ הביאו לו האוכל חוזר ומברך (הובא בהע' 126 ע"ש) ולא סגי במה דהבוצע יש לו מלח או לפתן דכל מי שיוצא בברכה צריך שיהא מוכן לפניו אוכל ראוי לאכילה. והנה מצינו מחלוקת בראשונים במי שהוציא אחרים בברכת הנהנין וטעם ואח"כ שחו השומעים לפני שטעמו אם הוא הפסק, דדעת הרוקח מובא בב"י סי' קסז דאינו הפסק ומדמי לה לקידוש שאחד טועם ויצאו כולם ובד"מ הוכיח כן ממש"כ באו"ז שאין השומעים צריכין לאכול מככר שלפני המברך וכמו בקידוש דסגי בטעימת אחד מהם וכונתו דאם היה הגדר שכל אחד כמברך בעצמו על אכילתו מהיכא תיתי להצריך לכולם לטעום מככר של מברך ובעל כרחך אין כאן אלא ברכת מברך וברכתו חלה על ככר שמברך עליו בלבד אלא שהועילה ברכתו לכולם לאכול מכחה וממילא הו"א דכולם צריכים לאכול מככר של מברך ולזה כתב האו"ז דאינו כן וכיון דאחד מהם אכל מככר שעליו חלה הברכה סגי בזה לכולהו וכמו בקידוש שאחד טועם ויצאו כולם וכיון שכן אף שהסיחו לפני שאכלו מככרם לא איכפת לן שהרי כבר חלה הברכה על ככר שלפני המברך, וכ"כ הריטב"א פ"ג הי"ח שאינו הפסק שכיון ששתה המברך מכוס שבירך עליו כאילו שתו כולם (ודעתו דצריך שיקבעו יחד וכשיטתו בפ"ה ה"ד וכרבינו מב, ב) וכ"כ ראבי"ה סי' קיב וסי' תקיא ומאירי פסחים קא, א ובהג"ה לברכות מהר"ם וכ"פ הרמ"א קסז ס"ו, (וכן מוכרח לכאורה לשי' שבה"ל סי' קסו שהביא ב"י סי' רו דשהה יותר מכד"ד בין ברכה לאכילה חוזר ומברך וכן דעת רבינו בשהה כדי לגמור כל הברכה כמ"ש בהע' 126 ויש לדחות דכיון דמוכרחים להמתין עד שיקבלו אינו הפסק), אבל הב"י שם בסי' קסז השיג דלא עדיף שומע מבירך בעצמו שאסור לו להפסיק לפני אכילתו והיינו דהגדר שכל אחד כמברך בעצמו וחלה הברכה לכל אחד על מה שאוכל ובמג"א הביא שכ"כ תוס' פסחים שם (וע"ש שהביא כן גם מרא"ש ומרדכי שם ובבהגר"א כתב דלא מוכח מידי אך ברא"ש שם ר"ס ג משמע כמג"א), ולכאורה מדברי רבינו מבואר כדעת הב"י דאילו להרמ"א שהברכה חלה על מה שלפני המברך והשאר יכולים לשוח לפני אכילתם הרי כיון שיש מלח או לפתן לפני המברך שפיר חזי לברוכי והשומעים יכולים להביא המלח אח"כ וע"כ כל אחד כמברך בעצמו וצריך שיהא אוכל לפניו, ואין לדחות לפמ"ש רבינו מג, א וריטב"א שם הט"ז דצריך שיהא שומע ראוי לשתות בשעת ברכה, דהתם כיון שאין בית הבליעה פנוי אין ראוי לשתות גם מכוס שלפני מברך, משא"כ הכא דראוי לאכול מככר שלפני מברך ואפ"ה סובר רבינו דלא חזי לברוכי מבואר מזה לכאורה כדרך הב"י, ועיין בדברי רבינו לקמן מז, א ובמש"כ שם. שו"ר לאח"ז בריטב"א פסחים ז, ב שכתב בשם רבינו כהרמ"א וצ"ע. וע"ע בב"י סי' רו בשם הראב"ד דמשמע ג"כ דברכת מברך חלה עבור כולם ולא שכל אחד כמברך בעצמו אלא שבדבריו נראה דהברכה חלה גם על מה שלפני היוצאים וכן נראה דעת מהרי"ל בתשו' סי' צב הובא בב"י סי' רו ובד"מ ורמ"א סי' רט וכן ביאר בפרישה שם בסי' רו ועיין מג"א ס"ס ריג וביאה"ל סי' קסז ס"ו ד"ה אבל. (וע"ש בראבי"ה הנ"ל שכתב דאחר שטעם המברך אין לחוש להפסק שהרי יצאו כולם בטעימתו אע"פ שחיבוב מצוה הוא שיטעמו כולם מפרוסת הברכה שהרי צריך להביא מלח ולפתן לפני כאו"א שיהנו כולם מפרוסת הבציעה, ועיין במג"א הנ"ל. ועיין בה"ג בפ"ז שכתב אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או לפתן לפני כאו"א דלא לישתעי ביני וביני, ומשמע כב"י ומג"א). ועיין ברא"ש חולין פ"ו ססי' ד שכתב דכיסה ושחט וכיסה יוצא בברכה אחת אף שאין כאן דם דשחיטה שניה בשעת כיסוי הראשון כיון דדעתו לשחוט ולכסות דלא גרע מאחד שמברך לכמה בנ"א ע"ש, ומבואר דאין הגדר דכ"א כמברך בעצמו אלא דברכה אחת מהני לכולהו אף דכל אחד עושה מעשה בפ"ע כיון דהברכה נעשית על דעת כולם. . רבה בר שמואל איקלע לבי ריש גלותא אפיקו ליה ריפתא בצעה לאלתר אמרו ליה הדר ביה מר משמעתיה אמר להו לית דין צריך בשש. כלומר אין זה צריך איחור שהפת כל כך יפה שאינה צריכה ליפתן 199 וכן פרש"י, ובערוך ערך בשש פירש באופנים אחרים. ועיין בר"מ פ"ז ה"ג. .

פי' בגמרא אמרינן אמר ר' זירא ואיתימא רב חיננא בר פפא מאי טעמא דר' יהודה וכו', פי' דאמר בורא מיני דשאים, ואף על גב דפרישו בגמרא טעמא דר' יהודה, לית הלכתא כותיה דכולה סוגיין בורא פרי האדמה 200 בגמ' לפנינו מפורש שאין הלכה כר' יהודה, אבל רבינו לא גרסה, אלא שפסק כן מכח כל הסוגיות בפירקין דאיתא בפה"א, וכ"ה בשא"ר, מלבד הרמב"ן שגרס בגמ' הלכה כר' יהודה יעו"ש שהאריך בזה. .

[רי"ף כח, ב] מתני'. בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא. פי' פרישנא בגמרא משום דעיקר ארעא 201 לפנינו דעיקר אילן ארעא, והמכוון אחד שהקרקע היא המצמיחה ע"י האילן והו"ל פירות האדמה. וכלהו פירות האדמה נינהו, ורבי יהודה הוא דסבירא ליה הכי לענין בכורים דארעא הוא עיקר 202 כמובא בגמ', ותוס' והרשב"א פסקו מהאי טעמא כר"י, אבל הר"מ פסק כמתני' וכרבנן, ובכ"מ הביא דבירושלמי איכא מד"א דגם לרבנן דאילן עיקר מ"מ שייך למימר בהו פירות האדמה, וצ"ע מהיכ"ת לפסוק כחד מד"א בירושלמי היכא דסתם תלמודין כאידך מד"א, אמנם בפיה"מ בכורים משמע דגם רבנן מודו דארעא עיקר אלא שכיון שנתקלקלה ואין מצמיחה בפועל אין לומר האדמה אשר נתת לי וכונת הגמ' לומר דמתני' מיוסד על ההיא דר"י דארעא עיקר אבל אה"נ דגם כרבנן אתיא דמטעם אחר פליגי בבכורים ולכן לא אמרו מתני' כר"י אלא מאן תנא דעיקר ארעא ר"י (כ"כ בנחל"ד). . ועל פירות הארץ בורא פרי העץ לא יצא. דפירות האדמה ודאי לאו בכלל פרי העץ. ועל כולן אם אמר שהכל יצא. פי' שהרי הכל נכלל בברכה זו. ועל דבר שאין גידולו מן הארץ אומר שהכל [על החומץ ועל הנובלות ועל הגובאי אומר שהכל] ורבי יהודה אומר כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו.

פי' ולענין פרי העץ פרישנא בגמרא דכל היכא דאי שקלת ליה לפירא משתייר אילנא 203 וכ"ה בפסקי רי"ד, ולפנינו גווזא, ובאו"ז סי' קעב הביא שתי הגירסאות. וע' בהע' 206 בסופה. (ולאפוקי) [ומפיק] פירא לשתא אחריתי חשיב אילן, ואי לא לא חשיב אילן ולא מברכינן עליה בורא פרי העץ, ואין למדין דין אלא מכלל זה, ואע"פ שלענין כלאים שנינו בהם כלל אחר ששנו שם כל שמוציא עלין מעצו הרי זה אילן משרשיו הרי זה ירק 204 כ"ה בתוספתא ספ"ג דכלאים, ולפנינו שם כל המוציא עלין מעיקרו הרי זה ירק וכל שאין מוציא עלין מעיקרו הרי זה אילן, וכ"ה בר"מ פ"ה כלאים ה"כ, וברא"ש סי' כג וכל שמוציא עליו מענפיו אילן, ובב"י סי' רג בשם תשו' הגאונים כל שמוציא עליו מעיקרו עשב הוא וכל שמוציא עלין מעצו עץ הוא, ובירושלמי ספ"ה דכלאים את שהוא עולה מגזעו מין אילן את שהוא עולה משרשיו ירק. והנה הרא"ש כתב ועוד אומר סימן אחר בתוספתא כל שמוציא וכו', מבואר דעתו דאין סתירה כלל בין דברי הגמ' להתוספתא, ונראה שהוא לשיטתו שכתב שם דדבר שעושה פירות משנה לשנה נקרא עץ אבל דבר שצריך לזורעו בכל שנה נקרא פרי הארץ, וכן מובא בטור סי' רג בשם הרא"ש דאם השרשים מתקיימים משנה לשנה אף שהגזע כלה ה"ז אילן שהרי אי"צ לזורעו בכל שנה, ולפ"ז שפיר קאמר כל שמוציא עליו מענפיו אילן ואף בגוונא דהגזע והענפים מתחדשים בכל שנה, (ויש לפרש בדעת הרא"ש דהגמ' והתוספתא חד מילתא הוא אלא שנתנו סימנים חלוקים לדבר אחד, וכן משמע דעת הר"מ שלא הביא אלא ההיא דתוספתא, ולכאורה לדרך זו אפילו בצריך לנוטעו בכל שנה ומוציא עלין מענפיו הוי אילן, אך יותר נראה בכונת הרא"ש דתרי מילי נינהו דבתוספתא נתחדש דבמוציא עלין משרשיו אף דאי"צ לזורעו בכל שנה ירק הוא וכאן נתחדש דאף במוציא עלין מענפיו כל שצריך לזורעו בכל שנה אינו אילן ותרתי בעינן מוציא עליו מענפיו ועושה פירות משנה לשנה, ועיין נשמ"א סי' רג), אבל רבינו סובר כהגאונים שהביא הטור שם דלא סגי בשרשיו מתקיימים כל שנה אלא צריך שגוף האילן יתקיים ויוציא פירות משנה לשנה וכמבואר בדברי רבינו בהמשך, ומש"ה קשיא ליה הא דקאמר כל שמוציא עלין מעצו אילן והאיכא מוציא עלין מעצו שהוא ירק כשאין העץ מתקיים בכל שנה. , התם הוא דלענין גופיה אי איכא לחשובי ירק או לא, אבל לענין פריו אי לחשובי פרי עץ או לא אין למדין אותו אלא מכלל זה 205 ביאור הדברים דאין עצו מתקיים תנאי בשם אילן אלא כל שהפירות יוצאין מעצו ולא מן השרשים זהו צורת אילן, אבל לענין ברכה כל שהעץ כלה אף דהשרשים מתקיימין אין הפירות מתייחסים לאילן לצאת מכלל פה"א לכלל פירות האילן שהרי השרשים מחדשים בכל שנה אילן חדש ואין כאן אילן המגדל פירות תמיד אלא האדמה מחדשת הכל בכל שנה, ואף דהשרשים מתקיימים הרי שרשים לא חשיב אילן דהא יוצא משרשיו חשוב ירק. ובירושלמי ספ"ה דכלאים מבואר דאטד לגבי כלאים מין אילן ולגבי ברכה בורא מיני דשאים, ובתוס' כאן נראה הטעם דאטד לא חשיב, אכן לדברי רבינו יתכן דאטד מתחדש הגזע בכל שנה ומש"ה חלוק ברכה מכלאים בזה (ועיין רדב"ז ח"ג סי' תקלא), ועיין בירושלמי שם הדא אמרה אתרוג אע"פ שאתה אומר עליו בפה"ע את אמר על התמרות שלו בורא מיני דשאים, ולתוס' הביאור דכיון דבעינן פרי חשוב מש"ה באתרוג רק האתרוג גופא חשיב אבל התמרות לא חשיבי וכמ"ש הטור סי' רב לגבי צלף דהתמרות והעלין אינם עיקר הפרי ומש"ה מברך עלייהו בפה"א, אבל לרבינו הביאור דכיון דבברכה לא סגי במה דגדל מענפים אלא בעינן יחס הפירות לאילן ולא לאדמה מש"ה על התמרות מברך בפה"א וכמ"ש רבינו לו, א גבי קורא דגופו של אילן הוא ולא הוו פרי האילן אלא אילן גופיה שמתייחס לאדמה (ע"ש בהע' 34, 40, 49) והכ"נ תמרות דאתרוג גופו של אילן הם, ועיין רמב"ן לעיל לו, א. וז"ל ריטב"א פ"א ה"ט, ואיזהו נקרא פרי האילן לברכה כל שגוף האילן נשאר קיים ועושה פירות פעם אחרת כו' אבל לא השומר (מין ירק) שהענף שנותן פרי עכשיו אינו חוזר לעשות פרי ואינו אלא פה"א, מבואר כדעת הגאונים ונראה מלשונו דאינו אלא לענין ברכה וכחילוק רבינו כאן, ועיין ריטב"א סוכה לה, א דבין לברכה בין לערלה בעינן אילן מתקיים המוציא פירות משנה לשנה ע"ש, וי"ל דאינו סתירה להריטב"א כאן, דגם בערלה לא עסקינן בגופו מה הוא אלא בהפירות אם הם פירות המתייחסים לעץ או לאדמה ודינו כברכה. ולכאורה לפ"ד רבינו בהך תירוצא, גם בצריך לזורעו בכל שנה כל שמוציא עליו מענפיו חשוב אילן לגבי כלאים (וכמ"ש בהע' הקודמת לדעת הר"מ). , אי נמי אפשר דחדא מילתא הוא בהדיה האי, והכי קאמר כל שמתייבש בימות הגשמים וחוזר ומוציא עלין בעצו בימות החמה הרי זה אילן, ואם מתייבש בימות הגשמים ומוציא עליו משרשיו בימות החמה הרי זה ירק 206 פי' דגם לענין כלאים אינו אילן אלא במתקיים גוף האילן בכל שנה אבל כשהגזע כלה ונשארים רק שרשיו שחוזרים ומחדשים ענפים עם פירות הו"ל ירק, ונראה כונת רבינו דבשנה ראשונה הגזע רך אבל אח"כ מתייבש בימות הגשמים ונעשה עץ קשה וזהו כונת התוספתא כל שמוציא עלין מעצו פי' שמוציא פירות מעץ קשה (וכמ"ש רבינו לקמן מג, ב דכל מידי דקשי מיקרי בלישנא דעלמא עץ), והטעם נראה דמעצם שם אילן שיהא מתקיים משנה לשנה דאילן היינו דבר נפרד מן האדמה המוציא פירות וכל שאין הגזע מתקיים משנה לשנה אינו נחשב דבר נפרד מן האדמה אלא האדמה מגדלת ענף עם פירות וכירק דמי, ולכאורה יש לבאר באו"א דמתנאי אילן שיהא עץ קשה ולא רך, וכ"כ בנשמ"א כלל נא סק"ז ע"ש, אמנם בדברי רבינו מג, ב לא משמע כן ע"ש, והרשב"א שם בשם רה"ג מפרש להגמ' שם דאין גזעו מחליף אע"ג דרכיך חשיב אילן ע"ש. וע' בב"י סי' רג בשם תשובת הגאונים. (ולכו"ע סגי בגזע מתקיים ול"צ ענף מתקיים, ואף לגירסא דלפנינו דגרסי' גווזא, אמנם הגר"ז בסב"ה כתב מחלוקת בזה וצ"ע למי נתכוין, וע' במג"א סק"א, וע"ש בגר"ז שכ' דעלין יוצאין מהגזע אינו אילן אלא צריך שיצא מענפים, וכנראה פי' מעיקרו על הגזע, ולטעמיה שייך לומר דצריך ענף מתקיים, אבל דבריו צ"ע דמעיקרו היינו השרשים אבל יוצא מגזעו אילן גמור הוא וממילא ודאי סגי בגזע מתקיים, וע' בתהל"ד וקצוה"ש ורדב"ז ח"ג סי' תקלא, שו"ר מובא בשם כה"ח דברצנאן המוזכר בב"י בשם הגאונים הוא חצילים וגזעו מתקיים אלא שהענף אין מתקיים וזה כהגר"ז). , והוא ענין אחד לגמרי עם כלל [זה], וכן עיקר וברור.