רא"ה על ברכות עו

קתני ירקות דומיא דפת מה פת שנשתנית על ידי האור אף ירקות שנשתנו על ידי האור אמר רבנאי משמיה דאביי זאת אומרת שלקות מברכין עליהן בורא פרי האדמה. פי' ולאו דוקא דומיא דפת, דפת דוקא בנשתנה על ידי האור הוא שמברכין עליו המוציא, ושלקות אפילו בנשתנו על ידי האור וכל שכן שלא נשתנו 107 היינו כשדרך לאכלן חיים. .

וכתב רבינו ז"ל וקיימא לן הכי דהא רב ושמואל ורבי יוחנן כולהו סבירא להו שלקות בורא פרי האדמה ותניא נמי הכי יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נמוח דברי רבי מאיר. פי' אלמא במבושל תורתו עליו בפת והוא הדין לשאר מבושלין. רבי יוסי אומר יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל שלא נמוח 108 לפנינו בגמ' ורי"ף אע"פ שלא נמוח, ולגירסא זו ל"צ למה שהוסיף רבינו. . פי' וכל שכן בשנמוח. ולא פליג רבי יוסי עליה דרבי מאיר אלא במצה דבעינן טעם מצה וליכא אבל בעלמא אפילו רבי יוסי מודי דשלקות במילתייהו קיימי ומברכינן עלייהו בורא פרי האדמה ואפילו תומי וכרתי. פי' אף על גב דמשובחין יותר כשהן חיין והשלק פוגם בהן קצת 109 וכ"ה בתוס' ורשב"א ותר"י ועו"ר, ועיין בדברינו בסמוך. מכל מקום כיון דארחייהו בשלק 110 מבואר דגם להרי"ף בעינן ארחייהו בשלק, דאם אין דרכם כלל להאכל שלוקים הרי זה דומה לכרוב וסלק חיים שמברך שהכל כיון שאין דרך כלל לאכלם כך, וכן מבואר במכתם ומאירי ורשב"ץ דירקות שאין דרכן בשליקה כמו מלפפונים ואבטיחים מברך כשהן שלוקים שהכל וירקות שנאכלים חיין ומבושלין כגון שומים וכרתי מברך כשהן מבושלין בפה"א, ולפ"ז מודה הרי"ף למש"כ הר"מ בפ"ח ה"ג דירקות שנאכלים חיים בלבד אם בישלן או שלקן מברך שהכל, אך בפשט הם חלוקים דהרי"ף מפרש דתומי וכרתי מברך שהכל לר"ח משום דנאכלים גם חיים (ע' בהע' הבאה) ופוסק דלא כר"ח ואילו הר"מ מפרש דאין נאכלים אלא חיים שאין דרך לשלקן ופסק כר"ח (דאין לומר שפי' כהרי"ף דא"כ נמצא דדין אין דרכן בשליקה שכתב הר"מ אין לו מקור בגמ'), וע"ע ריטב"א הל' ברכות פ"א הי"ב והל"ד, אכן בפסקי הרי"ד פי' כהר"מ דאין דרך לשלקן אלא נאכלים חיים בלבד ופסק דלא כר"ח דאף שלקות שאין דרכן בשליקה מברך בפה"א וכ"מ בריא"ז ור"י מלוניל. וביאור הדברים דלרבינו והר"מ והמאירי והמכתם הא דלא מברך אקרא חייא בפה"א היינו משום עצם מה שאין דרך לאכול כך, וממילא ה"ה באין נאכלים שלוקין אין מברך בשלוקין בפה"א, (וע' בר"מ פ"ה שמו"י ה"ג והוא לשיטתו כאן). אך הרי"ד ודעימיה סברי דהא דקרא חייא מברך שהכל היינו כמ"ש המ"ב רב סקס"ד דכיון שדרך רוב בנ"א לאכלו במבושל דוקא לא מיקרי עיקר פריו כל זמן שלא בא לכלל זה וכ"ה בלבוש שם סי"ב, (וכן נתבאר בדעת הרי"ד לעיל הע' 22 ע"ש), וממילא הנ"מ באין דרך לאכלו חי שאין כאן עדיין הפרי הנאכל אבל באין דרך לאכלו מבושל ובישלו קיי"ל דאין הבישול נחשב שינוי בדבר ואכתי קיימא במילתיה לברך עליו ברכת הפרי. ושי' תוס' דאף בדרך לאכלן חיים אם הם יותר טובים כשהם מבושלים מברך בחיים שהכל, וכל שנשתנה בבישול לגריעותא או למעליותא בגריעותו מברך שהכל ובמעליותו בפה"א (לשון המרדכי סי' קכב), והיינו כמו דאישתני לגריעותא נחסר בעצם השם פרי כמו"כ כשלא הגיע עדיין למעליותא דידיה ועיקר דרך אכילתו לא נשלם שם פרי. וע' בביאה"ל רב סי"ב שביאר מש"כ תוס' לו, ב דבוסר מברך בפה"ע אף דאין דרך לאכלו ונאכל רק ע"י הדחק, משום דכשיגמר יאכל חי ומש"ה שם פרי עליה בחיותו משצמח, אבל הנאכל רק מבושל, כשהוא חי אין עלה שם עיקר פרי כלל, והיינו לתוס' דהוא משום חסרון בשם עיקר פרי, אבל להני דס"ל דהוא משום דבעי' עצם האכילה כדרכה א"כ בבוסר נמי יברך שהכל וכמ"ש בנשמ"א כלל נא סק"ה משבה"ל סי' קס בשם הגאונים וכתב כן גם בדעת הר"מ ותר"י וכ"כ הריטב"א בהל' ברכות פ"א הי"ד וכן מובא במאירי לו, ב בשם י"א, ועמ"ש מ, ב גבי נובלות בהע' 219. ויעו' מג"א רה סק"ב ובהגר"א שם ס"ט דכרוב ולפת כבושין מברך בפה"א דכבוש כמבושל ע"ש, וקשה דגם אם כבוש לאו כמבושל הרי מ"מ נאכל ודרך לאכלו כך, אכן לטעמא דהלבוש והמ"ב דאין שם פרי עלה עד שיתבשל א"ש דאם כבוש לאו כמבושל ולא נחשב שינוי בדבר אלא תיקון אכילה בעלמא אין הכבישה עושה אותו פרי רק מתקנת אכילתו קודם שנעשה פרי (וליכא למימר דכיון דסגי ליה בכבישה הרי שנאכל חי אלא דבעי כבישה, דומיא דמש"כ במ"ב רה סק"ד בשלאטין חי מעורב בשמן וחומץ דמברך בפה"א, דז"א דכיון דבעי שינוי של כבישה בעצמותו הרי שאין נאכל חי). ועיין רמב"ן לו, ב שנתקשה בשי' רב ששת דפלפלי יבישתא מברך שהכל ולמה לא יברך בפה"ע ולכאורה הומ"ל דדמי לקרא חייא כיון דאין נאכל בעינו, אך להלבוש והמ"ב א"ש דדוקא בצריך בישול השתא לאו פרי הוא משא"כ פלפל דמתבלין בו חי, (ועיין טור סי' רד בשם הראב"ד ובה"ג דאין מברכים על תבלינים אלא שהכל ובמג"א רב סקל"ה משמע הטעם משום דלא נטעי אדעתא דהכי, ולפ"ז בפלפל לא קאמר הראב"ד כיון דנאכל קצת ברטיבתא ע"ש במג"א, ואף דהשתא נתייבש הרי כתב בשו"ע סי' רג ס"ו דזנגביל יבש מרוקח בפה"א וה"ה פלפלין ע"ש במג"א סק"ד ובסי' רד סקי"א ופמ"ג בא"א שם, אכן להאמור י"ל בטעמא דהראב"ד ובה"ג משום שאין דרך לאכלם ודמו לקרא חייא, אי נמי אינם אוכל אלא תבלין עיין נדה נא, ב ולעיל הע' 18 ומשום הכי אין שם פרי עליהם, ול"ק קו' הרמב"ן ארב ששת, ועמ"ש בהע' 38). ורבינו לקמן כתב דגרעיני פירות שאין דרך לאכלם מברך שהכל, וזה לטעמיה דעצם מה שאין נאכל כך מגרע ברכתו, וע"ש בהע' 123. במילתייהו קיימי לברוכי עלייהו בורא פרי האדמה. קרא חייא וסלקא וכרבא מברך עלייהו שהכל וכד בשיל להו מברך עלייהו בורא פרי האדמה וכן כל מידי דלאו אורחייהו דאינשי למיכלינהו בחיותיהו מברך עלייהו שהכל ואי שליק להו מברך עלייהו בורא פרי האדמה. זה כתב רבינו ז"ל.

ומיהו לפום גמרין משמע דהילכתא כרב חסדא דפליג בתומי וכרתי ואמר כיון דעדיפי כשהן חיין שלקן שהכל, וכל דבר שאין דרכו להאכל כמות שהוא חי ולית ביה ברכה אלא שהכל שלקן מברך בורא פרי האדמה, דרב חסדא בתרא ומכריע בפלוגתייהו דקמאי בגמרא במילי דשפירן 111 וכ"כ תוס' ובה"ג והרשב"א והרא"ש והטור ועו"ר דכל שנשתנה בשליקה לגריעותא כמו תומי וכרתי מברך שהכל, והיינו אף אם דרך לאכלו גם מבושל מ"מ כיון דמשתנה לגריעותא משתנית ברכתו, (וכן הדין בפרי העץ כמ"ש רבינו לקמן וכ"כ תוס' והרשב"א וש"ר), אבל הרבה ראשונים סברי כהרי"ף, והנה הראבי"ה ח"א סי' קו הביא בשם ר"ח שהוכיח דלא כרב חסדא מעובדא דרחב"א דראה לריו"ח שבירך אזית מליח תחלה וסוף ומסתבר דהיינו בפה"ע ומעין שלש דאל"ה מאי קמ"ל, וכ"כ האו"ז סי' קסח בשם הרי"ף, אכן לרבינו ודעימיה אין ראיה מזית מליח דאין משתנה במליחה לגריעותא אלא אדרבה משתנה למעליותא, משא"כ תומי וכרתי דמשתנים לגריעותא, ובע"כ דעת הר"ח והרי"ף דרב חסדא סובר דאין מברכים בפה"א על שלקות אלא בשאין נאכל כי אם במבושל אבל בשנאכל גם חי ושלקו מברך שהכל ואף בנשתנה למעליותא, וכן מבואר בלשון הרי"ף שם דר"ח סובר דכרוב וסילקא שאין נאכלים חיים אם שלקם מברך בפה"א דדרכו ונטיעתו לכך והוא עיקר פריו אבל תומי וכרתי הנאכלים חיים ושלוקים מברך בשלקן שהכל והרי דכל שאין לומר שעיקר נטיעתו לכך אלא נאכל חי ושלוק מברך שהכל לר"ח ובזה שפיר מוכח מזית מליח דלא כרב חסדא דזית נאכל גם חי (יעו' להלן בזה), וכן נראה מדברי רש"י ד"ה שלקו ובהפרדס סי' פה יעו"ש (וע"ש סי' פב ופג ואין הכל מרש"י), וכ"ד הראב"ד כמובא ברשב"א, ולדרכם ל"ק קו' תוס' דתומי וכרתי משתבחים בבישולן, והא דקאמר בגמ' כל שתחלתו בפה"א שלקו שהכל היכי משכחת לה ר"ל איזה ירקות דרך לאכלם חיים ושלוקים (דבאין דרך לאכלם שלוקים ל"צ לאשמועינן דמברך שהכל דהתם לאו משום דאישתנו אלא משום שאין דרך לאכלם וכמ"ש בהע' הקודמת, ולהר"מ הפי' איזה ירקות נאכלים חיים ולא שלוקים וכמ"ש שם). וביאור המחלוקת נראה לכאורה דאישתני דבישול דמי לרב חסדא לאישתני דצורת הפרי, ולענין שינוי צורת הפרי מבואר ברש"י לח, א דאיין ושמן מברך בפה"ע משום דניתנו זו"ע למשקה ולעיל לו, א כתב רש"י דעיקר נטיעת הזית בשביל השמן הלכך פרי הוא, אך הרשב"א לח, א בשם תוס' כתב משום דאישתנו זו"ע לעילויא וכ"ה ברא"ש שם ובתוס' ב"ב צו, ב ד"ה אחד ובתר"י, ולטעמייהו פליגי הכא דרש"י סובר דאין מברך לר"ח בפה"א אשלקות אלא כשעיקר נטיעתן לאכלם מבושלים אבל תוס' סברי דרק באישתני לגריעותא מברך שהכל (ורבינו סובר כתוס' לענין אישתני דשלקות אבל לענין יין ושמן אינו סובר כתוס' כמ"ש לעיל לח, א ע"ש), אך ילה"ע אעיקר דרך זו דאישתני דבישול לרב חסדא היינו דומיא דאישתני דקמח ומי פירות וטרימא, דאם כן אי"ז הלכה בברכת הנהנין אלא בכה"ת דלא הוי פרי ואף לענין תרומה וכיו"ב וכמבואר בע"א לענין מי פירות ובדברי רבינו שם, וא"כ למאן דפסק כר"ח לא יהא דין תרומה בתומי וכרתי וכיו"ב שנתבשלו וזה לא מצינו (ואמנם מבואר בר"מ שמו"י פ"ה ה"ג דאין לבשל בשביעית ותרומה דבר שאין דרך לבשלו אך זהו משום דחשיב הפסד אבל אין קדושתו פוקעת ממנו), וי"ל דאף דהשתא דנתבשל אינו פרי מ"מ כיון דחל עלייהו דין תרומה ועכ"פ הוטבלו לתרומה לא פקע, ואף יין שנעשה חומץ דפקע מיניה שם יין מ"מ לא פקעה מיניה קדושת תרומה (עיין ב"ב פד, ב) משא"כ בשינוי עצם צורת החפץ דעל צורה שנתחדשה לא חל מעולם תורת תרומה, וכן צ"ל לכאורה למד"א בסוגיין דאכולהו שלקות מברך שהכל דלא קיימו במילתייהו דהבישול מבטל מהם שם ירק (כלשון תוס' פסחים מא, א) ומ"מ לשאר דיני תורה לא מצינו דיפקע מהם דין תרומה וכיו"ב וע"כ כיון דחל לא פקע. וביאור מחלוקת הראשונים אם לפסוק כרב חסדא או לאו היינו אי דנינן בישול כשינוי דומיא דשינוי צורה או שאין בישול נחשב שינוי בדבר. (ומש"כ בביאור דברי הר"ח והרי"ף דהביאו ראיה מזית מליח דלא כרב חסדא משום דזית נאכל חי ושלוק, כן מבואר בירושלמי לתרץ הא דרחב"א קאמר בשם ריו"ח דזית כבוש מברך בפה"ע ור' בנימין קאמר בשם ריו"ח דשלקות מברך שהכל דזית ע"י שדרכו להאכל חי אף כבוש בעינו הוא אבל ירק כיון ששלקו נשתנה, והרשב"א נתקשה דהסברא להיפך והגיה דזית אין דרכו להאכל חי משא"כ ירק הנאכל חי שנשתנה לגריעותא וכסברת ר"ח, אכן להר"ח והרי"ף דזית נאכל חי נראה לבאר הירושלמי דזית דנאכל חי וכבר נגמר תורת פרי דידיה וחל עליה ברכת בפה"ע אי"ז מתבטל ע"י כבישתו אבל ירק שאין נאכל חי ורק ע"י שליקתו בעי' דיגמר תורת פריו ויחול ברכת בפה"א בזה סובר ריו"ח דכיון ששלקו נשתנה, וע' בחי' יעב"ץ הוריות יג, ב גבי הרגיל בזיתים, ועיין ברמ"א רב ס"ב וכן בזיתים וכו' ובביאה"ל שם סי"ב ד"ה מברך ודוק, ודרך הערבים כיום לאכול זיתים חיים). ועיין בטור סי' ערב שהביא שי' רש"י דיין מבושל מברך שהכל ובראשונים ב"ב צז, ב מבואר טעמו דאישתני לגריעותא ולהאמור בשיטתו בסברת רב חסדא י"ל דרש"י פוסק כר"ח וממילא גם אם אישתני למעליותא כיון דנאכל גם חי מברך במבושל שהכל, ול"ק ליה מזית מליח דסובר כהרשב"א הנ"ל דזית אין דרכו להאכל חי. וע' בס' המכריע סי' כד שהביא בשם רב פלטוי גאון דיין מבושל לא הוי יין כלל ליי"נ ולגילוי ולשירה ולבפה"ג, וזהו כדנתבאר דאישתני דסוגיין דומיא דשינוי צורה הוא, אכן בחי' הר"ן בב"ב הק' על רש"י מדאי' בירושלמי דיוצא במבושל ידי ד' כוסות והרי חד מינייהו קידוש היום ומדלא הק' מד' כוסות גופייהו משמע דגם אם אישתני לגריעותא הפסיד ברכתו מ"מ שם יין עליה לד' כוסות. והנה הראשונים פירשו סברת ר"ח משום אישתני, אך הר"מ בפ"ח ה"ג מפרש דתומי וכרתי לא היו נאכלים שלוקים והו"ל ככרוב וסלק שאין נאכלים חיים דמברך שהכל, ועיין בהערה הקודמת. . ומיהו כי אמרינן דבמידי דלא ארחיה מברך שהכל הני מילי במידי דאיכא קצת הנאה באכילתו אבל במידי דליכא הנאה כלל כגון פלפלי יבישתא בהא דכולי עלמא דליכא ברכה כלל 112 וכדלעיל לו, ב. ועמ"ש בהע' 18. ואי אכיל להו בטלה דעתו אצל כל אדם. פי' ומיהו הא דתנן [פסחים לט, א] גבי מרור ולא שלוקין ולא מבושלין ליכא מינה ראיה להני מילי כלל דההיא לכולי עלמא דבעינן טעם מרור וליכא 113 כ"ה בגמ' לח, ב בסה"ע. , ואפילו רבי מאיר דפליג במצה, במרור מודה דבעינן טעם מרור וליכא 114 וכדמצינו פסחים קטו, ב בלע מצה יצא בלע מרור לא יצא ופירש רשב"ם דבמרור בעי' טעם מרור משא"כ במצה, (ואף לר' יוסי ל"צ אלא שיהא בה טעם מצה ולא שיטעם בפועל וכ"כ המאירי וט"ז סי' תסא סק"ה). אך הרשב"א כתב דר"מ מחלק בין מצה למרור דמצה אין בטל טעמה ע"י בישול ומרור בטל טעמו ע"י בישול, ועיין מאירי פסחים שם די"א דלהלכה בלע מצה לא יצא שבכל הפרק אומרים תמיד טעם מצה בעינן. ועיין בתר"י. .

אמר רבי חייא בר אבא אני ראיתי את רבי יוחנן שאכל זית מליח ובירך עליו תחלה וסוף. פי' אלמא דשלקות במילתייהו קיימי [ד]זית מליח דינו כמבושל וכדקיימא לן [פסחים עו, א] מליח הרי הוא כרותח 115 וכ"כ רש"י ותוס' וש"ר, ומבואר דאם מליח לאו כרותח אף דנשתנה טעם הזית במילתיה קיימא לכו"ע. ועיין נובי"ת יו"ד סי' כ. . וכתב רבינו ז"ל ו שמעינן מינה דהיכא דאיכא כזית בעי ברכה תחלה וסוף אבל היכא דליכא כזית בתחלה בעי ברכה דאסור לו לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה אבל בסוף לא בעי ברכה. פי' ואפילו היכא דהוי בריה כגון פרידה של רמון ושלא כדברי הירושלמי דגמרא דילן עיקר דלא אמרי ליה לההוא דינא דבריה 116 ולהלן בסמוך האריך רבינו בזה. .

וכל היכא דטעון ברכה לפניו ואפילו פחות מכשיעור, טעון ודאי ברכתו הראויה לו לכשיעור 117 לאפוקי מסברת תר"י דמברך שהכל דברכתו המיוחדת ליכא כיון דליכא שיעור ולא חשיב אכילה, ושהכל בלבד הוא דבעי ברוכי משום דאסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה כמ"ש הרי"ף (ועמ"ש בהע' 18), אך לרבינו כונת הרי"ף דכיון דטעמא דברכה ראשונה משום איסור הנאה מן העולם בלא ברכה אין בזה דין שיעור חשיבות אכילה אלא כל דנהנה ואכיל בעי ברוכי, וממילא כל דבר מברך ברכתו הראויה לו, וכן דעת שא"ר. , שאין שינוי ברכות בשיעורין, אלא כל שמברך, מברך ברכתו הראויה לו, וכל שאינו מברך מחמת מיעוט שיעורו, כגון פחות מכזית שאינו מברך בסוף, אינו מברך כלל 118 כלומר אפי' בנ"ר, והטעם כמ"ש רבינו שאין הברכה משתנה במיעוט השיעור וכ"כ הרשב"א, ולכאורה אי"ז טעם אלא במילי דמברך מעין ג' בכשיעור, דמיעוט השיעור אין מחדש בו ברכה שונה, אבל מילי דמברך בכשיעור בנ"ר י"ל דיברך בנ"ר אף בפחות מכשיעור דאלת"ה מאי קס"ד דיברך בנ"ר בז' מינים בפחות מכשיעור, ולא נראה כן מדברי רבינו וברשב"א מפורש לא כן, ונראה דבמילי דמברך בנ"ר בכשיעור פשיטא להו דבפחות מכשיעור אין מברך דלמה יהא עדיף מברכת מעין ג' דז' מינין, ובנ"ר תחת מעין ג' אתיא כמ"ש תוס', אבל בז' מינין קס"ד דאף דאין מברך מעין ג' יברך בנ"ר כיון שנהנה, וע"ז כתבו דאין שינוי ברכות בשיעורין וכל שאין מברך ברכתו הראויה אין מברך כלל. ועיין ברא"ש. , וכן הוא בירושלמי [מד, א] 119 לשון הירושלמי התיבון הרי פחות מכזית הרי אין אומר אחריו ג' ברכות מעתה לא יאמרו לפניו המוציא לחם מן הארץ ר' יעקב בר אחא אומר לשאר המינין נצרכא, ומבואר דפחות מכזית מברך המוציא, והובא גם ברשב"א ובעה"מ. . והא דאמרינן לקמן [מב, א] בפת הבאה בכסנין דכי קבע סעודתיה עלה מברך המוציא ושלש ברכות וכי לא קבע סעודתיה עלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה מעין שלש, הרי שכשהוא אוכל הרבה ממנו משתנית ברכתו, התם לאו משום רבוי שיעורו, דהא באוכל ממנו כביצה שהוא בפת שיעור חייב בברכת המזון לדברי הכל 120 דבין לר"מ בין לר"י לקמן מט, ב כביצה הוא שיעור מחוייב בבהמ"ז. , ואפילו הכי לא מיחייב בפת הבאה בכסנין, אלא דפת הבאה בכסנין אין דינו כפת אלא כמאכל הבא מחמשת המינין, שהכיסנין שבו וענינו מוציאין אותו מתורת פת שאין דרך בני אדם בפת כזה, וכשאדם קובע סעודתו עליו הא אחשביה ושויה פיתיה 121 ועד"ז כתב הרשב"א. והנה הפמ"ג והגרע"א (בגליון לאבן העוזר) והגר"ז סי' קסח כתבו דהא דאמרו חכמים דפהב"ב אי"צ בהמ"ז, זהו משום דגם בפת גמורה אין חיוב מה"ת אלא בשיעור שאחרים רגילים לשבוע אלא דרבנן החמירו לחייב בכזית או כביצה, ובפהב"ב לא החמירו, אא"כ קבע עליה דאיכא שיעור שביעה ומחוייב מה"ת ושוב אין חילוק בין פת גמורה לפהב"ב, אי נמי הקלו בזה משום דאין מנין ג' ברכות מה"ת, אכן יעו' במ"ב ס"ס קפד שכתב ע"פ החינוך מצוה תל דשיעור שביעה תליא בכל חד לפום דידיה ואם שבע אף שאין אחרים שבעים חייב מה"ת והרי אנן קיי"ל בסי' קסח דקבע בפהב"ב על שיעור שאין אחרים קובעים אינו מברך, ועוד מה נימא להראב"ד והמלחמות והרשב"א כ, ב ועו"ר המחייבים מה"ת בכזית כמובא בביאה"ל שם, והרי דעת רוב הראשונים וביניהם הרמב"ן והרשב"א דג' ברכות בלחם מה"ת וכמ"ש בהע' 248, אכן בדברי רבינו מבואר דפהב"ב נפקא מתורת פת, ואף בדאורייתא גופא מפלגינן, דחילוק הפת משאר מאכלים הבאים ממיני דגן הוא במה שסועדת וקובעים עליה סעודה כדלעיל לה, ב ופהב"ב שהיא סוג וחפצא אחר של פת שאין נאכל כדרך פת אינה אלא כדייסא וכדומה, אלא דאם קובע עליה אחשביה ושויה פיתיה, (ומיושב דברי אבן העוזר הנ"ל מהשגת הגרע"א ע"ש). ועמ"ש לעיל הע' 82, 83. ועיין עוד בבדה"ב ב"ו סוף ש"א דפהב"ב כל היכא דלא קבע עלה לא חשבינן לה אלא כפירות ואי"צ נט"י, וע"ש במשמה"ב דפליג דהא פת היא, ור"ל דהא ודאי הוי פת לחלה, ורבינו מדמי נט"י להמוציא ובהמ"ז. .

פי' ומיהו לענין גרעיני פירות באוכל מה שבתוכן לענין ברכה, במה שראוי לאכול מברך עליו תחלה וסוף כפרי עצמו 122 שהם חלק מהפרי, וכן דעת תוס' לו, ב ד"ה קליפי והרא"ש ותר"י שם אבל הרשב"א שם סובר דאינו מברך בפה"ע (אלא בפה"א, מ"ב רב סקכ"ג בשם אבודרהם). והובא פלוגתייהו בטור סי' רב, ע"ש בשו"ע ומ"ב. ועמ"ש לעיל בסוגיא דקפריסין הע' 49, ומ"ש בהע' 38 לענין גרעינים מרים שמיתקן. , במה שאין דרכו להאכל שאינו ראוי יפה לאכילה מברך עליו שהכל 123 דומיא דקרא חייא דכיון שאין דרכה להאכל חיה שאינה ראויה יפה לאכילה (יעו' הע' 22) מברך שהכל, אך בראשונים שבהע' הקודמת משמע דלעולם מברך בפה"ע אא"כ במרים דאינו נהנה ולא מברך כלל, וסברת פלוגתייהו דרבינו סובר דהוא דינא בהאכילה דאם אין נאכל יפה אין לברך אאכילה כזו אלא שהכל דאתיא על כל הנאה, אבל להראשונים הנ"ל הוא דינא בהפרי דאין בו ברכתו כשאין דרך לאכלו כך אבל כשהפרי דרך לאכלו וחל בו ברכתו מברך כן אף על הגרעין שהוא חלק מהפרי, ועמ"ש לעיל בסוגיא דשלקות הע' 109. , במה שאינו נאכל שאינו ראוי לשום בריה אינו מברך עליו כלל. וכל שאינו מברך עליו בתחלתו בורא פרי (הגפן) [העץ] 124 פשוט שכצ"ל, וכ"ה בשיטמ"ק שהעתיק לשון רבינו. ודברי רבינו לטעמיה לו, א דאין מברכין מעין ג' על ה' מיני דגן אלא כשהם מזון וברכתם במ"מ. ומבואר עוד בדברי רבינו דכל שמברך שהכל אין מברך מעין ג', וכגון בזית חי דמשמע דעת הרשב"א לח, ב דמברך שהכל ה"ה דמברך בנ"ר, דמאותו טעם שאין אכילתו חי חשובה לברך ברכת הפרי אלא שהכל דאתיא אכל הנאה, גם אין לברך על העץ ועל פרי העץ. אך יל"ע ממה שנסתפק הרשב"א לו, א בקימחא דשערי אי מברך מעין ג' (להצד דמין דגן מברך מעין ג' גם כשאינו מזון ותבשיל) אף דברכתו שהכל כיון דלא אכלי ליה אינשי, וכן במג"א רח סק"ו כתב דאף כוסס שעורים חיין שמברך שהכל להרמ"א כיון דאין טוב לאכילה בכלל ספיקא דמעין ג' הוא, וי"ל דלכו"ע בפירות דשבעת המינים כל שמברך שהכל אין מברך מעין ג' דחשיבותם מצד חשיבות פריים וכל דליכא חשיבות פרי לברך בפה"ע גם אין מברך מעין ג', אבל בחטה ושעורה שדנו תוס' לברך על האדמה ועל פה"א לאו מצד חשיבות פריים הוא אלא מצד חשיבותם שעושים מהם מזון ומש"ה אף בשאין דרך לאוכלו ולא חשיב לברך בפה"א יש לברך מעין ג'. (וע"ש בשעה"צ סקכ"ג שהביא דברי המג"א, אף שכתב בסי' רב סקס"ח דירק חי שאין דרך לאוכלו לא הוי עיקר פרי. וע"ש ברעק"א שכתב בדעת הרשב"א דאף לר"נ דמברך שהכל אקמח משום דאישתני מ"מ בכלל ספיקא דמעין ג' הוא ע"ש, ומה שהקשה רעק"א מזית מליח לח, ב להאמור לא קשיא, ועוד דלמד"א דכל השלקות שהכל הבישול מבטל מינה שם ירק ופרי והוי כדבר אחר ומש"ה אין לברך מעין ג'). או בורא מיני מזונות אינו מברך אחריו מעין שלש.

פי' ופירות ששלקן דינן כירקות, כל שמשביח במילתיה קאי, כל שפוגם שהכל 125 וכ"כ תוס' והרשב"א וש"ר, והנה למד"א דשלקות מברך שהכל בכל הירקות מפורש בגמ' דה"ה בפירות, דהא מייתי ראיה מזית מליח, דהשליקה מבטל מינה שם ירק ופרי, אבל לר"ח דרק בנשתנו לגריעותא מברך שהכל (וכדפי' רבינו ודעימיה) אין הדבר מפורש בגמ', ומוכח ברשב"א די"ל דפירות לא הוו כירקות דמחמת חשיבותן י"ל דאף באישתנו בבישולן לגריעותא במילתייהו קיימי אלא שלמעשה סובר דגם בפירות הדין כן ע"ש (ומה שהביא מתוס' גבי דורמסקין כונתו לתורי"ח שם ע"ש). וע' ט"ז סי' רה סק"ג, וע' הג"א סי' יב בשם מהר"ם. .

פי' ובירושלמי [מג, ב] אמרו שאם היו לפניו פירות הרבה ממין אחד ונטל אחד מהם ובירך עליו ונפל מידו ואבד ונטל אחר לאכול צריך לחזור ולברך עליו 126 וכ"ה בתוס' ותורי"ח לט, א וברא"ש סי' כ ובתר"י ובר"מ פ"ד ה"י ובריטב"א פ"ב ה"ח ושבה"ל סי' קסו בשם רנ"ג וטושו"ע סי' רו ע"ש בב"י ורמ"א. וז"ל הירושלמי ר' זריקא אמר ר"ז בעי אהן דנסיב תורמוסא ומברך עילוי ונפל מיניה מהו מברכה עילוי זמן תניינות, מהו בינו לבין אמת המים, אמרין תמן לכך כיון דעתו מתחלה ברם הכא לא לכך כיון דעתו מתחלה, תני ר' חייא אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס, א"ר חייא בר ווה הדא אמרה אהן דנסיב פוגלא ומברך עילוי והוא לא אתא לידיה צריך למיברכה עילוי זמן תניינות ע"כ. ופי' בתר"י ובתורי"ח וברא"ש ובתוס' לט, ב ד"ה והילכתא דפשט הבעיא מדר' חייא דלכן לא יברך לאחר שפרס שמא תפול הפרוסה מידו ותאבד ויצטרך לחזור ולברך על אחרת, וזהו דקאמר ההן דנסב פוגלא ומברך עילוי והוא לא אתא לידיה שנפל מידו ולא מצאו חוזר ומברך על צנון אחר. אבל בשבה"ל הנ"ל מפרש לדר' חייא דלא ישהה בין הברכה לאכילה וכן הא דקאמר דנסב פוגלא ומברך עילוי והוא לא אתא לידיה הפי' שבירך עליו ונתעכב ולא יכל לאכלו מיד, והובא בב"י סי' רו וכ"פ באבודרהם מובא בב"י סי' קמ, וכתב השבה"ל דמה שהביא רנ"ג מהירושלמי לדינא דתורמוס שמא פסק בבעיא לחומרא (וצ"ע דסב"ל ועיין תוס' לעיל יב, א ובגהש"ס). וע' ריטב"א מגילה כא, ב שכתב דבירושלמי אי' דשהה כדי לגמור כל הברכה בין ברכה למצוה חוזר ומברך, ונראה שכונתו לדברי ירושלמי דידן ולא מייתי שיעור ההפסק אלא הא דחוזר ומברך, ובריטב"א פסחים ז, ב הביא עיקר הדין בשם רבינו וכ"ה בהוספה שבסו"ס המכתם לפסחים (שנראית מדברי רבינו), ולפ"ז צ"ל דמה שהביא רבינו מהירושלמי דחוזר ומברך כונתו כהשבה"ל שפסק הבעיא לחומרא או שסובר דמשמעות הירושלמי דהקשה מאמת המים ומתרץ כהצד שחוזר ומברך, מיהו בריטב"א הל' ברכות פ"ב הי"א הדר ביה וכתב דשהה אינו חוזר ומברך (ע"ש בהע') ויתכן שחזר בו בכונת הירושלמי ופי' כתר"י ודעימייהו. והר"מ שם בפ"ד ה"י כתב דאין מברכין על אוכל עד שיבוא לפניו ואם בירך והביאו לפניו חוזר ומברך, וכתב ב"י סי' רו דמפרש הירושלמי אהן דנסיב פוגלא ומברך עילוי והוא לא אתא לידיה שלקח צנון וכבר בירך עליו לפני שהגיע לידו חוזר ומברך עליו, ונראה דכן פי' הר"מ הא דקאמר ר' חייא אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס שלא יברך לפני שבאה הפת לפניו, ולפ"ז גם להר"מ צ"ל כמ"ש לרבינו דפסק לדינא דתורמוס משום דמשמעות הירושלמי כהצד דחוזר ומברך. אכן הראב"ד מובא באבודרהם (הובא בב"י סי' רו) מפרש ג"כ דתני ר' חייא מילתא אחריתא היא ופסק בבעיא דתורמוס לקולא, וכן דעת ר"ת מובא בהג"מ על הר"מ שם ובב"י, וע"ע או"ז סי' קמב. ומבואר בדברי רבינו דהירושלמי מיירי בתורמוסין הרבה לפניו, והיינו אף שהם לפניו ודעתו לאוכלם מ"מ הברכה בירך על תורמוס מסויים, וכ"ה ברא"ש וריטב"א וטושו"ע, (ובט"ז כתב דתר"י פליגי וכבר דחו דיוקו ועוד דמפי' תר"י להא דמברך על הפת בשעה שהוא פורס מוכח לא כן). והראב"ד שפסק לקולא כתב דכיון דמנחא קמיה חיילא ברכה עליה, מבואר דלא פליג אלא במונח לפניו, אבל ר"ת פליג אף בהביאו לו יין אחר תחת היין שחשב לשתות, ובפשוטו פליג ר"ת אף בלא היה דעתו לשתות עוד יין מלבד היין ששתה ואף אם היה דעתו להדיא לא לשתות עוד מ"מ הרי היה דעתו לשתות כוס אחת והביאו לו אחרת תחתיה, אבל בב"י סי' רו כתב לא כן וכ"ה ברמ"א שם ובסי' רט ע"ש במג"א ומ"ב בסי' רו ובביאה"ל שם. (ומה שהובא מד' הר"מ דאין מברכין על האוכל אלא לאחר שהובא לפניו, לדעת שא"ר אין מקור לזה בירושלמי אך בטושו"ע העתיקו כן, ויתכן גם דשייכי הני דיני בסברא דהברכה צריך שתחול על הדבר ולכן חיילא על מה שלפניו ועל מה שמתכוין, וצ"ע בדעת הרמ"א שלא השיג דהא לכאורה פשוט דר"ת פליג עלה דקאמר דרצה לשתות כוס יין ונשפך והביאו לו אחר אין חוזר ומברך וכן משמע בתשובת מהרי"ל שהביא ב"י ס"ס רו בסוף התשובה וכמ"ש בפרישה שם וצ"ע. והא דל"ק על הר"מ מאמת המים כתב הב"י דמים סופן לבוא משא"כ בלא הובא לפניו שמא לא יביאו לו, ונראה דאין כונתו מצד ספק אלא דהמים באין מצד עצמם וכולם כבאו לפניו משא"כ כשצריך להביא, וע"ש בפמ"ג ומ"ב. וע' להלן הע' 198). , ושאלו מה בינה לאמת המים, ופירשו זה כיון מתחלה לכך וזה לא כיון מתחלה לכך, וצריך לומר על (כל) ברכה ראשונה שאמרה לבטלה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

פי' ובגמרא מקשינן האי זית מלוח כיון דשקלית לגרעיניתיה בצר ליה שיעורא סופיה 127 כך גרס רבינו, וכ"ה ברשב"א ורי"ד, וע' בעה"מ. מאי מברך. ודוקא סופיה הוא דקשיא לן ולא רישיה, דרישיה אפילו בפחות מכשיעור מברך עליו כדפרישנא, וכן עיקר בודאי דאי לא אפילו בשדעתו לאכול הרבה אסור לו לברך אלא אם כן באוכל בתחלה כזית בבת אחת שמא ימלך ולא יאכל ונמצא בירך על פחות מכשיעור אלא ודאי כדפרישנא 128 ומזה ראיה גם דמברך ברכה הראויה ולא שהכל דאי מברך שהכל א"כ לא יברך ברכה הראויה אלא בכזית בב"א שמא ימלך ולא יאכל כשיעור ונמצא שלא בירך כדין. וגם מדלא הק' אלא מסופיה אבל רישיה ניחא ליה אף לרחב"א דבירך בפה"ע, וכ"ה ברשב"א. .

ומהדרינן עלה דשיעור ברכה כזית בינוני, והא דרבי יוחנן זית גדול הוה וכי שקלת ליה לגרעיניתיה אכתי משתייר כזית בינוני. ומיהו בירושלמי [מא, ב] מפרש לה משום טעמא אחרינא משום דהוה ליה בריה, ואין הוצאת גרעינתו מוציאתו מידי בריה כיון שעדיין נשאר קיים שלא נחתך ולא נתרסק וחסרון הגרעינה שמבפנים לא שמיה חסרון 129 לכאו' הכונה דכיון שהגרעין אין ראוי לאכילה אין חסרונו מחסר בשם בריה, ולפ"ז בכה"ת לוקה על בריה כ"ש אף דהוציא מה שאין ראוי לאכול (למסקנת רבינו דגמרין לא פליג אהא דהוצאת הגרעין אין מוציאו מידי בריה אבל לתוס' והרשב"א גם להירושלמי לא הוי בריה אלא באכל עם הגרעין), אך מדקדוק לשון רבינו נראה דדוקא בגרעין שהוא מבפנים דמבחוץ הזית שלם אבל דבר שאין ראוי לאכילה שניכר חסרונו מבחוץ הו"ל כנחתך ונתרסק. ועדיין דין בריה עליו לענין ברכה 130 משמע דלענין איסורים חסרון הגרעין מבטל שם בריה אך אי"ז מסתבר דאי לא הוי דבר שלם בכה"ת ה"ה לענין ברכה וי"ל בכונתו דבכה"ת קיי"ל במכות יז, א דרק בריית נשמה הוי בריה ללקות בפחות מכשיעור אבל לענין ברכה גם בריית זית הוי בריה דכיון שאכל דבר שלם יש לו לשבח ולהודות עליו. (וע' ברא"ש שדעתו דהובא לפניו שלם ואכל מה שראוי לאכול ממנו חשיב אכילת בריה ולכאו' יש ללמוד מזה לכה"ת, יעו' בהע' הקודמת, אך לפ"ז יש לדחות דבברכה כיון דהובא לפניו דבר שלם ואכל כל מה שראוי יש לו לשבח ולהודות אבל בכה"ת צריך לאכול כל הדבר וצ"ע, שו"ר במג"א רי ססק"ד דסובר דד' הרא"ש בכה"ת נאמרו ובפמ"ג א"א סק"ג וסק"ד דבברכה דוקא אמרה ע"ש). וע' בירושלמי רפ"ו דנזיר דמבואר לכאורה דגם ענב לענין ערלה ופרידה של רמון חשיב בריה למלקות וא"כ הירושלמי הכא לטעמיה אבל לתלמודין ליכא בריה אלא בבריית נשמה וצ"ע להירושלמי ממתני' דמכות. , וכל שהוא בריה ואפילו פחות מכשיעור דינו לענין ברכה תחלה וסוף [כשיעור] ואפילו פרידה של רמון, ואין זה שיטת גמרתנו דהא אמרינן בגמרין דמשום דבצר ליה שיעורא משום נטילת גרעינה לית ביה ברכה בסוף ולא חשיב לן, ואע"ג דהוא בריה דהכי אמרינן בירושלמי בהדיא דנטילת גרעינה אינו מוציאו מידי בריה, אלא אם כן בא[ת] לומר דבהא הוא דפליגי ירושלמי וגמ' דילן בנטילת גרעינה אם מוציאו מידי בריה אם לאו דבגמ' דילן סברינן דנטילת גרעינה מוציאו מידי בריה וכיון דכן בעינן דאית ביה שיעורא, ואין זה נכון דכיון דודאי אית לן למימר דפליגי ירושלמי וגמ' דילן דלא סגיא בלאו הכי, כיון דכן טפי מסתבר למימר דבכולה מילתא ובעיקר דינא פליגי למימרא דאפילו בריה לא חשיבא לענין ברכה עד שיהיה בה כשיעור זית, דאי(ת) לא כיון דאדכריה לרבי יוחנן דזית הכא בגמרין, לא משתמיט תלמודא לפרושי דין בריה 131 ודלא כתר"י שצידדו דלא פליג תלמודין אלא בזית אבל בפרידה של רמון שנאכל עם הגרעין איכא דין בריה. ותוס' והרשב"א כתבו דהירושלמי מיירי באכל זית שלם עם הגרעין, דאע"ג דשיעור ליכא דהגרעין אין מצטרף לשיעור דאינו אוכל, מ"מ הו"ל בריה, והרא"ש כתב דאף בלא אכל הגרעין כיון שהובא לפניו שלם ואכל מה שראוי לאכול ממנו הרי נהנה מזית שלם, אבל רבינו פשיטא ליה דהירושלמי מיירי בלא אכל הגרעין שאין דרך לאכלו וסברת הרא"ש דסגי במה דהובא לפניו שלם לית ליה. .