רא"ה על ברכות עח

אלא אמר רבא מברך ואחר כך בוצע. פי' וכליא ברכה לגמרי מקמי בציעה, דגמר ברכה בעינן בחשיבותיה דפת, ואחר כך בעינן בציעה היכא דאפשר למיבצע לגלויי אחשיבותיה דהא פיתא, דחשיבותא הוא כי איכא כולי האי דחזי למיבצע, ורבא לא אתי לסיועיה לרב חייא בר רב אשי אלא לפרוכי לדר' חייא בר אבא. והלכתא כרבא 170 לפנינו ברי"ף והלכתא כרחב"א והלכתא כר"ח אליבא דרבא, וע' בפנ"י ונח"ד מה שפירשו בזה, אבל לגי' רבינו גם הרי"ף סובר דרבא פליג ארחב"א וגם אר"ח וכדעת שא"ר. . פי' הילכך ליתה לדר' חייא בר אשי, (אבל) [אלא] כל היכא דאיכא פתיתין גדולים ראויין לבציעה מצוה לברוכי עליהן דמצוה לברך ואחר כך לבצוע.

[רי"ף כח, א] הביאו לפניהם פתיתין ושלמים. פי' פתיתין גדולים 171 הראויין לבציעה, למעט פירורים שאינם ראויין לבציעה, דאף שקרובה הנאתם יותר מהגדולים והשלמים מברך על הגדולים והשלמים לכו"ע, דלא מהני טעמא דקירוב הנאה וחביבות לר"ה אלא לגבי מעלת שלם ולא לגבי מעלת בציעה, (ושלם ובציעה הוו שני מעלות חלוקות לדעת רבינו כמש"כ לעיל), והכי משמע מדאמרינן דפתיתין גדולים ופירורים מברך אפתיתין ובוצע ולא תלינן לה בפלוגתא דר"ה וריו"ח אע"ג דפירורים דפת צנומה מקרבה הנאתייהו מפתיתין הצריכין בציעה. (וכן מתבאר בתוס' גבי פת צנומה דחביב איכא למימר דעדיף משלם אבל מעלה דבציעה עדיפא ע"ש). ועיין להלן הע' 177 טעם הדברים. ושלמים ממש 172 פי' שאינם אך חתיכות גדולות הראויות לבציעה אלא שלמים ממש. וכולן מין אחד 173 למעט שני מינים שאחד חשוב מחבירו כהך דלקמן בחטים ושעורים דאזלינן בתר חשוב ולא בתר חביב ושלם. ודעתיה אפתיתין 174 פי' שאמנם דעתו לאכול בסעודתו הפתיתים והשלמים (דאל"כ לכו"ע מברך על מה שדעתו לאכול בלבד כמ"ש רבינו להלן) אבל עיקר דעתו וחביבותא דידיה בפתיתין. . אמר רב כהנא 175 לפנינו, רב הונא. מברך על הפתיתין ופוטר את השלמים. פי' דכיון דתרויהו חד מינא ההוא דחביב ליה דמקרבה אהניתיה עדיף 176 וכ"פ הראב"ד (ברי"ף כח, א) והרי"ד וכ"פ הר"ן בפסחים (ברי"ף כה, ב) וכן מסיק הרשב"א. וממש"כ רבינו בסמוך בדעת ריו"ח משמע דקירוב הנאה דפתיתין משום דאי"צ לבצוע כמו בשלמה, ואף דבוצעם מ"מ אי"צ לטרוח כמו בשלמה, אך הרשב"א כתב הטעם דמקרבא הנאתיהו כי השלמים סביבותיהן יבשים. . ור' יוחנן אמר שלמה מצוה מן המובחר. פי' דכיון דתרויהו מין אחד וליכא חביבותא אחריתי אלא קרובי אהניתא, חשיבותא דשלמה עדיף, דליכא טרחא כולי האי בבציעה 177 פשיטא ליה לרבינו דלכו"ע חביב עדיף משלם ושאני חביבותא דפתיתין דלא חשיבא כ"כ דגם בשלמה ליכא טירחא כולי האי בבציעה. וטעם הדברים י"ל, דהנה צ"ע הא דר"ה קאמר מברך על הפתיתים ופוטר השלמים וריו"ח קאמר מצוה מן המובחר והא לדברי רבינו תרוייהו למצוה קאמרי, ונראה דמעלה דחביבות היא מעלה מסויימת בברכת הנהנין דכל ברכת הנהנין תליא בחביבות שעל חביבות הנאתו הוא מברך ומשבח (תה"ד סי' לב) משא"כ שלם אינו מעלה בברכת הנהנין אלא מעלה כללית במצות לעשותם בהידור, ומש"ה קאמר ר"ה מברך על הפתיתים ופוטר את השלמים דכך הוא עצם דין ברכת הנהנין לברך על החביב וקרובה הנאתו ולפטור השאר משא"כ ריו"ח קאמר מצוה מן המובחר דמצות ברכה דינה כשאר מצות לעשותה בהידור ומן המובחר, ומש"ה עדיפא חביבותא משלם דזה עצם דין ברכה"נ וזה רק הידור מצוה, ומש"ה פשיטא ליה לרבינו דחביב עדיף משלם לכו"ע ולא פליג ריו"ח אלא בחביבותא דפתיתין. ומש"ה לא מהני חביבותא דפתיתין לדחות מעלה דבציעה וכמ"ש בהע' 171, דמעלה דבציעה אינה הידור מצוה גרידא אלא מעיקר דין ברה"נ דמברך אחתיכת אוכל חשובה. וזהו דרך רבינו ודעימיה, אבל רש"י מפרש דר"ה פליג אמעלת שלם וכ"ה ברז"ה ורשב"א, ותוס' ותר"י סברי דר"ה לא פליג אמעלת שלם אלא מיירי בפתיתין גדולים יותר מהשלמים ושקולה לדעתו מעלת גדולים כשלמים, וצ"ע לדעת רש"י דהא מצינו מעליותא דשלם בתרומה כמובא בגמ', ונראה לפמ"ש דשלם משום דין כללי דהידור מצוה ולפ"ז י"ל דשאני תרומה דהחפצא עצמו חשוב חפצא של מצוה דמקיים בו מצות תרומה אבל כאן החפצא אינו חפצא של מצוה אלא אוכל בעלמא להנאתו ורק הברכה הוי מצוה ומש"ה סובר ר"ה דאין כאן דין הידור מצוה להדר האוכל (אבל אילו היה בזה הידור מודה ר"ה דמעלת גדול נדחית מפני זה), משא"כ גדול וחביב וחשוב הוו מעלות בברה"נ. ובהא דמבואר בתוס' דאיכא מעלה דגדול וכן מבואר ברש"י דלר"ה דלית ליה מעלת שלם מברך על הגדול יותר וכ"פ בשו"ע סי' קסח דשני שלמות מברך על הגדולה, בדברי רבינו והרשב"א כאן וגבי פת צנומה משמע דלית להו מעליותא דגדול וכל דראוי לבציעה אין נ"מ אם גדול יותר, והא דאשכחן בתרומה מעלת גדול לפרש"י שם, כבר חילקו תוס' דגדול הוי מעלה בתרומה דאיכא נתינה חשובה משא"כ בברכה. .

אבל פרוסה של חטים ושלמה של שעורים. פי' ודעתו לאכלן שתיהן 178 לאפוקי מנתכוין לאכול של שעורים בלבד כמ"ש בסוה"ד. . דברי הכל פרוסה של חטים עדיף 179 לפנינו בגמ' ורי"ף דברי הכל מברך על הפרוסה של חטים ופוטר את השלמה של שעורים. . פי' כיון דכלהו ענין פת, כולי האי גריע של שעורים לגבי של חטים, דאשל חטים אית ליה לברוכי 180 לכאו' יש לפרש משום חביב, והכי קאמר פתיתין דחביבי ושלמים מחלוקת ר"ה וריו"ח אי חביבותא דפתיתין עדיפא או שלמין אבל חביבותא דחטים עדיפא לכו"ע, וכמבואר בדברי רבינו לעיל דחביב עדיף משלם גם לריו"ח, וכ"ה ברז"ה דחטין חביבי, אכן בדברי רבינו בהמשך מבואר משום חשוב ואף אם שעורים חביבי טפי, וכן מוכח בגמ' דקאמר כתנאי דפליגי בתרומה אי חשוב עדיף או שלם עדיף, והרי דחטים משום דחשיבי, וכ"ה בתר"י, ודלא כתוס' שכתבו דדוקא חטים משום דאקדמינהו קרא, וע"ש בתוס' שהוכיחו כן מהירושלמי דפרוסה דנקי ושלמה דקיבר מברך אקיבר, ואכן בתר"י כתבו דמברך אנקי דחשיבא דומיא דבצל מוטעם יותר דתרומה, וברמב"ן מבואר דנקי אין לו מעלת חשוב רק מעלת חביב ולריו"ח שלם עדיף מחביב וחשוב עדיף משלם, אכן לרבינו לעיל גם לריו"ח חביב עדיף משלם. (וע' במג"א קסח סק"ז שנסתפק בזה אם נקי חביב או חשוב). ובהל' ברכות להריטב"א פ"ב ה"ד מבואר דמעלת חשוב עדיפה גם ממעלת בציעה ואפילו פירורין של חטים עדיפי מככר של שעורים, ואף דלענין מעלת חביב דמקרבה אהניתיה גם לר"ה לא עדיפא ממעלת בציעה כמבואר בדברי רבינו לעיל וכמ"ש בהע' 171, מ"מ חשוב עדיף מכולהו, (וע"ש בהע' לריטב"א מה שהק' ולדברינו ל"ק), וע' תר"י סוד"ה הביאו. , [ואף בדעתיה אשל שעורים מברך אשל חטים 181 נראה שכצ"ל, דאם לא כן אינו מובן מה שהמשיך דהכא חשוב עדיף מחביב והא אדרבה חטין חביבי טפי משעורין. וכך שיעור דברי רבינו, דיש לברך אחטים דחשיבי אע"פ דלשעורים איכא מעלת שלם, ואף בדעתיה אשעורים וחביבי ליה דאית להו מעלת חביב, דהכא חשוב עדיף מחביב, וה"מ בשדעתו עכ"פ לאכול גם של חטים אף דעיקר דעתו אשעורים אבל בדעתו לאכול של שעורים בלבד אין מחייבין אותו לאכול של חטים. ] ולא דמיא כלל להא דלקמן [מא, א] דשני מיני פירות דפליגי אי חביב עדיף או חשוב עדיף, דבהא דהכא דברי הכל חשוב עדיף, משום דחד ענינה דתרויהו פת וגריע של שעורים טובא 182 כונתו דבענין אכילה אחת של פת אין לברך על הפת הגרועה שביניהם משא"כ התם דהוו שני ענינים בפ"ע ואינם דבר אחד דנימא דמקדים הגרוע שביניהם ומש"ה יש להקדים אכילה שחביבה עליו. וע' בשו"ע סי' קסח ס"ד דפת שעורים ופת כוסמין מברך על שעורים שהם ממין שבעה אף שהכוסמין יפים יותר, וכתב במג"א דלהר"מ שפסק בשני מיני פירות דחביב עדיף ממין ז' הכ"נ מברך אכוסמין, אכן לרבינו הכא לכו"ע חשוב עדיף מחביב כיון דתרויהו פת. ובירושלמי פ"ו סה"א מפורש כהמג"א והובא ברשב"א מא, א יעו"ש. , אבל בשאין דעתו לאכול אלא של שעורים בודאי על של שעורים מברך, שאין מחייבין את האדם לברך על מה שאין בדעתו לאכול, ולא נחלקו בשום מקום אלא כשבדעתו לאכול הכל, על איזה מהן יברך ויפטר חבירו, או איזה מהן קודם בשאין ברכותיהן שוות 183 וכ"כ הריטב"א בהל' ברכות פ"ב ה"ד וכ"כ בתה"ד סי' לב וכ"פ רמ"א סי' קסח ס"א וסי' ריא ס"ה והובא בספר הפרדס שער י בשם רבינו והריטב"א. .

אמר רב נחמן וירא שמים יוצא ידי שתיהן. פי' בהביאו לפניו פתיתין ושלמים 184 וכ"פ רש"י (והיינו לשיטתו בפרוסה גדולה מן השלמה) והראב"ד בהשגות על הרז"ה והרי"ד והריטב"א פ"ב ה"ג והר"ן בפסחים הנ"ל, אבל תוס' והרז"ה ותר"י מפרשים דקאי אחטים ושעורים ולטעמייהו דגם לר"ה יכול לברך על השלמים וכ"פ הר"מ והרא"ש וטושו"ע. ולרבינו ודעימיה בחטים ושעורים ל"צ לברך אשעורים כלל וכמ"ש רבינו לקמן בהדיא וכ"כ הראב"ד שם. וע' ברשב"א. . כי הא דמר בריה דרבנא מניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע. פי' כדי שתהא שלמה עליונה להדור שלא תראה (את) [אלא] השלמה, ובוצע על הפרוסה דחביבא ליה ודעתיה עילווה, ואשתכח דקיים הדור מצוה וברכה על החביב 185 פי' דמעלה דשלמה דמשום הדור וכבוד הברכה מתקיים גם בלא שאוכל ממנה משא"כ פרוסה דמשום קירוב הנאה מתקיים דוקא בשאוכל ממנה וכ"כ הרי"ד והריטב"א והר"ן הנ"ל, אבל רש"י כתב שבוצע על השלמה או על שתיהם, ולטעמיה דמעליותא דפרוסה מצד גדלה ולא מצד קירוב הנאה וממילא יש להעדיף השלמה דהא עיקר הדין כריו"ח, ולתוס' דמיירי בחטים ושעורים כתבו תר"י דבוצע מחטים והיינו משום דעיקר הדין בחטין ועוד דחטין הוי מעלה בברכה"נ משא"כ שלם דהוי מעלה דהידור מצוה, אכן הר"מ והרא"ש כתבו שבוצע משתיהם. . פי' והשתא דתקון רבנן הכי דאמרי פרוסה בתוך שלמה, אפילו בשאין דעתו לאכול מן השלמה נמי, כיון דלא בצע לה כלל אלא דמנח לה להדור מצוה 186 ע' בריטב"א הל' ברכות פ"ב ה"ג שאינו סובר כן. , ומיהו דוקא בפרוסה של חטים ושלמה של חטים, אבל פרוסה של חטים ושלמה של שעורים לא משתמש בשל שעורים כלל דגריעי אלא בשל חטים בלחוד. תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק מניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע. פי' שבדעתו על הפרוסה כדפרישנא לעיל דדעתיה אפתיתין. אמר ליה מה שמך אמר ליה שלמן אמר שלם אתה ושלמה משנתך ששמת שלום בין התלמידים. פי' דאיפליגו אי מברך על הפרוסה דמקרבה אהניתיה, או אשלמה דהדור מצוה, ולדבריך יצא ידי שתיהן.

אמר רב פפא הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע. פי' כענין [שפירשנו 187 הושלם ע"פ שיטמ"ק. והיינו דכי היכי דלעיל מתפרש בוצע אפרוסה אף כאן מתפרש כן. ] שבוצע על הפרוסה ועליה מברך שתיהן המוציא ועל אכילת מצה 188 וכדביאר בהמשך דעיקר מה שנתחדש בזה דאף שבכל השנה מברך אשלמה, בפסח רשאי או מצוה לברך אפרוסה דמצה לחם עוני כתיב בה, ובעצם אי"צ שלמה כלל רק משום לחם משנה צריך גם שלמה, וכ"כ תוס' בשם ר' מנחם מוינא וכ"ה ברמב"ן ורשב"א ותר"י ורי"ף ור"ן פסחים (כה, ב) ותוס' ותורי"ד שם קטז, א וריטב"א הל' סדר ההגדה עמ' יב והל' ברכות פ"ב ה"ו, אבל רש"י ורשב"ם בפסחים ותוס' בשם ר"י והרא"ש ועו"ר מפרשים שמברך המוציא על השלמה ועל אכילת מצה על הפרוסה, וי"א דמברך המוציא על הפרוסה ועל אכילת מצה על השלמה יעו' הג"מ פ"ח ה"ו ובסוף סדר ההגדה וטור סי' תעה. וע' בהגדת גבורות ה' למהר"ל. . מאי טעמא לחם עוני כתיב ביה. פי' והילכך רשאי לברך על הפרוסה, ואתיא שלמה להדור יום טוב. פי' ודעת רבנו האיי גאון ז"ל דדוקא בהביאו לפניו פתיתין ושלמים, לא שתהא חובה בפרוסה 189 הובא ברמב"ן ע"ש. וע' ריטב"א הל' סדר ההגדה עמ' י שכתב שלכן פורסין המצה קודם ההגדה כדי שכשיגיע זמן הברכה נמצא אותה פרוסה אבל אם באה לפניו שלמה אין לו לפורסה וייטב הדבר מאד בעיני מורו הרב הלוי ז"ל. , ואף על גב דאמרינן טעמא משום קרא דלחם עוני, לעיל [לח, א] נמי לענין כובא דארעא אמרינן עלה נמי דנפיק בה בפסח מהאי טעמא, ולא למימרא דחובה בכובא דארעא 190 וכ"כ הרמב"ן. .

אמר ר' אבא חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת. פי' ולבצוע משתיהן 191 וכ"מ באו"ז סי' קנג בשם ר"ח שכתב ואי נקיט תרתי ובצע אחדא או בצע אתרוייהו או אפילו בצע כולי שירותיה מינייהו עבד שפיר ע"כ, והיינו דבין אי עבד כר' אבא דבצע אתרוייהו בין אי עבד כר"כ דבצע אחדא בין אי עבד כר"ז דבצע אכל הככרות שהכין לסעודתו (כפי' הרשב"א בשם רה"ג) עבד שפיר, וע' ברשב"א שגורס לההיא דר' זירא מקמי דרב כהנא ופי' הסוגיא דר' אבא אמר דבצע אתרוייהו ור"ז בצע אכל הככרות שלפניו אבל ר"כ נקיט תרתי ובצע אחדא, אבל ברש"י שבת קיז, ב ובמאירי וטור סי' רעד משמע דר' אבא לא הצריך אלא שתהא ברכתו על שתי הככרות ור"כ מפרש לה דנקיט תרתי ובצע חדא. והנה יעו' בדעת זקנים לבעלי התוס' פר' בשלח שדנו אם צריך לחם משנה בסעודה ג' והדבר תלוי אם היה שלשה לחמים במן של שבת ואכלו לחם אחד בכל סעודה או שהיה ששה ואכלו שנים בכל סעודה יעו"ש (והוא פלוגתא במכילתא פר' ויסע בין סתמא דמכילתא פ"ב לר' יהושע שם פ"ה ופ"ו אם לחם משנה פירושו לחם כפול או לחם משונה ע"ש בנצי"ב וע' בטור סי' רצא ובב"י בשם שבה"ל שסוברים שהיה שלשה לחמים ולכן עיקר הדין דסגי בלחם שלם אחד לסעודה ג'), ומבואר דעתם דלחם משנה זכר לאכילת מן של שבת ולפ"ז להאומרים שהיה שלשה לחמים מוכרח כר"כ דנקט תרתי ובצע חדא שהרי לא אכלו שנים והיינו דקאמר ר"כ לקטו כתיב שלא אכלו שתים ולא משמע דר' אבא פליג שהיה ששה לחמים אלא כפרש"י ומאירי וטור דמברך הברכה על שנים, אמנם ברמ"א סי' רצא מובא דגם אם סועד סעודות נוספות צריך לחם משנה והיינו דתיקנו בציעה על לחם משנה בסעודת שבת זכר לנס דלחם משנה (ע"ש בפרישה) ור' אבא סובר דקיום הזכר במה דבוצע שניהם ור"כ סובר דכיון דלא כתיב אלא לקטו לחם משנה מתקיים הזכר במה שאוחז שתים בשעת ברכה דוגמא דלקיטת המן וכדפי' רבינו וכן פרש"י בשבת, ויראה תוספת ביאור בזה דאי"ז אך זכר לנס של שבת אלא לפמ"ש חז"ל אהא דכתיב ויברך אלהים את יום השביעי ברכו במן והיינו דירידת לחם משנה לצורך שבת מורה על הברכה שבשבת ומש"ה תיקנו לבצוע בסעודת שבת על לחם משנה להורות על הברכה שבשבת, ובזה מבואר דעת ר"ז לפי' רה"ג והרשב"א שבצע כל הככרות שלפניו וצ"ב דא"כ נתבטל הזכר ללחם משנה שהרי בוצע על יותר משתים אך לפ"ז א"ש דהענין להורות על הברכה שבשבת וא"כ אדרבה כל שמרבה יותר לחמים יש כאן תוספת וריבוי ברכה אלא שלכל הפחות צריך שתים. . מאי טעמא לחם משנה כתיב אמר רב פפא כי הוינן בי רב כהנא הוה שקיל תרתי ובצע חדא אמר לקטו כתיב 192 בגמ' ורי"ף לפנינו ליתא אמר לקטו כתיב אבל כ"ה בשבת קיז, ב וכ"ה נוסח כ"י בדק"ס. . [פי'] כי כתיב לחם משנה בלקיטה כתיב ובבציעה לא כתיב משנה, הילכך בעי למינקט תרתי דוגמא דלקיטה ובצע חדא ובהא סגי. רב אמי ורב אסי כי מקלע להו ריפתא דעירובא מברכי עלה המוציא אמרי הואיל ואיתעביד ביה מצוה חדא נעביד ביה אחריתי. פי' אי בפת ערובי חצרות לאו באותה שבת 193 וכן פרש"י, אכן הר"מ פ"א עירובין הכ"א סובר דגם בעירובי חצרות סגי במה דקיים בביה"ש. , ואי בפת ערובי תחומין אפילו לאותה שבת, ובנוסחי 194 נדצ"ל ובקצת נוסחי (שהרי העתיק מקודם לשון הרי"ף) וכ"ה לפנינו ברי"ף. דרבינו ז"ל כתיב אי מקלע להו ריפתא דעירובא בשבתא.