רא"ה על ברכות עז

פי' ובגמרא אמרינן הנהו 132 לפנינו נימא כתנאי דהנהו וכו', וע' דק"ס. תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דבר קפרא אייתו לקמייהו כרוב ודורמסקנין ופרגיות. פי' (כרוב ו)דורמסקנין ירקות שנתבשלו כדאיתא לקמן בשמעתין 133 דמבואר דברכתם תלויה בפלוגתא דשלקות שהכל או בפה"א אלמא דבנתבשלו מיירי, וכ"כ רש"י דורמסקין אף הן שלקות מעשב כו' אבל כאן פי' פרונ"ש וא"א להעמידה דא"כ הרי ברכתו בפה"ע והיאך קדם ובירך על הפרגיות וכו', וכונתו דפרונ"ש אין נאכלים כשלקות אלא חיים דשליקתם פוגמתם (כמ"ש בתורי"ח כאן וברשב"א לח, ב) והרי ברכתן בפה"ע וכ"פ בפנ"י. ואולי כונת רבינו גם להוכיח שהם ירקות שנתבשלו ולא פירות שנתבשלו מדקאמר מלגלג סבר שלקות בפה"א פרגיות שהכל משמע דהנך כרוב ודורמסקין ברכתן בפה"א וכהוכחת תוס' ד"ה דורמסקין. וע' רשב"א לח, ב שהוכיח מהירושלמי ה"ב שהם מין עשב דמבואר שם דברכת הכרוב פוטרתם ואין ברכתם פוטרת הכרוב, ואי פירות נינהו אין נפטרין בבפה"א לכתחלה אלא מין עשב הם ולא חשיבי לפטור הכרוב (יעו' בפי' החרדים על הירו'). וע' בהע' הבאה. , והם ודאי משביחין בבישולן 134 דאם נפגמין בבישולם הא מברך שהכל לרב חסדא דקיי"ל כותיה, ואילו סתמא דגמ' כאן דאם שלקות בפה"א מברך אדורמסקין בפה"א. אכן בתורי"ח כתב בשם ה"ר יוסף וה"ר שמעיה דהם פרונ"ש שלוקין דאישתנו לגריעותא ומברך שהכל אע"ג דכרוב בפה"א וכרב חסדא והובא ברשב"א לח, ב ע"ש, והא דהוצרכו לומר דמשתנים לגריעותא ולא אמרו דדינם ככרוב משמע שם דקשיא להו למה להצד דשלקות בפה"א מצי מברך אכרוב הא יש לו להקדים בפה"ע אך צ"ע דשי' ה"ר שמעיה בתורי"ח מא, א והרשב"א שם דבפה"ע ובפה"א מברך על איזה שירצה ואולי דוקא בדחביב ליה חד מינייהו קאמרי התם דמברך אחביב אע"ג דהשני בפה"ע וצ"ע. , ואין צריך לומר כרוב שאינו נאכל כלל 135 דאם היה נאכל קצת חי היה מברך בפה"א לרבינו וכמ"ש בהע' 22. כמות שהוא חי.

נתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך. פי' שאפילו פירות אף על פי שאין זימון בסופן 136 חולין קו, א אין זימון לפירות, והובא ברי"ף ס"פ אלו דברים ע"ש בדברי רבינו, ובדבריו להלן מב, ב. , אבל בתחלתן כל שהוקבעו מתחלה לאכול כגון בני אדם המתחברין בתחלת ישיבתן לאכול בחבורה אחת אחד מברך לכולן 137 וכ"כ רבינו לקמן מב, ב ומייתי לה מהכא יעו"ש. וכ"כ תוס' ושא"ר. , ואף על גב דלקמן [מג, א] פליגי ביין, התם הוא דענין שתיה אבל בפירות דענין אכילה מודו 138 וכ"כ רבינו שם מג, א יעו"ש. .

ואמרינן דקפץ ובירך על הפרגיות שהוא מין בשר, ובר קפרא כעס עליו, ואמרינן בחד לישנא דכולי עלמא שלקות שהכל, וכיון דכן הוה ליה אידי ואידי שהכל, אלא דבהא פליגי מר סבר חביב עדיף לברוכי עליה ולמיפטר חבריה, ומר סבר חשוב עדיף 139 בגמ' ומ"ס כרוב עדיף דזיין וביאר רבינו דעיקר סברתו דחשוב עדיף מחביב וכיון דזיין חשיב טפי. ולכאורה היכא דליכא חביב לכו"ע מברך על החשוב. וכרוב חשיב טפי דזיין, ולישנא אחרינא דמאן דמברך סבר שלקות שהכל ופרגיות שהכל הילכך חביב עדיף, ובר קפרא סבר 140 מבואר דבר קפרא כעס על המברך שלא בירך כדין, ומש"א אם חכמה אין כאן זקנה אין כאן ר"ל דהיה לו לשואלני ולא לעשות מעצמו שלא כהלכה, וכ"ה ברשב"א, אכן רש"י פי' אם חבירך דומה כמי שלא טעם טעם בשר דנעשה הבשר חביב עליו והרי דסובר בר קפרא כמברך, ומש"א אם חכמה וכו' ר"ל דמ"מ היה לו לשואלני אף שעשה כהלכה, ולרבינו הא דקאמר אם חבירך דומה וכו' ר"ל דהוא עכ"פ היה תאב לבשר אבל אתה למה לגלגת ושחקת עליו. ומ"מ לדינא אין כאן מחלוקת דהא אף לפי' רבינו דלא סבר ב"ק כמברך מסיק רבינו דטעמו מפני דשלקות בפה"א אבל מודה דעדיף חביב מחשיבות כרוב דזיין. בשר שהכל שלקות בורא פרי האדמה הילכך בורא פרי האדמה עדיף, אבל מודה בר קפרא לתלמידא היכא דברכותיהן שוות דחביב עדיף.

ולישנא קמא ודאי ליתיה דמוקים ליה תרוייהו בטעותא רבה ותלמידיו דלימרו שלקות שהכל ואפילו בכרוב דלא חזי חי 141 היינו למאי דמסקינן בגמ' דגם ריו"ח סובר דשלקות בפה"א ולית מד"א דכל שלקות שהכל. , הילכך ליתיה להאי לישנא, ואף על גב דהוא לישנא בתרא בגמרא, דלא איתמר אלא לדחויי בעלמא, אלא ודאי דעיקר כאידך לישנא ורבה ותלמידא לא איפליגו אלא בברכת שלקות מאי היא והילכתא כרבה דהיינו בר קפרא ושלקות בורא פרי האדמה, ואילו בדין הקדמה כלומר הי ברכה חזי לאקדומי לא איפליגו, דלא איפליגו אלא דתלמידא סבר לכולהו שהכל ובר קפרא סבר בורא פרי האדמה, אבל היכא דברכותיהן שוות או אין ברכותיהן שוות כולהו מודי אהדדי דחשוב עדיף או חביב עדיף, הילכך שמעינן מהאי לישנא דברכותיהן שוות חביב עדיף ואין ברכותיהן שוות חשוב עדיף, ולא אמרינן השתא להאי לישנא חשוב בגופיה אלא חשוב בברכות, כגון שהכל ובורא פרי האדמה בורא פרי האדמה עדיף, בורא פרי האדמה ובורא פרי העץ בורא פרי העץ עדיף 142 כשי' רבינו מא, א ונחלקו בזה הראשונים שם. , דכל שברכתו מיוחדת יותר חשובה יותר.

פי' ובגמרא אמרינן אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא הוה אמרינן 143 לפנינו אמר ר' זירא כי הוינן בי רב הונא אמר לן וכו'. הני גרגלידי דליפתא דפרמינהו פירמי רברבי בורא פרי האדמה פירמי זוטרי שהכל. פי' גרגלידי דליפתא ראשי לפתות, ופי' דפרמינהו שחתכן, ופי' ופירמי זוטרי שהכל שעשאן כעין פירורין 144 דחתיכות קטנות בעלמא אין כאן אלא הבדל בגודל משא"כ כעין פירורין דנעשו דבר אחר ועברה צורתם ואין הגוף הראשון קיים. (וע' מ"מ פ"ז מהל' שבת). ולפי שעברה צורתו, וכל שאין גופו קיים שעברה צורתו אין דינו עליו ולא קאי במילתיה 145 וכמ"ש רבינו לח, א גבי טרימא דכל שנתרסק לגמרי שאין גופו קיים בטל מיניה שם פרי ע"ש בהע'. , ואין צריך לומר סחיטתו 146 וכדלעיל לח, א האי דובשא דתמרי וכו' ע"ש בדברי רבינו. ולא מימי שלקות 147 פי' דכ"ש המים שנשלק הירק בהם דברכתם שהכל, וכשי' רבינו בסמוך דמי שלקות ברכתם שהכל ע"ש. . כי אתאן לבי רב יהודה אמר לן אידי ואידי בורא פרי האדמה והאי דפרמינהו טפי כי היכי דלימתיק טעמייהו, כלומר אין זה העברת צורתו כיון שזה תיקון בישולו והכשרו 148 פי' דאדרבה זהו צורתו שכך תיקונו והכשרו, ואף דאין הכרח לאכלו כך ונאכל גם בחתיכות גדולות מ"מ כיון דזה הכשרו באופן המעולה אין זה חשוב העברת צורתו דעומד לכך וזה תיקונו. אכן הרשב"א לח, ב הביא ראיה מכאן דירקות שנפגמו בשליקתם מברך שהכל, ומבואר דאין הטעם משום שינוי צורתו אלא משום פגימת טעמו שע"י החיתוך דומיא דפגימת טעם שע"י שליקה, ורב יהודה קאמר דלא נפגם בחיתוכו. וע' בטור ססי' רה שכתב דירקות שחתכן לחתיכות קטנות במילתייהו קיימי כמ"ש בגמ' בגרגלידי דליפתא וכתב במ"ב סקט"ו דהיינו כשניכר תארם וצורתם במקצת ודבריו הם כפי' הרשב"א ולא כפי' רבינו, וכ"נ דעת הטור שכתב דין זה בכל הירקות ולא כתב כלל טעמא דנימתיק טעמיה ולרבינו ה"ז עיקר הטעם מצד שזה תיקונו והכשרו וגם אולי אינו אלא בלפת משא"כ להרשב"א רק בלפת הו"א דמיפגם בהכי ומסיק דגם לפת לא מיפגם בהכי. ורש"י כתב דס"ד דפירמי זוטא גריעותא היא, ובפשטות מתפרש כהרשב"א, אך יש לפרש גם כרבינו דאם הוא מעליותא הרי זה תיקונו והכשרו אבל כיון שהוא גריעותא חשיב העברת צורתו ע"ד סברת ר"ח בשלקות ע"ש ברש"י, אכן באמת נראה כונתו כהרשב"א שהרי הוסיף דבאכלו חי מיירי והיינו דאם לבשלו פשיטא דאינו גריעותא אלא מעליותא אבל באכלו חי ס"ד דהוי גריעותא והשתא אם מצד העברת צורתו הא כיון דאהני ליה לענין לבשלו וכך הדרך לחתכו לבישול אי"ז העברת צורתו אבל מצד שינוי טעמו כיון דהשתא דאוכלו חי מיפגם בחיתוכו נגרע מברכתו, אך מדברי רבינו שכתב שזהו תיקון בישולו והכשרו מבואר דמפרשה בחותכו לבשלו, וכן מוכרח להטור ס"ס רה שסובר שם דלפת חי ברכתו שהכל, ורש"י סובר כהדעה שהביא הטור דברכתו בפה"א, מיהו בהפרדס סי' פה כתב דמברך שהכל וכ"ה במאירי בשם רש"י. וע' בנחל"ד שכתב כפי' רבינו והק' על פי' הרשב"א ע"ש. וע' בהל' ברכות להריטב"א פ"א הכ"ד שכתב דחתך פרי לחתיכות דקות ונשאר אוכל וגופו קיים מברך בפה"ע ובהכ"ה כתב על פה"א ועל הירקות הנאכלין כדרכן לאכילה מברך בפה"א, וצ"ע שכבר כתב כן בהי"א והי"ב דירקות ופה"א מברך בפה"א כשאוכלן כדרכן והעיר כן המהדיר שם וי"ל דכונתו לדינא דשמעתין דבירקות ופה"א מברך בפה"א אף בנחתכו לחתיכות דקות שאין גופן קיים כל שזהו דרך אכילתם ותיקון בישולם והכשרם. ובתה"ד סי' כט הביא פרש"י יומא פא, ב דהומלתא היינו בשמים כתושים בדבש ונתקשה דאמאי מברכים עלה בפה"א הא תמרים מרוסקים לגמרי מבואר ברש"י לח, א דמברך שהכל ותי' דשאני בשמים שדרכן בכך תדיר ומש"ה קיימי במילתייהו (וע' מ"ב רב סקמ"ד), ולרבינו הגדר דשאני בשמים שזה תיקונם והכשר אכילתם, משא"כ תמרים מרוסקים לגמרי שאין זה הכשר התמרים. ועמ"ש לעיל לח, א גבי דובשא דתמרי וגבי טרימא. ועמ"ש מג, א הע' 357. .

אמר רב חסדא כי הוינא בי רב כהנא הוה אמרינן 149 לפנינו בגמ' ורי"ף אמר רב אשי כי הוינא בי רב כהנא אמר לן כו' והדר אמר וכו'. האי תבשילא דסילקא בורא פרי האדמה דליפתא דמפשי ביה קימחא 150 לפנינו ברי"ף ליתא דמפשי ביה קימחא. ובגמ' תבשילא דסילקא דלא מפשו ביה קימחא בפה"א דליפתא דמפשו ביה קימחא טפי במ"מ. בורא מיני מזונות ולא היא אידי ואידי בורא פרי האדמה והאי דשדו ביה קימחא 151 לפנינו בגמ' ורי"ף קימחא טפי. ונראה לכאו' דלגי' רבינו בדסילקא לא שדו קימחא כלל רק בדליפתא ומש"ה לא גרס טפי אך קשה דא"כ אמאי אדכרו הכא תבשילא דסילקא כלל. לדבוקי בעלמא הוא. פי' וכיון דלא אתי לתבשילא כלל לא חשיב כלל ומברך [על] העיקר 152 יעו' בדברי רבינו לו, ב שביאר הדברים ומש"כ בהע' שם. , הא כל היכא דאתי לתבשילא אפילו פורתא מברך בורא מיני מזונות, דקיימא לן כרב ושמואל דאמרי [לו, ב] כל שיש [בו] מחמשת המינין בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. ומיהו דוקא בדאית ביה כזית בכדי אכילת פרס הא לאו הכי לא, דאפילו אכליה בעיניה בכי האי גונא [לא חשיב לברוכי עליה לבסוף, וכיון דכן על ידי תערובת כי האי גונא 153 הושלם ע"פ לשון רבינו לעיל לו, ב. ] מסתברא דלא חשיב לענין ברכה לא בתחלתו ולא בסופו 154 וכ"כ רבינו שם לו, ב ע"ש בהע'. .

וכתב רבינו ז"ל ומיא דסילקא ומיא דליפתא ומיא דשבתא כולהו בורא פרי האדמה דקיימא לן מיא דכלהו שלקי ככלהו שלקי. ואין דברי רבינו ז"ל נכונים בזה, ובגמרא אמרינן אמר רב פפא פשיטא לי מיא דסילקא כסילקא מיא דליפתא כליפתא מיא דכלהו שלקי ככלהו שלקי, ומאי דמפרש לה אמיא למימרא דמברך אמיא בורא פרי האדמה כפשטה דמילתא ליתה, דהיכי אפשר דפשיטא ליה לרב פפא הא מילתא בהדיא, דהשתא כולהו רבנן איפליגו בגמרא בשלקות גופייהו אי קיימי בעינייהו או לא 155 דדעת עולא לח, ב בשם ריו"ח דלעולם מברך עלייהו שהכל, וצ"ב דעכ"פ למאי דסבר ר"פ דאף דנשלק קיימא בעיניה שפיר קאמר דמיא דשלקות כשלקות, ובשלמא משה"ק מדבש תמרים ולפת קצוץ מובן דהתם חזינן דשינוי הצורה מבטל שם פרי ובמי שלקות הרי נשתנה ודאי צורת הירק ואין כאן גוף ירק בעין, אבל משלקות מאי קשיא ליה הא אנן קיי"ל דהשליקה אין מבטלת שם פרי, אכן משמע מדברי רבינו דמד"א דשלקות מברך שהכל היינו משום דמחשיב שינוי דשליקה כמו שינוי צורה וז"ש דהרי כל שנשתנה מתבטל הפרי דאיכא מד"א דאפילו שלקות גופייהו תו לא קיימי בעינייהו ושינוי צורה ודאי מבטל שם הפרי וא"כ מי שלקות דנשלק ונשתנה הצורה היכי פשיטא לר"פ דמברך בפה"א, אך יל"ע בזה דהא לענין שינוי צורה כתב רבינו לעיל בגרגלידי דליפתא דהיכא שזהו תיקונו והכשרו לא חשיב העברת צורתו, והרי מד"א דשלקות מברך שהכל סובר כן גם בשלקות שאין ראויין חיים וזהו תיקונם והכשרם, וי"ל דבחיתוך לחתיכות דקות אמרינן דלא חשיב העברת צורתו דאדרבה זהו צורתו השלמה אבל בשליקה ל"ש לומר שאי"ז שינוי שהרי משנהו לדבר אחר ונעשה תבשיל בטעם אחר, אך ילה"ע דבגמ' מבואר דלמד"א שלקות שהכל פת מבושלת ברכתה במ"מ ואילו בשינוי צורת הפת דעת רבינו לז, א דנימוח בלא בישול אכתי לחם הוא וע'. ובעיקר מש"כ בכונת רבינו, יש בדומה לזה בר"מ הל' ברכות פ"ח ה"ה שכתב דסוכר אינו פרי לא יהיה דבש אלו הקנים שנשתנה ע"י האור גדול מדבש תמרים שלא נשתנה ומברכין עליו שהכל, והיינו דסוכר גרע דלא רק שאינו גוף פרי אלא גם נשתנה ע"י האור ואיכא מד"א דכל שנשתנה ע"י האור מברך שהכל ואף לדידן עכ"פ גרע מדבש תמרים וק"ו דמברך שהכל, (ודלא כהבנת הביאה"ל סי' רב ד"ה על הסוקר דנשתנה ע"י האור סברא בפ"ע הוא דהוי דבר אחר לגמרי ואף היכא שאין דומה לדבש תמרים ע"ש, ולדרכנו סוכר בוריקעס יש לברך בפה"א, וה"ה שוקולד יש לברך עליו בפה"ע אף דאין ניכר כלל שהוא פרי ומש"כ בשע"ת רב סקי"ט בשם דברי יוסף דמברך שהכל מבואר שם הטעם משום שהיו נותנים אותו במים דומיא דקפה ותה שכתב בשע"ת שם וכבר העירו בזה כידוע). , ובדובשא דתמרי דגופא דתמרי ממש אמרינן לעיל [לח, א] שהכל, ובגרגלידי דליפתא אתינן למימר לעיל דפרמינהו פירמי זוטרי שהכל אי לאו משום טעמא דרב יהודה, מימיהן מיבעיא, ואי אפשר לאפלוגי אהא בשום אנפא 156 דאם בגוף הפרי כל שנשתנה ואין גופו וצורתו קיים מברך שהכל כש"כ על טעמו שנכנס במים שמברך שהכל. והרא"ש כתב דמי שלקות עדיפי שנכנס טעם הירק במים משא"כ מ"פ שאין להם טעם הפרי, ונראה כונתו דמ"פ לא קיבלו טעמם מן הפרי אלא ששוה טעם עצמם לטעם הפרי משא"כ מי שלקות שקיבלו טעמם מן הפרי ומש"ה נידונים כהפרי עצמו, והו"ד בטור סי' רב וסי' רה וכ"מ בתוס', וקשה דבטור סי' רב כתב דפרי מרוסק לגמרי מברך שהכל אף דאית ביה טעם הפרי, וי"ל לפמ"ש הרא"ש בתשו' כלל ד אות טו דהא דמברך בפה"א אטעם הירק שבמים היינו דוקא במי שלקות שעיקר הבישול עבור הירקות וכיון שהמים קיבלו טעם הולכים אחר הטעם אבל שתיתא ושכר שנותן הקמח והשעורים ליתן טעם במים עיקרו ע"ש המים, והכ"נ בפרי מרוסק לגמרי שנעשה כמשקה עיקרו ע"ש מימיו והפרי שבתוכו דמי לקמח שניתן במים, ואכתי קשיא מהא דמבואר לו, א דקמח חשיב אישתני וכן ביאר רבינו בגרגלידי דליפתא וכן מבואר בתר"י גבי פת קטניות מובא ברמ"א סי' רח וכ"ה בתה"ד סי' כט לענין בשמים כתושים מובא בסי' רב, והרי אף דלא ניכר תוארו מ"מ טעמו לא נתבטל וכי עדיף מים בטעם הירק מירק עצמו שנשתנה צורתו ויש בו טעם הירק, וזהו קושיית רבינו, ועיין מג"א סי' רה סק"ו שעמד ע"ז בתו"ד וכתב דמי שלקות חשיבי כרוטב הירק ובטלים לירק ומש"ה לא הוו כשתיתא ושכר ומש"ה לא הוו כירק שנימוח, אמנם יש להעיר ע"ז ממי שיבתא דהוו כשיבתא אף דשיבתא גופה לא חזיא כלל וע"כ שאני שיבתא משתיתא דאין השבת בא לתת טעם במים אלא המים היכ"ת להעביר טעם השבת לתבשיל ומש"ה הטעם עיקר ולא המים, אבל הא מיהא נראה לכאורה דאין להחשיבם למים כרוטב השבת, ובע"כ דמי שלקות מברך בפה"א מצד עצם קבלת טעם הירק אם אך הטעם עיקר, והדר קשיא מירק קצוץ ונימוח, גם מש"כ לעיל לחלק בין מ"פ למי שלקות יל"ע בזה דכמדומה גם במי שלקות מה שנכנס במים הוא המיץ של הפרי, ונראה דהרא"ש הרי חידש דטעם לא הוי כמים היוצאים מהפרי אלא עדיפא מינייהו דכיון שאין להם טעם עצמי וקיבלו הטעם מן הירק נחשבים הם כירק עצמו (וכענין שאמרו בעלמא טעם כעיקר ועיין רשב"א חולין צח, ב בשם הראב"ד דעיקר חשיבות האוכל בטעמו ולכן אזלינן בתר טעמא שלא להתבטל ברוב), וכל זה בשלא שינה הירק בעצמו אלא נתן טעמו במים דחל שם הירק עליהם אבל בשינה הירק עצמו והפכו לדבר אחר לא יועיל מה שנשאר בו טעמו דביטל עצם הירק מן העולם. (ובתוס' פסחים כד, ב קשיא להו אהא דמ"פ חשיבי זיעה והא טכ"ע ומבואר כהרא"ש דטכ"ע מהני אף היכא דבעינן פרי עצמו ולא זיעה וכ"מ בתוס' חולין קיב, ב ד"ה ורוטבן, וקו' תוס' דפסחים יישבה הרא"ש וכפשנ"ת בכונתו). וזהו דרך הרא"ש, אבל הרשב"א לח, א סובר דטעם לא הוי אלא כדבר היוצא מן הפרי ולא עדיף ממ"פ, אלא הטעם דמברך בפה"א, דהרי יין ושמן מברך בפה"ע משום שרוב דרך אכילת זו"ע בסחיטה וזהו פריים, שלכך ניתנו ועומדים זו"ע כמ"ש הרשב"א שם בשם רש"י או משום דאישתנו לעילויא כמש"ש בשם תוס', וה"ה ירקות שרוב ועיקר דרך אכילתם בשליקה ששולקים אותם ואוכלים אותם ואת המים שקיבלו טעמם, הו"ל הטעם שבמים כמו יין ושמן שיצאו מזו"ע וזהו הירק עצמו, משא"כ דברים שאין עיקר דרכם בשליקה לא הוו מימיהם כמותם אלא רק הפרי בעצמו שם פרי עליה. וכ"כ תר"י דמי שלקות אישתנו לעילויא, והיינו דמש"ה דמו ליין ושמן דאישתנו לעילויא, (אלא שהוסיפו תר"י להק' משכר דג"כ אישתני לעילויא ויהא לשכר דין מי שלקות ותי' דרק במי שלקות שדרך לאכול בהם הפת כשלקות עצמם חשיבי כשלקות משא"כ שכר שיצא מתורת אוכל לגמרי וכ"ז בשכר שאין כאן אלא טעם שעורים במים שמבחוץ אבל במ"פ דגופא דפרי ממש צ"ל כמ"ש בתחלה דאישתני לגריעותא וממילא אף במי סחיטת ירקות שמטבל בהם אוכל יברך שהכל כיון דאישתנו לגריעותא). אכן רבינו הק' דמים הוו כפרי שנשתנה צורתו ולא סבירא ליה לדברי הרשב"א ותר"י, שאף ביין ושמן מבואר בדבריו לח, א דבעצם לא הוו אלא זיעה אלא דכיון שבדיני התורה דינם כהפרי מברך עליהם ברכת הפרי, ורק בגרגלידי דליפתא מברך בפה"א אף דנשתנו מפני שזה תיקונם והכשרם כמ"ש רבינו, אבל אין הכשר הירק באכילת מימיו ומש"ה יש לברך שהכל אף דעומד לכך. והרא"ש שלא כתב כהרשב"א, אף דמבואר בדבריו לח, א דטעמא דיין ושמן משום דאישתנו לעילויא ע"ש גבי דבש ושכר וכ"ה בטור ס"ס רה גבי מי ירקות ובסי' רב גבי סוכר, ומשמע ברא"ש דהוצרך לטעמא דמרק יש בו טעם הירק גם בירק שנשתנה לעילויא וכ"נ ברא"ש כלל ד אות טו (דלא כב"מ סי' רה), נראה שסובר דטעם שבמים אינו רק בגדר ירק שנשתנה דאיכא למימר דאישתני לעילויא, אלא אין כאן ירק כי אם טעמא בעלמא, ומש"ה הוצרך לומר שנתחדש כאן דטעם עדיפא וחשיב כירק בעצמו, אבל להרשב"א ותר"י טעם לא עדיף, אלא חשיב כדבר היוצא מן הירק, וכיון דדרך אכילת הירק בכך לבשלו ולשתות טעמו שיצא מתוכו מברך עליו בפה"א. (ומשה"ק הרא"ש סי' יב דשכר יברך בפה"א משום שעורים דאישתנו לעילויא, התם איכא שעורים במים ולא רק טעם, אלא שנימוחו ואין ניכרים, יעו' בתוס' לח, א ותוס' שאנץ פסחים ב, א ואו"ז ע"ז סי' קעג). ולפמ"ש לא פליג הרא"ש על הרשב"א אלא במי שלקות אבל במ"פ היכא דדרכו למיסחטיה מודה הרא"ש דמברך בפה"ע וכמ"ש הרא"ש בטעמא דיין ושמן דאישתנו לעילויא, אמנם אין בזה נפ"מ דלכו"ע אין בכלל דרכו למיסחטיה אלא יין ושמן שעיקרן וחשיבותן לסחיטה אבל שאר מ"פ לא שהרי בקרא ומתני' מבואר דתרומה ובכורים ליתנייהו אלא ביין ושמן וכן להכשיר לטומאה הא אין מכשירין אלא יין ושמן, (ודברי הפמ"ג רב מ"ז סק"ח ושעה"צ שם סקנ"ד וסי' רה סקכ"א וחזו"א סי' לג צל"ע, ועמ"ש להלן בדברי הר"מ וריא"ז). והרא"ש לפי דרכו צידד דגם במי שליקת הפירות אף שאין עיקרן לשליקה מברך בפה"ע, וצ"ע למה אי"ז ברור לדמותן לירקות, ואולי אין הטעם חזק כמו ירקות, ועוי"ל דבירקות איכא חשיבות אצל בנ"א למרק הירקות לשתותו בפ"ע משא"כ במי שליקת פירות אין לזה חשיבות אלא שותים אותם אגב אכילת הפרי ואיכא למימר דלא חשיב לתת למים שם פרי וברכת בפה"ע, (ולפ"ז משמע דגם להרא"ש בעינן דרך לשתות המים לכה"פ אגב הפרי, ועמ"ש להלן בדין מי בישול הלביבות). והר"מ פ"ח ה"ד כתב דשלקות שדרכן לישלק ושלקן לשתות מימיהן במקום שדרך לשתות מימיהם מברך בפה"א, ונראה דאין כונתו מצד סברת הרשב"א דבעינן עיקרו בשליקה, אלא כונתו מצד הדין שכתב בהל' הקודמת דבעינן אכילה כדרכה ולכן צריך דרכן לישלק ולשתות מימיהם, אבל היכא דדרכן לישלק אף שאין רוב אכילתם בשליקה מברך בפה"א להר"מ, וזה אתי כטעמא דהרא"ש, וכן בכ"מ מייתי עלה דברי הרא"ש, ויתכן עוד שסובר הר"מ ע"ד הרשב"א אלא שסובר דל"צ רוב אכילתן בשליקה ואישתני לעילויא אלא סגי במה דדרכן בכך משא"כ מי פירות שאין דרך לסוחטן ואינן בני סחיטה כמ"ש בשבת פרק חבית לענין סחיטה בשבת, ועיין פיה"מ פי"א דתרומות דמשמע כן, וכן מבואר בריא"ז דאין דרך לסחוט פירות מלבד זו"ע משא"כ שלקות שדרך לשולקן ודרך לשתות מימיהם, אלא שלפ"ז ישתנה הדבר בשינוי הרגל בנ"א כדמוכח בשבת שם קמד, ב ובזמננו דרך רוב העולם לסחוט רוב הפירות ויהא ברכת מימיהם בפה"ע ויותר לסוחטם בתרומה ויכשירו לטומאה וילקה עליהם בערלה וזה לא שמענו וצ"ע. ועיין בפסקי הרי"ד שכתב דמי בישול הלביבות במ"מ, וריא"ז נחלק שאין דרך לשתותם כמי שלקות, ולכאורה בדעת הרי"ד צ"ל כהרא"ש דטעם עדיפא ממים היוצאים ואיכא למימר דל"צ דרך לשתותם, משא"כ הריא"ז לטעמיה דעדיפי ממ"פ מצד שדרכן בכך, וכן מבואר במג"א רה סק"ו. והמרדכי וראבי"ה תירצו דמ"פ עומדים לשתיה אבל מי שלקות אכתי אוכל נינהו דדרך לטבל בהם אוכל ואמרינן בשבת קמד, ב משקה הבא לאוכל אוכל, אכן שא"ר לא תירצו כן, חדא דגם מי שלקות שותים, ועוד דמשקה הבא לאוכל היינו שנכנס לתוך אוכל אבל לטבל הו"ל משקה יעוין רש"י ותוס' שבת יט, א (ועיין מג"א סי' שכ סוף סק"א וצ"ע), ועוד דגם אי הוו אוכל מ"מ נשתנה הירק ויש לברך שהכל. ולהרשב"א שכתב דמי שלקות היינו בירקות שרוב אכילתן בשליקה, הא דמי שיבתא כשיבתא אף שמבואר בנדה נא, ב דסתם שבת לכמך ולא לקדרה צ"ל כפרש"י שם שכותשים אותו בכותח ומטבלים בו ודלא כהר"מ בעוקצין פ"ג מ"ד שנאכל חי אחר האוכל עם כל הלפתנים, וכיון דחי כמות שהוא אינו נאכל שפיר מברך אמי שליקתו בפה"א, וכן צ"ל להראב"ד המובא בטור סי' רד דשבת חי ברכתו שהכל דעשוי לטעם ולא לאכילה, והיינו כפרש"י דאין נאכל חי כמות שהוא וממילא ברכתו שהכל עמ"ש בהע' 110, אבל להר"מ יש לברך בפה"א. (עיין בירושלמי שביעית פ"ח ה"ב דאי"צ לשתות אנגרון בשביעית שאין דרך לשתותו והובא בר"ש שם אבל הר"מ פ"ה שמו"י ה"ג השמיטו ע"ש וי"ל דסובר דתלמודין כאן פליג מדמברך עלה בפה"א). .

אלא ודאי פירושא דהא מילתא דרב פפא לאיפטורי בברכה דידהו קאמר, דאי מברך אסלקא או אליפתא או אשאר שלקי דברכה דידהו בורא פרי האדמה, מפטרי מיא דידהו, ואף על גב דשלקי דליפתא וסילקא בורא פרי האדמה ומימיהן שהכל, וברכת בורא פרי האדמה אינה פוטרת שהכל, אפילו הכי כיון דמגופייהו היא, דינא הוא לאפטורי בברכה דידהו 157 וכ"פ הריטב"א בהל' ברכות ספ"א והמאירי וכן מובא בשם רבינו בריטב"א פסחים כד, ב ע"ש. וע"ש בריטב"א בהל' ברכות דאכל המרק עם הירקות פשיטא דהמרק נפטר שהירקות עיקר אלא שאפילו אכל הירקות ואח"כ המרק דלא הוו טפלין מ"מ המרק נפטר כיון שהוא מגופן ממש ונידונין כגוף אחד וממין אחד. ועיין בשעה"צ סי' רב סקס"ו שכתב דאכל פירות מבושלים ושתה אח"כ המרק כדרך העולם המרק טפל לפירות, וראיה מפי' רבינו שמפרש מיא דכלהו שלקי באוכל ושותה ביחד דנעשה המים טפלים להם, ואף דשאר פוסקים לא מפרשי כפירושו מ"מ בעיקר סברתו לא מצינו מי שיחלוק עליו עכ"ד, אכן בדברי הריטב"א מבואר דלאו משום טפלות אתינן עלה, אלא דכיון שקיבלו טעם מגופן נידונין כגוף אחד ומין אחד להיפטר בברכה שבירך על גוף הירקות (וע"ע שיטמ"ק), וד"ז אין לו שורש כלל לדעת שא"ר, ולכאורה מבואר עוד בריטב"א דרק כשאכל המרק עם הירקות המרק טפל אבל אכל הירק ואח"כ המרק אינו טפל, וזה דלא כמ"ש בשעה"צ דאכל הפרי ואח"כ שתה המרק כדרך העולם הו"ל טפל, אך נראה דריטב"א מיירי בשאכלן כל אחד אכילה בפ"ע אבל השעה"צ הא מיירי בדרך העולם שלאחר שאוכלים הפירות שותים המים שנשארו בקערה וכה"ג הו"ל שפיר טפל, (וע"ש מה שנתקשה בדברי המג"א אך י"ל דהמג"א מיירי בשאכלן כל אחד אכילה בפ"ע). ומשמע מדברי רבינו והריטב"א דרק במים שנתבשלו עם הירקות שאכל, דבא טעמם מגוף ירקות אלו, אבל מי סילקא שאכלן עם סילקא שלא נתבשלו עמה אין נפטר בברכת הסילקא. וכן אוכל תפוזים ואח"כ שתה מיץ תפוזים אין נפטר בברכת התפוזים אבל אכל תמרים ואח"כ אכל דבש שזב מתמרים אלו אי"צ לברך על הדבש. (ועיין מ"ב סי' רב סקכ"ג לגבי גרעינים). , והאי דינא הוא (בהדי) [דבעי] רב פפא למימר דפשיטא ליה. ואמרינן עלה דמיא דשבתא מיבעיא ליה, אי למתוקי טעמא במיא עבדי לה ושבתא בטיל ליה מכי שליק ולא חזו לברוכי עליה כלל, וכיון דכן לא מיפטרי מיא דידיה בברכה דידיה, או דילמא לעבורי זוהמא דידיה נמי עבדי לה ומתכשר בשליקה וחזי למיכל וחזי לברוכי עליה ומיפטרי מיא דידיה בברכה דידיה, ואסיקנא דשבת בתר שליקה לא חזי כלל 158 מדתנן דלאחר שנתנה טעם בקדרה אין בה משום איסור תרומה ואין מטמאה טו"א ופרש"י דהו"ל כעץ בעלמא, והא דקאמר ש"מ למתוקי טעמא עבדי לה פירושו לרבינו ש"מ למתוקי טעמא בלבד עבדי לה אבל שיבתא גופיה לא חזי כלל. , הילכך לא מיפטרי מיא דידיה בברכה דידיה דהא לא חזי לברוכי עליה כלל אלא בעי לברוכי עליהו שהכל 159 פי' רבינו צ"ע דהו"ל למיבעי אי שיבתא בתר שליקה חזיא לאכילה ומברך בפה"א או לא חזיא ולא מברך כלל. והנה רבינו הוכרח לנטות מהפי' הפשוט, לטעמיה דעל המרק לבדו אין מברך בפה"א אלא המרק נפטר בברכת הירק, וא"כ למאי דתנן דשבת בתר שליקה לא חזי כלל א"א לפרש שהמרק נפטר בברכת השבת, ובע"כ ספיקא דר"פ אי שיבתא בתר שליקה חזיא או לאו ומסיק דלא חזיא, אכן המאירי מפרש כרבינו דמי שלקות כשלקות פירושו שהמרק נפטר בברכת הירק וכתב דהמרק נפטר בברכת השבת, וקשה דהא שבת בתר שליקה לא חזיא כלל, אכן יעו"ש במאירי דרק לאחר שנתנה טעם בקדרה לא חזיא אבל נתנה בקדרה והוציאה קודם שנתנה טעם עדיין לחותה עמה ויש בה משום תרומה וטו"א, ולפ"ז א"ש דהמרק נפטר בברכת השבת שהוציאה קודם שנתנה טעם בקדרה וכבר נתנה טעם במים. (ועיין בה"ג שכתב שיבתא כו' שהכל מיא דשיבתא ולא כלום, ונראה דמפרש מעין פי' רבינו, והכי קאמרינן למתוקי טעמא עבדי לה אבל השבת עצמו נשאר בה זוהמתו וכן מימיה מזוהמים על ידה, או"ד לעבורי זוהמא עבדי לה דגם זוהמא דשבת מסתלקת ע"י השליקה ומברך בפה"א עליה וכן על מימיה, ומייתי מתני' דמשנתנה טעם בקדרה אין בה משום תרומה ואין מטמאה טו"א דנשאר זוהמא דידה ואף מימיה אינם ראויים לשתיה ולא מברך עלייהו כלל, עוי"ל בדעת בה"ג דהמים אין מקבלים זוהמא אלא דכיון דהשבת לא חזיא למיכל אין בזה דין מי שלקות כשלקות, ולפ"ז ולא כלום היינו שהכל, כמ"ש בה"ג גבי שמן זית, דהא לא גרע מכל מים, ודחוק קצת מדקאמר שיבתא שהכל מיא דשיבתא ולא כלום. ומש"כ בה"ג דשיבתא חי מברך שהכל, הובא בטור סי' רד בשם הראב"ד, וע"ש בבהגר"א ובמש"כ בהע' 156). .

אמר רב חייא בר אשי 160 כ"ה בגמ' אבל ברי"ף לפנינו אמר רחב"א אמר רב. פת צנומה בקערה מברכין עליה המוציא לחם מן הארץ. פי' פתיתין של פת בקערה, ובדליכא פתיתין אחריני אלא הני שבקערה לא צריכא למימר 161 והוא מוכרח מדאמרינן ופליגא דר' חייא, והא מודה ר' חייא בדלית ליה אלא פת צנומה דמברך עלה המוציא. וע' רמב"ן ורשב"א. , דאפילו בדליכא פירורין כזית נמי בהני פתיתין, נמי מברך עליהן המוציא לחם כדאיתא לעיל [לז, ב] ואף על גב דנתבשלו במילתייהו [קיימי] 162 פי' אע"פ שנתבשלו במים רותחים שבקערה מ"מ קיימי במילתייהו כל שלא נמוחו ואית עלייהו תוריתא דנהמא, ורבינו לטעמיה דמפרש חביצא דלעיל לז, ב בבישול, אבל תר"י והרא"ש שם סברי דפירורין פחות מכזית שנתבשלו אף שלא נמוחו מברך במ"מ, והך דהכא מפרשים תר"י שלא בבישול אלא במים בעלמא ע"ש, ועיין תוס' ובעה"מ וראב"ד ורמב"ן, ועמ"ש לז, א בהע' 56, 57. , אלא הכא הא צריכא למימר בדאיכא פתיתין אחרים גדולין מהם, והיינו דנקט בקערה דמסתמא אינון פתיתין קטנים, ופתיתין גדולים מהן על השולחן, ומיהו שלמים ליכא דהא אמרינן בסמוך [לט, ב] דשלמה מן המובחר 163 צ"ע דילמא סבר רחב"א כר"ה דפתיתין עדיפי משלמים דמקרבה הנאתם וחביבי ליה טפי כדביאר רבינו לקמן, ואף שפירשה רבינו לקמן בפתיתין הראויין לבציעה היינו למאי דסברינן דלא כרחב"א דאיכא מעלת בציעה ונגד זה לא מהני טעמא דחביב אבל לרחב"א י"ל דלית ליה מעלת בציעה, ואילו מצד שלמים סובר כר"ה דחביבותא דפתיתין עדיפא, וצ"ל דכונתו שאין צורך לומר דרחב"א סובר כר"ה דאיכא למימר דמודה דשלמים עדיפי וכריו"ח, וכאן הנידון אם יכול לברך על פירורים כשיש לו חתיכות הראויות לבציעה. , וקאמר דמברך אם רצה על הפתיתין קטנים שבקערה ואף על גב דאיכא פתיתין גדולים מהן על השולחן דכיון דליכא שלמים לא שנא בין פתיתין גדולים לקטנים 164 והיינו דנקט פת צנומה למימר דיכול לברך אפירורים אע"ג דאית ליה חתיכות גדולות, והרשב"א מפרש דרחב"א סובר דל"צ לא שלמים ולא חתיכות גדולות אלא אף אפירורין מברך, ומדר' חייא שמעינן דצריך לברך אחתיכה הראויה לבציעה ולא אפירורין, והיכא דאיכא חתיכה הראויה לבציעה ושלמה אז הוא מחלוקת ר"ה וריו"ח אם שלמה עדיפא, (וכן ברש"י ורז"ה וראב"ד בהשגות על הרז"ה מבואר דרחב"א לא מצריך שלימה וראויה לבציעה כלל), אבל שא"ר מפרשים דגם רחב"א מודה לעדיפות דשלמים ודגדולים אלא שסובר דאי"צ לברך קודם הבציעה אלא בוצע ומברך דכיון דהובא לפניו שלם או גדול ובצע ממנו לברך עליו ולאכלו מתקיים בזה חשיבות דשלם וגדול ור' חייא סובר דמברך בשעת הבציעה ורבא סובר דמברך קודם הבציעה, יעו"ש ברשב"א ותורי"ח ורמב"ן ותר"י ורא"ש. וצ"ע למה מיאנו שאר הראשונים בפי' רבינו, ונראה דאינהו סברי דגם מעלת שלם ענינה מצד שאינו פרוס ובצוע כבר, ובפת קטנה טובא שאין בה בציעה אין בה מעלה דשלמה, וכיון דמודה רחב"א דשלם עדיף ה"ה דמודה דפרוסה הראויה לבציעה עדיפא מפירורים דאף דבצועה כבר אכתי אית בה בציעה, והרשב"א פי' באמת דרחב"א פליג אכל עיקר מעלה דבציעה אלא אף אפירורין מברך ומייתי מר"ח ורבא דאיכא מעלה דבציעה אבל נחלקו ר"ה וריו"ח אי שלם שלא נבצע כלל עדיף מחתיכה בצועה שיש בה עדיין בציעה, ושא"ר סברי דרחב"א מודה למעלה דבציעה ומצריך שלם וגדול אלא שסובר דכל שנטל הפת לבוצעה ולברך ולאכול יש כאן חשיבות דבציעה בהברכה כיון דנטל פת הנאכלת בבציעה, אבל רבינו סובר דמעלה דשלם מצד עצם השלמות ואף בשאין בהפת כדי בציעה יש בה מעלה דשלמה ושפיר מצי למימר דרחב"א מודה דשלם מן המובחר אלא שסובר דאין מעלה של בציעה. (ועיין תוס'). .

ופליגא דר' חייא בר אבא 165 לפנינו בגמ' ורי"ף ר' חייא. דאמר ר' חייא בר אבא צריך שתכלה ברכה עם הפת. פי' עם בציעת הפת, הילכך פתיתין גדולים דאפשר בהו למיבצע עדיפי 166 יל"ע דילמא מיירי ר"ח בשלמה דמברך עליה בשעת בציעתה, ונראה דר"ח מצריך ברכה בשעת בציעה מצד מעלה דבציעה, ואף שאין המעלה בבציעה גופא אלא במה דמגלה אחשיבותא דפיתא דאית בה כולי האי דחזי למיבצע כמ"ש רבינו לקמן (ואף שכתבה אדברי רבא דמברך קודם בציעה לא נראה דר"ח פליג בזה), נראה דסובר ר"ח דיותר ניכר מעלה זו בשעת בציעה גופא ומש"ה מברך בשעת בציעה, וזהו דמייתי מינה דלא כר"ח בר אשי שסובר דאין מעלה של בציעה. . מתקיף לה רבא מאי שנא צנומה דלא דכי כליא ברכה אפרוסה כליא אי הכי שאינה צנומה 167 לפנינו בגמ' ורי"ף א"ה על הפת נמי. נמי כי כליא ברכה אפרוסה כליא. פי' ובנוסחי דילן כתיב אי הכי שלימה נמי כי כליא ברכה אפרוסה כליא, והכי פירושא, מתקיף לה רבא להאי טעמא דר' חייא בר אבא, דכיון דאית ליה דכליא ברכה עם הבציעה, לאו דינא הוא ל[א]פרושי כלל בין צנומה דפתיתין קטנים דלא אפשר בבציעה, לפתיתין גדולים דאפשר להו למבצע, דמאי שנא צנומה דלא (כליא) דכי כליא ברכה אפרוסה גמרה 168 פי' שהברכה נעשית על דבר בצוע כבר שאין עומד לבוצעו. , פתיתין גדולים ואפילו שלמים נמי, כיון דאמרת צריך שתכלה ברכה עם הפת גמר ברכה מיהת אפרוסה אתיא, כלומר דהאי טעמא דר' חייא בר אבא לא טעמא תריצא הוא, דאפילו שלמה נמי מאי מהני לן לפום האי טעמא, כיון דסוף סוף גמר ברכה אפרוסה הוא 169 באופן דעיקר קו' רבא דאין מעלה דבציעה מתקיימת במה דמברך בשעת בציעה כיון דגמר הברכה נעשית על החתיכה הבצועה, ולנוסחי דגרסי א"ה שלמה נמי הוסיף רבא להק' דאם מברך בשעת בציעה הפסיד גם מעלה דשלמה כיון דאין גמר הברכה על השלמה. .